ערב שבת

ערב שבת (נכתב גם כראשי תיבות: ער"ש או ערש"ק, 'ערב שבת קודש'. שם זה מבטא את ההכנות הנעשות בו לקראת יום השבת. בשיח הישראלי מכונה לעיתים ליל השבת (הזמן שלאחר שקיעת החמה של יום שישי) בשם 'ערב שבת', אך בפרסומים ומסמכים רשמיים של מוסדות ציבור, עדיין נהוג לקרוא לימי שישי "ערבי שבתות".^[1] בספר החוקים הישראלי נמנעו משימוש במושג זה של ערב שבת וחג, וכתבו במקומו: "יום לפני יום המנוחה כפי שנקבע".^[2]

בשיח הדתי שם זה מיוחד לתיאור יום שישי עד לזמן כניסת השבת. בספרות ההלכתית מכונה זמן כניסת השבת גם בשם 'חֲשֵׁכָה' (לדוגמה 'ערב שבת סמוך לחֲשֵׁכָה'). ערב יום טוב הוא הכינוי ליום הקודם ליום טוב, עד לזמן שקיעת החמה המציינת את תחילתו של יום טוב. ערב יום טוב דומה במאפיינים רבים לערב שבת.

בהלכה ישנם דינים מיוחדים לערב שבת (ולערב יום טוב), שעיקרם הכנות לשבת.

ציווי על הכנות מיום שישי ליום שבת מוזכר בפרשת המן, בה נאמר לבני ישראל לאסוף מן ביום שישי גם לצורך שבת, בו לא ירד המן:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ...

— ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק ה'

מפסוק זה המדבר על איסוף המן במדבר סיני נלמד ציווי כללי יותר, לעשות הכנות כלליות לשבת ביום שישי:

אמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו"

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ז, עמוד ב'

ערב שבת מאופיין בהכנות לקראת שבת, בעיקר במלאכות שאסורות בשבת, לדוגמה קניה, הכנה ובישול של המזון לסעודות שבת, ניקיון הבית, רחיצה, החלפת בגדים לקראת השבת והכנת תאורה לליל שבת. בהלכה מובאת השוואה לפיה ההכנות לשבת צריכות להיות כמו ההכנות הנעשות לקראת אדם חשוב.^[3] אחת מתקנות עזרא היא כיבוס הבגדים ביום חמישי, וזאת לכבוד שבת.^[4]

בקשר להכנות לשבת, נאמר בתלמוד:

מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת - יֹאכַל בְּשַׁבָּת, מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֵהֵיכָן יֹאכַל בְּשַׁבָּת?!

— תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ג', עמוד א'

על כל אדם ישנה מצווה (או אף חובה) ליטול חלק בהכנות לקראת שבת:

אע"פ שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית, חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך. וכל המרבה בדבר זה - הרי זה משובח.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ל', הלכה ו'

יש שראו בעמל ההכנות לשבת פעולה מזככת:

הזיעה שהאדם מזיע לכבוד שבת, מוחק מעוונותיו כמו דמעות, שבזכות זה הקב"ה יכבדו בגן עדן ויגמול עמו חסד

— האריז"ל^{[דרוש מקור: היכן בכתבי האר"י?]}

ישנו מנהג לטעום מעט מהמזון המוכן לשבת בערב שבת, על מנת לבחון שהמזון אכן מוכן, דבר המכונה 'טועמיה חיים זכו' (בהשאלה מביטוי מתפילת מוסף של שבת).^[3]

על מנת לשמור על חום המזון המבושל, מניחים את הכלים ובהם המזון על גבי מקור חום קודם לכניסת השבת, פעולה המכונה השהיה (הנחה ישירה של מזון על גבי מקור חום בשבת עצמה אסורה). כיום מקובל להשאיר את המזון על גבי פלטת שבת, שהיא מכשיר חשמלי בעל גוף חימום עם עוצמת חום בלתי ניתנת לשינוי. הלכה זו אינה רלוונטית לערב יום טוב, היות שהבישול מותר ביום טוב.

בגמרא מובאות שתי דעות לגבי חיוב הרחצה לקראת שבת:

דאמר רב נחמן בר רב זבדא ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת - חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית - רשות, ואני אומר - מצווה.

