נפוליאונצ'יק

נפוליאונצ'יק או בשמו הרשמי "תותח הרים קליבר 65 מ"מ דגם 1906" הוא תותח הרים צרפתי שנכנס לשירות בתחילת המאה ה-20. תפקידו העיקרי היה סיוע באש לכוחות החי"ר. התותח תוכנן ונבנה כך שניתן יהיה במהירות ובקלות לפרק והוביל אותו על גבי פרדות. כמו כן ניתן היה לגרור אותו עם בהמות באמצעות מתקן מיוחד שהיה מחובר לגלגל מתכת קדמי קטן. היה בשימוש נפוץ בצרפת ובפולין בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובמספר ארצות נוספות, בהן ישראל במלחמת העצמאות.

לקראת תום המנדט הבריטי בארץ ישראל, כאשר התברר שמדינת ישראל הצעירה תיאלץ להילחם במדינות ערב הסובבות, החל ארגון "ההגנה" ברכש נשק כבד. על מנת להילחם מול צבאות סדירים היה צורך ביותר מהרובים ותתי המקלעים אשר היו ברשותם. דניאל קמחי, חבר קיבוץ חניתה שסיים את שרותו הצבאי בדרגת סרן בחיל התותחנים הבריטי, גויס למשימות רכש ארטילריה על ידי יהודה ארזי ושאול אביגור. במרץ 1948 הוא יצא לשם כך לאירופה. בשלב ראשון רכש 12 תותחי 20 מ"מ ובהמשך מסעו רכש 5 תותחי הרים בקוטר 65 מ"מ שיוצרו בתקופת מלחמת העולם הראשונה. משלוח ראשון שהגיע לארץ כלל את אותם 5 נפוליאונצ'יקים ו- 50 אלף פגזים. התותחים זכו לכינוי נפוליאונציקים היות שהיו מתוצרת צרפתית ונראו עתיקים מאוד. הנפוליאונצ'יקים האלה היו תותחי 65 מילימטר צרפתיים מודל 1906 שיוצרו ב-1917.

התותחים הראשונים הוברחו לארץ יום לפני סיום המנדט והוחבאו מתחת לשקי בצל וקופסאות מיץ עגבניות על האונייה "בוריאה". הם הגיעו ללא כוונות ובמצב רעוע למדי אך הבעיה העיקרית הייתה שלא נמצא בישראל אדם שידע להפעילם. למזלו של הצבא באותה אונייה הגיע במקרה גם ליאון קויפמן, קצין בצבא הצרפתי ששימש כמפקד סוללת תותחים בפלישת צבא צרפת החופשית לקווליר והכיר את התותחים. קויפמן נלקח מיד להכשיר את לוחמים בשימושם ואף שימש כמפקד הסוללה^[1].

עם הגעת התותחים החל במטה הכללי ויכוח לאן לשלוח אותם היות שהיה צורך בכלים כאלה בכל החזיתות. בן-גוריון רצה לשלחם ראשית לחזית הירושלמית ואילו יגאל ידין הרמטכ"ל רצה לשלחם לצפון. בסופו של דבר הוכרע בפשרה לשלוח אותם מיד לצפון ומיד אחר כך לחזית המרכז.

למרות החוסר בכוונות והמצב הגרוע שנמצאו בו, הוחשו ארבעה תותחים הראשונים שהגיעו לצפון, שם הופעלו לראשונה על ידי חיל התותחנים של צה"ל, הפתיעו את הסורים, גרמו לבהלה והיו מהגורמים לנסיגה הסורית בקרב על הדגניות^[2], לכיבוש סמח' ולהדיפת הצבא הסורי מתחומי ישראל. במשלוחים נוספים לאורך המלחמה הגיעו עוד כמה עשרות "נפוליאונצ'יקים", וכן כוונות עבור התותחים. בסך הכל הפעיל צה"ל כ-35 תותחים מסוג זה במלחמת העצמאות. התותחים היו בעייתיים, הן מבחינת דיוק והן מבחינת מצבם הטכני הכללי, אך הם היוו את רוב הנשק הארטילרי של צה"ל במלחמה. לכן הם שותפו בקרבות רבים, ובחלקם אף הופעלו מגב משאיות כתותחים מתנייעים. ההשפעה של התותחים האלה הייתה משמעותית.

