מרי ברג

מרי ברג
Mary Berg

לידה	10 באוקטובר 1924 הרפובליקה הפולנית השנייה לודז', הרפובליקה הפולנית השנייה
פטירה	1 באפריל 2013 (בגיל 88) ארצות הברית יורק (אנ'), פנסילבניה, ארצות הברית
שם לידה	מרים וטנברג; Miriam Wattenberg
מדינה	פולין
שפות היצירה	פולנית

מרי בֶּרג (בפולנית: Mary Berg; נולדה בתור מרים וטנברג, Miriam Wattenberg; ‏10 באוקטובר 1924 בלודז' שבפולין – 1 באפריל 2013) הייתה אמריקאית ממוצא יהודייה פולנייה שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, בהיותה בת 15, החלה לכתוב יומן, שרובו מספר על חייה בגטו ורשה.

יומנה התפרסם עוד לפני תום המלחמה על ידי העיתונאי היידי האמריקאי שמואל לייב שניידרמן, תחילה ביידיש ואז באנגלית, כיומנה של מרי ברג. ביומן ניכרות היטב התמורות שחלו בחייהם של בני הנוער בגטאות ובשואה. חרף העובדה שמרי ובני משפחתה הצליחו להיות מוחלפים בנתינים גרמנים, היא מצליחה לתאר את תהליך ההתפרקות של בני הנוער ממסגרות החיים המוכרות של טרם המלחמה. אחת המסגרות הבולטות שבהם התחוללו שינויים היא המשפחה ומעמדו של הנער בה.

מרים וטנברג נולדה בסתיו 1924 בעיר לודז' שבפולין, בת לאם ילידת ניו יורק ששבה עם הוריה לפולין ב-1914, ולאב יליד פולוצק, סוחר עתיקות אמיד, ולה אחות צעירה, אנה. היא למדה בגימנסיה בעירה. ברג החלה לכתוב את יומנה כבר ב-10 באוקטובר 1939, זמן קצר לאחר הפלישה הנאצית לפולין, וביומן מתועדת בריחתה של המשפחה מעירם לבירה ורשה. היא שהתה בגטו קרוב לשנתיים, עד שב-7 ביולי 1942, זמן קצר לפני הגירוש המאסיבי מהגטו לטרבלינקה, הועברה עם משפחתה, יחד עם יתר אסירי הגטו בעלי אזרחות זרה, לכלא פאוויאק הסמוך לגטו. ב-17 בינואר 1943 הועברה המשפחה עם יתר האזרחים האמריקאים למחנה ויטל שבצרפת, וכעבור שנה הורשו להגר לארצות הברית.

העיתונאי שמואל לייב שניידרמן, יליד פולין שנמלט עם אשתו איילין שימין-שניידרמן ובתו הלן מצרפת לארצות הברית ב-1940, המתין ב-16 במרץ 1944 ברציפי ג'רזי סיטי לעגינת ה-S. S. Gripsholm. הוא פגש בוטנברג, למד על קיום יומנה – 12 מחברות קטנות, כתובות פולנית – והתרשם ממנו. בחודשים אוקטובר ודצמבר אותה שנה פרסם שניידרמן קטעים נבחרים מהיומן בעיתונים יהודיים: ב-Jewish Contemporary Record בתרגום לאנגלית, וב"מאָרגען זשורנאל" (מוֹרגן ז'ורנל) בתרגום ליידיש. הקטעים פורסמו בשם העט "מרי ברג", כדי להגן על קרוביה של וטנברג שנותרו באירופה.

שניידרמן הוסיף לעבוד בצמוד לברג. הוא ערך את כתב היד, ושכר את נורברט גוטרמן (יליד פולין) וסילביה גלאס, לתרגם את היומן לאנגלית. היומן ראה אור בתרגום לאנגלית בניו יורק בהוצאת ל"ב פישר בפברואר 1945, יותר מחודשיים לפני תום המלחמה.

כבר באותה שנה (תש"ו 1945) ראה היומן אור בתרגום לעברית מאנגלית מאת יהודה האזרחי. בשנים שלאחר מכן הוא תורגם לספרדית (1945), דנית (1946) וצרפתית (1947), ולימים גם ראה אור בשפת המקור, פולנית (1983), ותורגם גם להונגרית (1990) ואיטלקית (1991). ב-2006 ראתה אור מהדורה מורחבת באנגלית, שהוכנה על ידי סוזן לי פנטלין. ב-2007 תורגמה מהדורה זו לפינית.

