סיימון ראטל

סיימון ראטל
Simon Rattle
לידה 19 בינואר 1955 (בן 69)
ליברפול, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Simon Denis Rattle עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ברמינגהאם, ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1974 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים סנט אן קולג' (אוקספורד), קולג' ליברפול עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מנצח
סוגה מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר, כינור, כלי הקשה
חברת תקליטים EMI עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מדליית אלברט (1997)
  • פרס וולף לאמנויות (2012)
  • מדליית אורניה (2007)
  • פרס אקו קלאסיק למנצח השנה (2003)
  • מסדר ההצטיינות של ברלין (1 באוקטובר 2018)
  • פרס אקו קלאסיק למנצח השנה (1994)
  • פרס שילר של מנהיים (2005)
  • מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1999)
  • צלב המפקד במסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (2009)
  • פרס אקו קלאסיק - קלאסיקה ללא גבולות (2000)
  • עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר (2021)
  • פרס לאוני סונינג למוזיקה (2013)
  • פרס גראמי
  • מפקד במסדר האימפריה הבריטית
  • מדליית סיבליוס
  • מדליית ההצטיינות לתרבות
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בירמינגהם
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד
  • מדליית זהב להצטיינות בתרבות
  • Knight Bachelor
  • אביר בלגיון הכבוד
  • Classic Brit Awards
  • מסדר ההצטיינות
  • Brit Award for Classical Recording עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.simonrattle.co.uk
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סר סיימון דניס ראטל (אנגלית: Simon Denis Rattle; נולד ב-19 בינואר 1955) הוא מנצח אנגלי. את שמו העולמי עשה לראשונה בעת שכהן כמנצח הראשי של התזמורת הסימפונית של ברמינגהאם.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראטל נולד בליברפול. הוא למד נגינה בפסנתר ובכינור, אבל את פעילותו בתזמורות התחיל כנגן כלי הקשה. הוא החל ללמוד באקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון בשנת 1971. שם ניתנה לו מדי פעם הזדמנות לנצח, וב-1974, שנת סיום לימודיו, זכה בתחרות הניצוח על שם ג'ון פלייר. כאשר היה עדיין תלמיד באקדמיה, ארגן וניצח על ביצוע מרשים במיוחד של הסימפוניה השנייה של מאהלר, ואז איתר אותו בעל סוכנות המוזיקאים מרטין קמבל-וייט בחיפושיו אחרי כישרונות צעירים.

בשנת 1974 התמנה ראטל לעוזר מנצח של התזמורת הסימפונית של בורנמות', ובשנת 1977 לעוזר מנצח של התזמורת הפילהרמונית המלכותית של ליברפול. אבל הייתה זו תקופת כהונתו בתזמורת ברמינגהם, משנת 1980 עד 1998, שמשכה אליו את תשומת לבם של המבקרים ושל קהל המאזינים. לא זו בלבד שהוא עצמו והתבלט והתפרסם הרבה יותר בתקופה זו, אלא שגם התזמורת הפכה בתקופתו לאחת המפורסמות ביותר בבריטניה. כאשר פרש ממשרתו שם, הוזכר שמו בין גדולי המנצחים ותזמורת ברמינגהם נמנתה עם הטובות בתזמורות העולם.

בשנת 1999 התמנה ראטל לממשיכו של קלאודיו אבאדו כמנצח ראשי של הפילהרמונית של ברלין, משרה הנחשבת לאחת היוקרתיות ביותר בעולם הניצוח. המינוי, שעליו הוחלט בהצבעה בין חברי התזמורת, לא התקבל פה אחד, משום שאחדים מחברי התזמורת, השמרנית מטבעה, העדיפו את דניאל בארנבוים למשרה זו. אף על פי כן, ראטל קנה גם את לב מתנגדיו בכך שסירב לחתום על החוזה עד שיובטח שכל חבר בתזמורת יקבל שכר הוגן על עבודתו.

עם עזיבתו לגרמניה יצא ראטל במתקפה שנויה במחלוקת על גישת בריטניה לתרבות ועל דלות המימון שניתן לה. כמו כן גינה את היחס לאמנים בתנועת "בריטארט". בתגובה, תקפו אותו בבריטניה על חוסר הבנתו בתרבות מושגית וחזותית.

בתקופת מינויו, שינה ראטל את ארגון הפילהרמונית של ברלין כך שפעילויות התזמורת נתונות יותר לשליטת חבריה ופחות לזו של פוליטיקאים. כמו כן וידא עלייה משמעותית במשכורותיהם של חברי התזמורת, לאחר הירידה בשנים שקדמו להצטרפותו לתזמורת. הקונצרט הראשון שלו כמנצח ראשי של הפילהרמונית של ברלין התקיים ב-7 בספטמבר 2002. בתוכנית הקונצרט היו "אסילה" של תומאס אדס והסימפוניה החמישית של מאהלר. הקונצרט זכה לביקורות נלהבות מצד העיתונות והוקלט על תקליטור ועל DVD על ידי חברת EMI. סיימון ראטל היה מנצח ראשי של הפילהרמונית של ברלין עד שנת 2018.