מספר תותחים הותקנו על סיפוני האוניות הראשונות של חיל הים הישראלי בעת שאוניות מעפילים שהוחזקו בנמל חיפה הוסבו לספינות מלחמה^[3], בין השאר על אח"י וג'ווד^[4].

למרות המגבלות בנושא הכיוון הם השפיעו על קרבות רבים אשר שניים מהבולטים הם קרב דגניה והקרב על בארות יצחק שנערך ב-15.7.48. באותו יום פרץ הצבא המצרי את גדר הקיבוץ בסמוך לשעה 11:00 וכבש שלושה בתים. קצין המבצעים של חטיבת הנגב חיים ברלב הורה לשמחה שילוני מפקד פלוגת סיור "חיות הנגב" לצאת לעזרת הקיבוץ. הכוח מנה מספר זחלמים, ג'יפים ופלגת תותחי 65 מ"מ (2 תותחים) בפיקודו של קצין התותחנים יואל יאורי. האבק הרב שהעלו כלי הרכב גילה אותם לטייסים המצריים שתקפו ללא הרף ולא אפשרו לכוח להתקרב לקיבוץ המותקף. שמחה שילוני התקדם רגלית עם יואל לעמדת תצפית כ־2 ק"מ מזרחית לקיבוץ. את התותחים הציבו קילומטר אחד מזרחית להם. לקראת השעה 16:00 התחיל יאורי לטווח את התותחים על ריכוזי המצרים בפרדס שמצפון לקיבוץ. אף על פי שיאורי נפצע תוך כדי הטיווח, הוא המשיך בהפגזה שפגעה קשות בשטח הריכוז של המפקדה המצרית. כעבור זמן לא רב החלה הנסיגה המצרית, תחילה מאזור הפרדס בו הייתה כנראה המפקדה ובהמשך נסוגו גם הכוחות שחדרו לקיבוץ. כך הוכרע הקרב בעזרת 2 תותחים מיושנים.

השתלמות התותחנות הראשונה בצה"ל התקיימה בבסיס התותחנים החדש בפרדס כץ בתחילת חודש מאי 1948, ונערכה ללא תותחים. בשיעורי הפריסה יוצגו התותחים על ידי מוטות עם דגלים.

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות, כאשר נערכו קורסי קציני תותחנות בתותחי שדה 25 ליטראות, על מנת לחסוך בתחמושת יקרה של תותח זה, היו אנשי הקורס מתאמנים בירי של אש חיה בתותחי ה-65 מ"מ.

התותחים הוצאו מהשירות הצבאי זמן קצר לאחר המלחמה, ומתוך 35 תותחים שהיו בשירות בשנת 1948 נותרו כיום רק שישה תותחים במוזיאונים שונים ברחבי הארץ.

במפגן צה"ל באצטדיון רמת גן ב-1958, במסגרת חגיגות העשור למדינה, הוציא חיל התותחנים את ה"נפוליאונצ'יקים" מאחסון והציג סוללה של ארבעה תותחים שפורקו לנגד עיני הקהל, הועברו באומגה מצד אחד של האצטדיון לצידו השני, הורכבו מחדש וירו ארבעה פגזים (פגז אחד כל תותח).

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נפוליאונצ'יק

• אמצעי לחימה במלחמת העצמאות
• דגניה א'
• דגניה ב'

• יצחק ליס, תמיד תותחן מס' 44, סיפורו של דניאל קמחי, הוצאת בית התותחן, ספטמבר 2009.

• הנשק שהפתיע את הסורים נמצא אחרי עשרות שנים, סרטון באתר יוטיוב, בערוץ ה-YouTube הרשמי של תאגיד השידור הישראלי