משה גבעתי (היסטוריון)

משה גבעתי

לידה	ספטמבר 1948 (בן 76) קריית חיים, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת חיפה
השתייכות	צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות	1967–1990 (כ־23 שנים)
דרגה	אלוף-משנה
תפקידים בשירות
קמב"ץ של גולני קצין אג"ם של עוצבת ברעם קמב"ץ של פיקוד הצפון סגן מפקד חטיבת החרמון מפקד בא"ח גולני מפקד חטיבת יהודה מפקד מחוז דן בהג"א
פעולות ומבצעים
מלחמת ששת הימים   מלחמת ההתשה   מלחמת יום הכיפורים   מלחמת לבנון האינתיפאדה הראשונה   מלחמת לבנון השנייה   מבצע צוק איתן
תפקידים אזרחיים
היסטוריון צבאי

משה גבעתי (נולד בספטמבר 1948) הוא היסטוריון צבאי ישראלי וקצין צה"ל במילואים בדרגת אל"ם. שימש מפקד חטיבת יהודה ומפקד מחוז דן בעורף פיקוד המרכז.

משה גבעתי נולד בקריית חיים ובגיל חמש עבר להתגורר בקריית ביאליק, שם סיים ב-1962 את בית הספר הממלכתי. למד בבית הספר התיכון ע"ש לווינהרץ בקריית מוצקין שאותו סיים ב-1966. ב-1967 התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת גולני בגדוד 13. עבר הכשרה כלוחם והשתתף בכיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים. לאחר שסיים קורס מ"כים שירת כמפקד כיתה בגדוד 13. לאחר שסיים קורס קציני חי"ר שירת כמפקד מחלקה בבסיס האימונים החטיבתי, ובגדוד 51, עד שנפצע בספטמבר 1969 בהיתקלות עם מחבלים בדרום רמת הגולן. לאחר שהחלים שירת באג"ם חטיבת גולני. במאי 1970 השתתף בקלחת 2, פשיטה משוריינת ללבנון. בקיץ 1970 מונה לסגן מפקד פלוגה בגדוד 17 ועם פלוגתו לחם בגזרה הצפונית של תעלת סואץ בסיומה של מלחמת ההתשה.

לאחר שסיים את קורס מפקדי פלוגות מונה למפקד פלוגה א' בגדוד 51. עם פלוגתו לחם במחבלים במחנות הפליטים ברצועת עזה. בקיץ 1972 למד באוניברסיטת חיפה והועלה לדרגת סרן. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים שב לגדודו ולחם במסגרתו בקרב החרמון הראשון. בעת ההכנות להבקעה לשטח סוריה הקים כוח הנדסי חטיבתי - 'כוח דחפור' ועימו פעל במובלעת הסורית עד למבצע קינוח. במבצע עצמו הצטרף לטור הממונע כלוחם מן השורה^[1]. בשלהי אוקטובר 1973 מונה לקצין המבצעים של גולני ולאחר זמן קצר מונה למפקד פלוגת קורס מ"כים סיירות בגדוד 17. בראש פלוגתו לחם בקרבות על שיא החרמון באפריל 1974^[2].

בספטמבר 1974 הועלה לדרגת רס"ן והוצב כמדריך הראשי של בסיס האימונים החטיבתי. בהמשך שובץ בחטמ"ר 300 (עוצבת ברעם) בתפקיד קצין אג"ם. ב-1976 למד במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה של צה"ל. ב-1977 מונה לקצין המבצעים של פיקוד הצפון. בשנת 1978 הועלה לדרגת סגן-אלוף ומונה למפקד גזרת החרמון. בשנים 1982-1979 הושאל למשרד החוץ ושירת בחו"ל כקצין ביטחון בקונסוליה הכללית באיסטנבול, וכקצין הביטחון בשגרירות בבנגקוק. עם שובו ארצה מונה לסגן מפקד חטיבת החרמון. לאחר מכן מונה למפקד בא"ח גולני, לאחר שנפצע קשה בספטמבר 1984 בתאונת המסוק בנחל בזק סיים את תפקידו. בעת התאוששות מהפציעה סיים תואר בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב בהצטיינות.

בשנת 1986 מונה למפקד מרחב יהודה בחטיבת איו"ש. שנה לאחר מכן הועלה לדרגת אלוף-משנה ומונה למפקד מחוז דן תחת פיקוד מפקדת עורף מרכז. בחודשים ינואר-מרץ 1988 היה חבר בבית הדין הצבאי ששפט את קמב"ץ חטיבת הנח"ל ואת הש"ג מאירוע 'ליל הגלשונים'. בעת האינתיפאדה הראשונה הקים את חטיבת יהודה, השייכת לאוגדת אזור יהודה ושומרון והיה מפקדה הראשון. שירותו כמפקד החטיבה הסתיים לאחר תקרית בה ירה למוות בפלסטיני שיידה אבנים בבני נעים^[3], בהתאם להחלטת הפרקליט הצבאי הראשי אמנון סטרשנוב, הוא הועמד לדין משמעתי באשמת שימוש לא חוקי בנשק, וספג נזיפה חמורה מסגן הרמטכ"ל^[4]. יצא לחופשת לימודים נוספת, סיים לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב ופרש מצה"ל. לאחר פרישתו מצה"ל, מתח ביקורת על חוסר הגיבוי שקיבל ממפקדיו, ועל כך שלא בוצע תחקיר בשטח לפני המשפט.^[5]

