ניתוק הזיקה

ניתוק הזיקה (בערבית: قرار فك الارتباط; תעתיק מדויק: קַרַאר פַכּ אלאִרְתִבַּאט) הוא מהלך שבו ויתרה ירדן על התביעה לריבונות על יהודה ושומרון וביטלה את אזרחותם הירדנית של הערבים תושבי השטחים הללו, בהחלטה עליה הכריז חוסיין, מלך ירדן, ב-31 ביולי 1988. שטחי הגדה המערבית, אשר נכבשו על ידי ירדן במלחמת העצמאות, סופחו לממלכה ההאשמית ב-24 באפריל 1950.

ירדן כבשה במלחמת העצמאות את יהודה ושומרון, וסיפחה אותם ב-24 באפריל 1950. הסיפוח זכה להכרה מצד הממלכה המאוחדת ולהכרה דה פקטו מצד ארצות הברית, פקיסטן, עיראק ומדינות נוספות.

ישראל כבשה במלחמת ששת הימים ב-1967 את השטחים הללו מידי ירדן, אולם ירדן, אף על פי שלא הייתה הריבון בפועל, המשיכה לשלם משכורות ופנסיה לעובדי ציבור ולתת שירותים בענייני ההקדשים והחינוך. ב-1972 הגה חוסיין, מלך ירדן תוכנית לכינון פדרציה – ממלכה ערבית מאוחדת הכוללת את ירדן והגדה המערבית שלה שני חבלים אוטונומיים. תוכנית זו לא הגיעה לכדי מימוש. בשנת 1974 החליטה הליגה הערבית על הכרה באש"ף כמייצג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני. החלטה זו אילצה את המלך חוסיין לוותר על תביעתו לדיבור בשם הפלסטינים במשא ומתן ולהכיר במדינה פלסטינית עצמאית אשר אינה תלויה בירדן.

במהלך האינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987, נוכח המלך חוסיין כי אין בידו כמעט השפעה על ההתפתחויות הפוליטיות הפלסטיניות, וזאת לאחר הפלת הסכם לונדון (פרס-חוסיין), שנועד לתת את האפשרות של "האופציה הירדנית" כתחליף לאש"ף, לכינון שליטה על הערים הערביות ביהודה ושומרון. חוסיין העריך כי המהומות עלולות לחלחל אל האוכלוסייה הפלסטינית שבממלכת ירדן.^[1] אי לכך, נקט במספר צעדים:

• ב-28 ביולי 1988 הודיע על הפסקתה של תוכנית פיתוח לגדה המערבית בהיקף של 1.3 מיליארד דולר; זאת, מתוך רצון לאפשר לאש"ף לקחת יותר אחריות על שטחים אלה.
• ב-30 ביולי פיזר המלך את הפרלמנט, על מנת להפסיק את ייצוגם של תושבי הגדה המערבית בו. מספר הנציגים מן הגדה המערבית בפרלמנט היה 30, כמחצית ממספר המושבים בפרלמנט.
• ב-31 ביולי הודיע המלך על ניתוק כל הקשרים החוקיים והמִנהליים עם הגדה המערבית, למעט החסות על המקומות הקדושים למוסלמים בירושלים. בנאומו לאומה באותו יום, נימק המלך את המהלך בסיועו להקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
• נקבע כי החל מ-1 באוגוסט, יהיה תוקף הדרכונים הירדניים לתושבי הגדה המערבית לשנתיים בלבד וכל מי שהיה תושב הגדה לפני 31 ביולי, ייחשב כאזרח פלסטיני ולא ירדני.^[1] ביטול אזרחותם הירדנית של מרבית תושבי יהודה ושומרון הערבים באופן חד-צדדי היה מהלך לא תקף מבחינת החוק הבין-לאומי, לגבי מי שאין לו אזרחות שנייה.
• ב-4 באוגוסט החליטה ממשלת ירדן על סיום שירותם של פקידי המגזר הציבורי בגדה המערבית.^[1]

בנאומו ב-31 ביולי, אמר המלך חוסיין: "משמעות כינון המדינה הפלסטינית העצמאית היא ניתוק הגדה המערבית מממלכת ירדן ההאשמית... אנו מכבדים את רצון אש"ף, הנציג החוקי היחיד של העם הפלסטיני, להינתק מאיתנו כמדינה פלסטינית עצמאית ואנו אומרים זאת מתוך מודעות מלאה... צעדינו הקשורים לגדה המערבית נוגעים אך ורק לאדמה הפלסטינית הכבושה ולבני עמה, ולא לאזרחים הירדנים ממוצא פלסטיני בממלכת ירדן ההאשמית. מובן שיש להם, לכולם, מלוא הזכויות האזרחיות, וחלות עליהם כל החובות ככל אזרח אחר... ירדן אינה פלסטין".^[1] בהתאם למדיניותו החדשה, הצהיר המלך ב-7 באוגוסט כי "לירדן אין ריבונות על הגדה המערבית ורצועת עזה הכבושות, אשר שייכות לעם הפלסטיני".^[1]

• נאום לאומה של המלך חוסיין בדבר ניתוק הזיקה באתר המלך חוסיין (באנגלית)