עם פלישתם של הגרמנים לפולין החל גל של בריחה המונית של תושבים רבים ממקום מגוריהם לאזורים שנתפשו בעיניהם כבטוחים יותר בפולין או מחוצה לה. נמלטים רבים יצאו מן העיר לודז' שהפכה לעיר גרמנית (שנקראה לאחר הכיבוש ליצמנשטט) וסופחה לרייך. משפחתה של מרי ברג הייתה גם היא מן הבורחים והגיעה לוורשה. כך הפכו בני משפחת ברג כמו רבים אחרים לפליטים. אולם לא כולם הצליחו להימלט לוורשה במסגרת משפחתית שלמה. ברג מתארת בפברואר 1941 ביקור שערכה אצל חברתה לספסל הלימודים מלודז', לולה רובין. וכך כותבת עליה מרי ברג:

"כולי חדורה הערצה לאומץ ליבה. לולה בת השבע עשרה מפרנסת את עצמה ואת אחיה הקטן בן העשר. הוריה עודם כלואים בגטו לודז' היא הצליחה להשיג תעודת לידה מזויפת כתובה על פי שם נוצרי, ובעזרתה מרוויחה היא את לחמה. היא יוצאת אל החבל "הארי", קונה מצרכים קטני מידה שונים, שמן הנמנע להשיגם בגטו, ומוכרת אותם למיודעיה ברווח הגון. כרגיל, חוצה היא את גבול הגטו על יד בית המשפט ברחוב לשנו בו נשפטים יהודים ו"גויים" גם יחד. בנין בית המשפט פונה בעברו האחד כלפי רחוב אוגרדובה ורחוב ביאלה, הסמוכים לחבל "הארי": והיא מתערבת בקהל הפולנים באי בית המשפט ויוצאת עמהם"(מרי ברג, גטו ורשה, עמ' 46-47).

תיאור זה משקף היטב את התפרקות המסגרת המשפחתית ואת התפקיד החדש שנאלצו בני נוער לקחת על עצמם. עם הגירוש לגטו הפכו בני נוער להורים ולמפרנסים בעל כורחם. אילוץ זה שינה גם את דפוסי התפקוד בחיי היום יום, מלחמת קיום הקשה הפכה אותם למבריחים מפרי חוק ולזייפנים. שיטות פעולה אלה דרשו אומץ לב, תחכום ותושייה, אשר באו לידי ביטוי מובהק בשל תנאי החיים בגטו.

ההתפרקות המשפחתית הבדידות והרעב שהיו נפוצים בגטו ורשה נתנו את אותותיהם על הדחיפה להקמת משפחות חדשות. נערות שאיבדו את בני משפחתן ואת עבודתן או שלא הצליחו להשיג מקור פרנסה עבורן ועבור בני משפחותיהם מצאו עצמן נישאות לגברים מבוגרים בעלי יכולת כלכלית. מרי ברג מציינת לא מעט מקרים של נערות שעשו כן, "וזוגות רבים כגון אלה מצויים בגטו: נערות צעירות ביותר ובחורים קשישים. אין כמעט לראות צעיר בודד בגטו" (שם, עמ' 100).

שכיחות המחלות, הגברת המצוקה הכלכלית והרעב גרמה אף היא לפרוק המסגרת המשפחתית. מרי ברג מספרת על חבריה, בני גילה, שנאלצו לנטוש את משפחותיהם ומקום מגוריהם בשל התפרצות מגפות בהוריהם, "אמה של אדזיה פיאסקובסקה חולה בטיפוס:משפחתה גרה ברחוב כרמליצקה, שהמגפה בו קשה במיוחד. אדזיה הוכרחה לנטוש את ביתה, והיא גרה עכשיו אצלי. אף אביו של מישה חולה. מיטק פיין פרש והלך לאחד הכפרים ולא שמענו מאומה אודותיו. אביו של סטפן מנדלטרוט מת בטיפוס" (שם, עמ' 82). משברים כגון אלה שפגעו באורח חיי בני הנוער גרמו לשינויים בתפקודם בחיי היום יום ולתמורות במעמדם בתוך המשפחה, מרביתם הוכרחו ליטול על עצמם תפקידים אחראיים תוך שהם מנתקים עצמם משגרת החיים של עולם המתבגרים הטיפוסי כמו התגייסות לעולם העבודה לטובת סיוע למשפחותיהם.