עם פרישתו הוצב כקצין מילואים במחלקה להיסטוריה של צה"ל בתפקיד נציג המחלקה בלשכת סגן הרמטכ"ל. בתפקיד זה תיעד את דיוני סגן הרמטכ"ל במלחמת המפרץ הראשונה. בשנים 2015-1992 שירת במילואים ביחידת הביקורת של צה"ל. בפברואר 1992 היה חבר בוועדת החקירה המטכ"לית שבראשה עמד האלוף נחמיה תמרי ושבדקה את אירועי ליל הקלשונים. משנת 2015 משרת במילואים במחלקת ההיסטוריה של צה"ל.

לאחר פרישתו מצה"ל לימד במשך שנתיים בבית הספר התיכון 'תיכון חדש' בתל אביב ביטחון לאומי. בשנים 2002–2004 שימש כיועצו של השר לביטחון הפנים בנושאי הביטחון וההתיישבות ביש"ע בשנים 2014-1999 היה חוקר במחלקה להיסטוריה של צה"ל. במלחמת לבנון השנייה שימש במילואים כנציג מחלקת ההיסטוריה בעוצבת הגליל ותיעד שם את שהתרחש בעת הקרבות. במבצע צוק איתן עמד בראש צוות שגבה עדויות מפצועי המבצע מטעם מפקדת קצין החינוך והנוער הראשי. במרץ 2016 סיים תואר שני בהצטיינות יתרה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב.

מתגורר בגדרה, נשוי ואב לשלוש בנות.

(רשימה חלקית, בנוסף כתב כמה מחקרים מסווגים למחלקת היסטוריה של צה"ל)

• שלוש לידות בספטמבר (אוטוביוגרפיה), הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990.
• בין המשברים - שירים של חייל, הוצאת מסדה, 1993.
• קשר של שתיקה - דילמות מוסריות של לוחמי צה"ל, הוצאת גבעתי.
• בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, הוצאת מערכת הביטחון ומערכות, תשנ"ד-1994.
• בידיהם חושלה הפלדה , הוצאת משרד הביטחון, תשנ"ח-1997.
• גשר של אהבה, הוצאת רעות, תשס"א-2001.
• אביר 21 - סיפורו של אלי אברם, מפקד יחידת המסתערבים, הוצאת רעות, תשס"ג-2003.
• בודדים על התל - קרב תל א-סקי במלחמת יום הכיפורים, הוצאת רעות, תשס"ט-2009.
• הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, הוצאת רעות, תשע"ג-2013.
• שלוש משפחות - סיפורו של יוסק'ה נווה, הוצאת רעות, תשע"ה-2014.
• המערכה בחרמון - הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, הוצאת מערכות ומודן, תשע"ה-2015.
• מבקיע חומות - סיפור חייו ופועלו של תא"ל דוד לסקוב, הוצאת ידיעות ספרים, תשע"ה-2015.
• שורשי הביקורת בצה"ל, בהוצאת יחידת מבקר צה"ל, תשע"ו-2015.
• ויהי מה - מאיר הר-ציון חייו ופועלו, הוצאת כנרת-זמורה-דביר, תשע"ט-2019.
• אסופת מאמרים בנושאי צבא וביטחון, הוצאת רעות, תשפ"ד-2024.

• ביוגרפיה באתר הוצאת רעות.
• הספרים של משה גבעתי, באתר "סימניה"
• אביחי בקר, הקרב שלא נגמר, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", ‏ 15 ביולי 2005, כפי שפורסם באתר "פרש".
• טל לאור, הצנחנים טוענים: כבשנו את החרמון, לא גולני, באתר nrg‏, 25 בספטמבר 2012.
• אורי שמחוני, היסטוריה צבאית ואישית, מערכות 453 (פברואר 2014), עמ' 80-81.
• משה גבעתי (1948-), דף שער בספרייה הלאומית

מפקדי חטיבת יהודה
משה גבעתי • יצחק אברכהן • יוסי גז • מאיר כליפי • בני גנץ • גדי שמני • יגאל שרון • אסף שביט • נעם תיבון • דרור וינברג • חגי מרדכי • מוטי ברוך • יהודה פוקס • אודי בן-מוחה • גיא חזות • אבי בלוט • יריב בן עזרא • יצחק כהן • איתמר בן חיים • אביחי זפרני • ישי רוזיליו • שחר ברקאי