סילפיום

סִילְפיוּם (נקרא גם סילפיון; בלטינית: Silphium) הוא צמח לא מזוהה, ששימש בעת העתיקה לתיבול ולרפואה^[2]. השימוש בו היה נרחב ברוב התרבויות העתיקות באגן הים התיכון בתור מאכל וכתבלין, ושרף הצמח שימש מרפא לתחלואים שונים ובמיוחד כאמצעי למניעת ילודה. הוא היה כה נחשק שהרומאים החשיבו אותו ל"שווה את משקלו בדנאריוס" (מטבע כסף), ולפי אגדה רומית הצמח ניתן במתנה לבני האדם על ידי האל אפולו.

סילפיום היה המוצר המסחרי העיקרי של העיר הצפון-אפריקאית העתיקה קירנה שבמחוז קירנאיקה (כיום בתחום לוב). הצמח היה כה חשוב לכלכלת העיר שציור שלו מוטבע על רוב המטבעות שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בה.

כיום הסילפיום נחשב כמין נכחד, כשזיהויו המדויק אינו ודאי. מקובל שהוא ממשפחת הסוככיים^[2] שמשתייכים אליה גם הגזר והפטרוזיליה. ייתכן שזהו זן של כֶּלֶך מצוי^[3][4]. יש משערים שהצמח הוא כלך מרוקני שעדיין קיים וגדל גם בישראל^[5].

על פי התיאורים והציורים ההשערה המקובלת היא שהסילפיום הוא סוג של כלך. תאופרסטוס שחי בין המאה הרביעית לשלישית לפנה"ס כותב במחקר על הצמחים^[6] שלסילפיום יש שורש גדול ועבה, הגבעול דומה בגודלו לזה של כלך אבל פחות עבה, העלה דומה לסלרי והפרי רחב וצורתו כצורת עלה. הגבעול נשאר רק שנה בדומה לכלך. לסילפיום יש שני מיני מיצים, אחד מהגבעול ואחד מהשורש. לשורש יש קליפה שחורה, שמקלפים אותה. לקוטפי הסילפיום יש הנחיות איך לחתוך את השורש, הם מתייחסים לחתכים הקודמים שנעשו ולכמות הנוזל הדרושה, ואסור לחתוך בצורה לא נכונה או יותר מדי. המיץ המופק מהשורש מתקלקל במהירות, כדי לשלוח אותו לפיראוס מערבבים אותו עם דגן גרוס, והטיפול שומר עליו מפני התעפשות^[7].

לפי תאופרסטוס אחד המאפיינים יוצאי הדופן של הצמח, הוא שבדומה לצלף אינו גדל באדמה מעובדת, הוא כותב שאי אפשר "לביית" אותו, כפי שיש בעלי חיים שאי אפשר לביית^[8]. אף שהוא חוזר על כך פעמיים, במקום אחר הוא מטיל ספק וכותב שיש לבדוק זאת. הוא מספר שלפי אנשי המקום הסילפיום התחיל לפתע לצמוח אחרי שנה גשומה במיוחד, וכותב שתופעה זו אינו נדירה, ואחרי שינויים בכמות המים ובקרקע מינים חדשים קונים להם אחיזה^[9].

הסיבה להכחדה אינה ידועה. הצמח גדל ברצועת חוף צרה שאורכה כ-201 ק"מ ורוחבה כ-56 ק"מ בצפון קירנאיקה (כיום לוב)^[10]. יש הנחה שההכחדה נגרמה בגלל מרעה יתר. לפי תאופרסטוס הצמח גדל רק בר ואי אפשר היה לגדל אותו בצורה חקלאית. הוא מציין גם שבשרן של כבשים שאכלו גבעולי סילפיום צעירים הוא טעים במיוחד^[11]. פליניוס הזקן כותב שהרווחים מגידול הכבשים היו גדולים יותר וזה מה שהביא להיעלמותו של הצמח^[12]. הוא כותב שגבעול הסילפיום האחרון שהיה בקירנאיקה ניתן לנירון קיסר בתור מתנה מעניינת^[12].

לפי תאוריה אחרת, כאשר מושלים רומאים השתלטו על הטריטוריה, התיאבון שלהם לסילפיום הביא לקטיף יתר ובכך להכחדתו. סברה אחרת גורסת שאקלים המגרב הלך והתייבש, וייתכן שמדבור תרם להכחדת הסילפיום. בספטמבר 2022, פרופסור מחמוט מיסקי מאוניברסיטת איסטנבול פרסם כי מצא את הצמח בטורקיה לאחר 40 שנות מחקר^[13].

לצמח מיוחסות מגוון סגולות רפואיות^[14]. סופר שהוא יכול לרפא שיעול, גרון כואב, חום, קלקול קיבה, מיחושים ומכאובים, יבלות ותחלואים שונים. היפוקרטס כתב: "כאשר המעיים בולטים ולא נשארים במקום אחד, גרד את הסילפיום העדין והדחוס ביותר לפיסות קטנות ושים בתור רטייה^[15].

יש השערה שהצמח פעל כמונע הריון. הדבר מתבסס חלקית על דבריו של פליניוס הזקן שהצמח יכול "לקדם וסת"^[16]. סוגים שונים של צמחים ממשפחת הסוככיים ידועים כמכילים פיטואסטרוגנים יעילים במיוחד. היפוקרטס כתב שזרעים של גזר בר מונעים הריון, ובמקומות אחרים נטען שזרעי גזר בר גורמים להפלה^[17]. ייתכן שגם לסילפיום הייתה תכונה זו.

על מטבעות רבים מהמאה השישית והחמישית לפני הספירה שנמצאו בקירנה מוטבע סימן הלב, בנוסף לציור הסילפיום. ההשערה היא שהלב מיצג את הזרע או ההלקט של צמח זה^[18]. כתבים מהעת העתיקה קושרים בין סילפיום לאהבה ומיניות. סילפיום מופיע אצל הגאוגרף פאוסניאס בסיפור על התאומים דיוסקורי ששהו בבית ששייך לאיש ספרטה, וגרה שם בתו הצעירה, "למחרת הנערה עם כל החפצים הנשיים שלה נעלמו, ובחדר נמצאו תמונות של הדיוסקורי, ושולחן ועליו סילפיום"^[19]. על פי השערות זהו המקור לסימן הלב המוכר.

• מינים שנכחדו בטבע

מדיה וקבצים בנושא סילפיום בוויקישיתוף