מרי ברג מבחינה בשינויים הפיזיולוגיים שעברו נערים עם החרפת הרעב ואובדן המשפחה במרוצת השהייה בגטו. באחד המקרים היא גילתה "ילד קטן, שדמה לכבן שלוש עשרה, התעלף מחולשת רעב לפני ימים אחדים בשער ביתנו". חולשתו של הנער נגעה ללבם של בני הבית והם שכרוהו כעובד ניקיון והפכוהו כחלק מיושבי הבניין, בתוך כך זכה לחליפה ישנה כתמורה לעבודתו במקום הסמרטוטים שלבש קודם לכן, מדי פעם שילמו לו שכר של מספר זהובים עבור עבודתו. כאשר התוודעה אליו מרי היא למדה על גורלו הקשה, "נתברר לי, כי הוא קשיש הרבה מכפי שחשבתי. בן שמונה עשרה הוא, ואך גוו הצנום והנמוך משווה לו דמות של ילד. הוא יתום מאב ומאם וחסר כל" (שם, עמ' 63). התפוררות המשפחה, הבדידות שהייתה מנת חלקם של בני נוער רבים הביאה אותם לכלל חרפת רעב וסכנת מוות, חלק מן הנערים ניסו למצוא לעצמם, כאמור, תחליפים בנישואין מאולצים או על ידי התחברות כלשהי למשפחות אחרות ולמסגרות חלופיות על מנת לזכות בתמיכה מסוימת.

מצוקת המחסור בגטו השפיעה, כאמור, על כלל אוכלוסיית הגטו, לרבות בני הנוער. מרי ברג חוזרת ומתארת כיצד התגייסו בני נוער לעבודות שונות על מנת להשביע את רעבונם. בסדנה הגרפית בה למדה נתקלה ברג בנערים ונערות ששימשו מודלים לציור דיוקנאות סביב נושא ה"סבל", ועליהם היא כותבת את הדברים הבאים: "מודלים אינם חסרים לנושא מעין זה. הם מצפים ממש בתור, בבקשתם לשמש אותנו ולהרוויח פרוטה דלה. לעיתים תכופות נרדמים הם בשבתם לעומתנו על הבימה: ומשנעצמות עיניהם, דומים הם לגוויות מתים". מרי ברג מתארת במיוחד את דמותה של נערה (ילדה) בת אחת עשרה ששימשה אף היא כמודל לפרחי הציירים, "בהיותה על הבימה עמדה ורטטה רטט קדחת נורא כל כך, עד כי לא יכולנו לציירה. מישהו הציע להגיש לה אוכל. ומשניתנה לה עיסת לחם בלעה ברעדה את מחציתה האחת ואילו את מחציתה השנייה עטפה בזהירות בפיסת עיתון. "זה בשביל אחי הקטן", בארה ואמרה, "הוא מחכה בבית, ועלי להביא לו מעט אוכל" (שם, עמ' 46). המצב הכלכלי בגטו והידרדרות המצב הבריאותי פגע באופן אנוש בצעירים ביותר, שנאלצו חרף מצבם הקשה להשתתף בפרנסת קרוביהם, רבים מהם לא החזיקו מעמד.