בספטמבר 2017 נכנס לתפקיד המנצח הראשי של התזמורת הסימפונית של לונדון ושם יישאר בתפקיד עד שנת 2023. אז יתחיל את תפקידו כמנצח הראשי החדש של תזמורת רדיו בוואריה.

מוזיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראטל מנצח על קשת רחבה של יצירות, מהן בכלים אותנטיים לתקופה, אולם הוא נודע בעיקר בפרשנויותיו למלחינים מראשית המאה ה-20. הוא ידוע גם כתומך נלהב במוזיקה מודרנית. טיפולו הקפדני בכמה מן היצירות הרומנטיות הגדולות יצר סגנון נלהב ומתוח במידת מה. דוגמה לכך אפשר למצוא בביצוע החדש שלו למחזור הסימפוניות של בטהובן עם הפילהרמונית של וינה - אף כי הסגנון של נגינת התזמורת נותר וינאי במובהק, אפשר להבחין בצליל שלה גוון של "כלים תקופתיים", שבזכותו כל המחזור נשמע אחד הרעננים והמזהירים ביותר בשנים האחרונות. הקלטותיו האחרונות עד כה עם תזמורת ברלין מתקבלות, בדרך כלל, בחיוב, בייחוד הפואמות הסימפוניות של דבוז'אק ו"הים" של דביסי. מגזין גרמופון שיבח את הקלטת "הים" והשווה אותה לטובה עם פרשנויות של המנצחים שקדמו לראטל, קלאודיו אבאדו והרברט פון קאראיין. סיימון ראטל עבד גם עם מקהלת הילדים מטורונטו, בעלת השם העולמי.

סיימון ראטל הוא חתן פרס וולף לשנת 2012, יחד עם זמר הטנור פלאסידו דומינגו. ב-2014 הוענק לו אות מסדר ההצטיינות מהמלכה אליזבת.[1]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סיימון ראטל בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "המלכה אליזבת' השנייה העניקה למנצח סיימון ראטל עיטור כבוד מלכותי", באופוס - המגזין למוזיקה קלאסית


זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
1959–1980 איגור סטרווינסקי (1959) • ליאונרד ברנשטיין (1965) • בירגיט נילסון (1966) • ויטולד לוטוסלבסקי (1967) • בנג'מין בריטן (1968) • בוריס כריסטוף (1969) • סרג'יו צ'ליבידאקה (1970) • ארתור רובינשטיין (1971) • יהודי מנוחין (1972) • דמיטרי שוסטקוביץ' (1973) • אנדרס סגוביה (1974) • דיטריך פישר-דיסקאו (1975) • מוגנס וולדיקה (1976) • אוליבייה מסייאן (1977) • ז'אן-פייר רמפל (1978) • ג'נט בייקר (1979) • מארי-קלייר אליין (1980)
1981–2000 מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1981) • אייזק שטרן (1982) • רפאל קובליק (1983) • מיילס דייוויס (1984) • פייר בולז (1985) • סביאטוסלב ריכטר (1986) • היינץ הוליגר (1987) • פטר שרייר (1988) • גדעון קרמר (1989) • ג'רג' ליגטי (1990) • אריק אריקסון (1991) • גאורג שולטי (1992) • ניקולאוס הרנונקור (1993) • כריסטיאן צימרמן (1994) • יורי בשמט (1995) • פר נירגארד (1996) • אנדראש שיף (1997) • הילדגארד בהרנס (1998) • סופיה גוביידולינה (1999) • מיכלה פטרי (2000)
2001–2020 אן-סופי מוטר (2001) • אלפרד ברנדל (2002) • ג'רג' קורטג (2003) • קית' ג'ארט (2004) • ג'ון אליוט גרדינר (2005) • יו-יו מה (2006) • לארס אולריק מורטנסן (2007) • ארוו פרט (2008) • דניאל בארנבוים (2009) • צ'צ'יליה ברטולי (2010) • קאייה סאאריאהו (2011) • ז'ורדי סאוואל (2012) • סיימון ראטל (2013) • מרטין פרוסט (2014) • תומאס אדס (2015) • הרברט בלומסטדט (2016) • לאונידס קבקוס (2017) • מאריס יאנסונס (2018) • הנס אברהמסן (2019) • ברברה האניגן (2020)
2021 ואילך אנסוק צ'ין (2021) • פייר לורן איימארד (2022) • אוולין גלני (2023) • עמנואל פהו (2024)
הקודם:
לואי פרמו 		מנצח ראשי, התזמורת הסימפונית של ברמינגהאם

1980 - 1998

הבא:
סאקארי אוראמו
הקודם:
קלאודיו אבאדו 		מנצח ראשי, הפילהרמונית של ברלין

2002 - 2018

הבא:
קיריל פטרנקו
הקודם:
ואלרי גרגייב 		מנצח ראשי, התזמורת הסימפונית של לונדון

2017 - 2023

הבא:
אנטוניו פאפאנו
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סיימון_ראטל&oldid=37940857"