במקרים לא מעטים נאלצו נערים לנשור מבית הספר על מנת להתפרנס. מותם של האב או האם או לחלופין יציאתם ממעגל העבודה העביר את הנטל הפרנסה על שכמם של בני הנוער, "חבר, רומק קובאלסקי, הצליח לקבל משרת משגיח. מפאת דחקותו הכלכלית נאלץ לפרוש מבית הספר לציור ולחפש עבודה. אביו מת בשעת מצור ורשה ומאז הוטל עליו לפרנס את אמו ואחותו הקטנה, כל זמן שעוד נשתיירו בידם חפצים למכירה, הסתדרו במידת מה אך משאזלו התכשיטים והפרוות מביתם, הוכרח רומק לעבוד". במשרתו זכה רומק בשל קרבת משפחה לאחד מחשובי היודנראט בגטו ורשה, עבודתו כמשגיח הייתה קשה ביותר ורבת אחריות, מרי ברג מציינת כי היה עליו לפקוח עין על פועלים היוצאים משערי הגטו לבל יבריחו חפצים אל תוך הגטו, "אם ייתפש מישהו בניסיון הברחה, הרי הוא ורומק גם יחד צפויים לעונש מוות. עבודתו נמשכת שתים עשרה שעות ביום, החל משבע בבוקר וכלה בשבע בערב. ובשובו ממנה הביתה אין בכוחו לגרור את רגליו העייפות." ברג מתארת את הדכדוך בו היה נתון הנער שהוכרח לעסוק בסוג זה של עבודה ולוותר על לימודיו, "לבו של רומק חדור מרירות. כל שאיפתו בחיים היא ללמוד ליצור. הוא משתוקק להיות אדריכל, לבנות בניינים ולא להרסם כמעשהו היום" (שם, עמ' 56). ברג ממשיכה ומדווחת ביומנה על חוויותיו הקשות של רומק במקום עבודתו, לא אחת עמד בסכנת חיים וגילה כושר עמידה יוצא דופן מול אכזריותם של משגיחיו הגרמנים,

"רומק עובד, כרגיל, מראהו הוטב. הוא אף רכש ביטחון עצמי, אולי משום שמשכורתו הוגדלה: הוא מרוויח עכשיו שלושים זהובים ליום ולפעמים אפילו יותר,ומקבל שתי כיכרות לחם חינם כהוספה. עבודתו עכשיו טובה יותר, אבל גם מסוכנת יותר. הוא מונה כמנהלה של קבוצת פועלים גדולה, ואחריות רבה מוטלת על שכמו. סיפר לי, שעל כל צעד מאיימים עליו הזקיפים הנאצים ללא סיבה, ביריות. זקיף אחד ירה זה לא מכבר באחד הפועלים והרגו, כיון שנמצא בכיסו גבשושית חמאה. עצביו של רומק עצבי ברזל הם. עבודתו, בתנאים הנוכחים, אינה אלא שלשלת ייסורים ארוכה, בהיותו לכוד בסכנת מוות תדירית" (שם, עמ' 126).

הנה כי כן, מלמד הקטע על התמורה הקשה שהתחוללה בדפוסי התנהגותם של בני נוער עם הגירוש לגטו והתגייסותם לעבודה. שלא בטובתם אימצו לעצמם דרכי התמודדות פסיכולוגית שחישלו את כושרם הנפשי לעמוד בלחצים ולקחת על עצמם שגם אנשים נחושים, מחושלים ובעלי ניסיון חיים לא תמיד מסוגלים לעמוד בה.

גורלן של הנערות היה קשה במיוחד. הרעב, העוני והבדידות גרמו לחלקן למכור את גופן ולהפוך למאהבות של בעלי האמצעים בגטו. העת שהיא מתארת את אווירת ההפקרות שהתפשטה בגטו ואת מקום מפגשם של הגורמים השליליים שחיו בו היא כותבת:

"נערות בנות שש עשרה באות לכן בלוית מאהביהן - אותם הנבלים המעטים, המשרתים את הגסטאפו. אין הן חושבות מה עלול לקרות בעתיד. יודעות הן רק אחת: רצונן לסעוד את לבן כדבעי. אך למחרת יש מוצאים את גופתה של אחת הנערות, שהיא ומאהבה נורו יחדיו בידי הנוער המאורגן של הגטו, שאין בלבו רחמים לבני עמו הבוגדים" (מרי ברג, גטו ורשה, עמ' 81).

בצד התיאור העגום את ההידרדרות המוסרית של בגטו, שהפכה נערות רעבות לקרבנה, רומזת מרי על פעילותם המחתרתית של בני הנוער המאורגנים בתנועות הנוער ואשר שמו להם למטרה להילחם ביסודות ששיתפו פעולה עם הכובש הגרמני ולחסלם בכל דרך.

מרי ברג מביאה עדויות על מצבם של בני נוער בגטו השני בגדלו אחרי ורשה – גטו לודז’. אחד מידידיה מתקופת מגוריה בלודז' הצליח לחמוק משם ולהגיע לגטו ורשה. על פי עדותו של הניק זילבר, הידיד שברח מגטו לודז', אולצה כל אוכלוסיית הגטו, לרבות בני נוער להשתתף במאמץ העבודה. הניק מתאר את סוג העבודה שהוטל עליו לבצע כעונש על עבירה קטנה שעבר על ידי בית הדין של היודנראט, "הניק נשפט זה לא מכבר עבור משוגה פעוטה והוטל עליו לשאת, עם עוד חבר, גווייה מאחת הדירות. הגווייה הייתה רקובה למחצה". הניק דיווח למרי כי כל חבריה ללמודים עובדים בפרך, אמנם בראשית 1940 עדיין למדו מרביתם בבית הספר אולם אחר כך נסגר בית הספר במצוות השלטונות הגרמניים. מצבו הגופני של הניק הלך ומחמיר, ברג כותבת כי "זו הפעם הראשונה, מאז בואו לכאן, שעצר כוח לקום ולהלך",(מרי ברג, גטו ורשה, עמ' 139).

מרי ברג כותבת על נער אחר מבין ידידיה שעזב את לימודיו ויצא לעבוד כאות מחאה כנגד התנהגותו של אביו שנמנה עם גדולי המבריחים בגטו והיה, בניגוד ולעיתים על חשבון שאר יושבי הגטו, בעל אמצעים רבים, "טדק שייר עובד בזמן האחרון, בלא ידיעת אביו, באחת הטחנות. מצפונו ממריץ אותו לעסוק בעבודות תועלתיות, הואיל ואין הוא רוצה – כפי שאמר לי – לחיות על חשבון רווחיו הבלתי כשרים של אביו",(מרי ברג, גטו ורשה, עמ' 119). מתברר, כי האקלים הבלתי מוסרי שנבע לא אחת ממלחמת הקיום הנואשת של תושבי הגטו לא הצליח לסחוף עמו מקצת מן הנערים שלא רצו לקחת בו חלק ולשמור על הערכים שעל פיהם התחנכו לפני המלחמה.

מרי ברג מתייחסת ביומנה גם לבני הנוער המאורגנים בגטו. לדבריה, התירו השלטונות הגרמנים לקבוצות מתנדבים לצאת מתחומי גטו ורשה ולעבוד את האדמה בחוות ובשדות שמחוץ לעיר, "נוער הגטו זוכה בהזדמנות לצאת ולנשום אוויר מרחבים רענן. רוב הנערים בקבוצות החקלאים הנם חברי תנועות הנוער הציוניות, המאמינים כי באורח נס יצליחו להימלט מפולין ולעלות לארץ ישראל, והם שמחים לאפשרות לרכוש הכשרה חקלאית… " (שם, עמ' 54). ואמנם, חברי תנועות הנוער החלוציות שמרו בגטו על האידיאלים שבהם האמינו וניסו לממשם אף בתנאיו הקשים של הגטו. מרי, בתארה אותם, מביעה סוג של ספקנות לגבי הבנתם את המציאות הסובבת, אם כי מציינת בהמשך כי, "אני מסתכלת ברגשי גאון בטורי נערים ונערות אלה, שעה שהם חוזרים מעבודתם, פניהם שזופי שמש, גוום זקוף וחזותיהם רווים אוויר שדות ירוקים. קלחי גזר זהובים טריים וצנוניות אדומות בולטים מתרמיליהם. כל אחד נושא עמו ככר לחם לתחומי הגטו, אולם הגרמנים מעלימים עינם מזאת, מהיותם זקוקים לכח עבודתם של הנערים", (שם). חברי תנועות הנוער הציוניות היו בבחינת עדה סגורה ובעלת ייחוד, דברים אלה ניכרים אף מדרך תיאורה של מרי ברג, הם לא נתנו לחיי הגטו לפרק אותם מהמסגרת והערכים שעל פיהם התחנכו. בתחילה ניסו להסתגל לחיי הגטו ולהמשיך ולצאת לטבע ואף לעבוד בתחום החקלאות כדי להכשיר עצמם לעלייה לארץ ישראל. יחד עם זאת, כאשר חשו כי גורלם של היהודים נגזר לרצח ולכיליון היו הם הראשונים שהסיקו מסקנות מעשיות והחלו להתארגן במחתרות ולהתכונן ללחימה כנגד הכובש הגרמני.

מהדורה מורחבת:

• גטו ורשה: מיומנה של מרי ברג; תרגם מאנגלית: יהודה האזרחי, תל אביב: נ. טברסקי, תש"ו 1945.

• אנה פרנק
• ילדים בשואה

• מרי ברג (1924-2013), דף שער בספרייה הלאומית