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ה, עמוד ב'

על פי גמרא זו נכתב בשולחן ערוך:

מצווה על כל אדם לרחוץ כל גופו בחמין בערב שבת, ואם אי אפשר לו, ירחץ פניו ידיו ורגליו.

— שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ר"ס

בנוסף לרחיצת הגוף, יש הנוהגים לטבול במקווה לקראת שבת.

בגמרא מובאת ברייתא לפיה אין ללכת בערב שבת מרחק גדול מ־12 קילומטרים:

אמר אייבו משום רבי אלעזר בר צדוק: אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות (פרסה = כ־4 קילומטרים).

— תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ד, עמוד ב'

איסור זה מוסבר בצורך לקבוע זמן מספיק להכנות לשבת, ובחשש שלא יוכן די מזון אם יגיע אדם למקום בזמן סמוך מדי לכניסת שבת (או אף שיכינו מזון לצורכו תוך חילול שבת):

אמר רב כהנא^[5]: לא אמרן אלא לביתיה אבל לאושפיזיה (מקום אכסניה), אמאי דנקיט סמיך. ואיכא דאמרי אמר רב כהנא: לא נצרכא אלא אפילו לביתיה. אמר רב כהנא: בדידי הוה עובדא, ואפילו כסא דהרסנא לא אשכחי.

— תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ד, עמוד ב'

איסור זה בטל במקרה ובו הודיע אדם על בואו, כך שיוכן עבורו מזון לשבת, וכן פוחת במקרה ובו אדם אינו הולך ברגליו אלא נוסע, כך שזמן הנסיעה לפי מרחק קצר יותר. עם זאת ישנה אזהרה לכוון את הנסיעה כך שאדם יגיע למחוז חפצו זמן רב קודם לכניסת שבת, ולא יסתכן בחילול שבת במקרה של איחור או עיכוב.^[6]

ישנו איסור לקבוע סעודה (שאינה נהוגה כל השבוע) בערב שבת.^[7] דבר זה הוא משום כבוד שבת. עם זאת הותרה קביעת סעודות מצווה שזמנן ביום ו', כגון סעודת פורים (כשחל ביום ו') סעודת ברית מילה, פדיון הבן ונישואים.^[8]

מותר לקבוע סעודות שרגילות גם ביום חול בערב שבת, וכן מותר לאכול ולשתות (ללא קביעת סעודה) עד כניסת השבת (לאחר כניסת שבת חל איסור לאכול קודם לקידוש), אולם ישנה מצווה להימנע מאכילה יתירה כ־3 שעות קודם לשבת, על מנת שאדם ייכנס לשבת כשהוא רעב ומתאווה לאכול, ולא כשהוא שבע, וזאת מכבוד שבת. היו שנהגו להתענות בערב שבת, מסיבה זו של כניסה לשבת בהרגשת רעב קל.^[9]

בברייתא המובאת בגמרא נאמר:

העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה - אינו רואה סימן ברכה לעולם

— תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד ב'

על יסוד ברייתא זו נאמר בהלכה כי אין לעשות מלאכה בערבי שבתות, החל משעת המנחה ומעלה, כאשר המובן המקובל לשעת ה'מנחה' היא מנחה קטנה, כ-3 שעות קודם לשקיעת החמה של יום שישי.

עם זאת לא נאסר מסחר בזמן זה או ישיבה בחנות, וכן מלאכה בדרך ארעי או מלאכה לצורך שבת (כמו תפירת בגד המיועד לשבת), בתנאי שאינה בשכר. כן לא נאסרה מלאכה לעני הנצרך לכסף לצורך הוצאות שבת,^[10] וכן תספורת, אפילו בשכר.^[11]

במשנה נאמר:

לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה, שמא ישכח ויצא.

— משנה, מסכת שבת, פרק א', משנה ג'

סיבת גזרה זו היא בחשש שאדם יצא קודם לשבת לרשות הרבים, ישכח כי הוא נושא משא, וימשיך לשאת משא גם בשבת, דבר האסור מכח מלאכת הוצאה מרשות לרשות במקום בו אין עירוב. גזרה זו אינה רק לבעלי אומנות, אלא לכל אדם. עם זאת לא נאסרה יציאה עם משא באופן שלו היה נעשה בשבת היה נחשב רק לאיסור דרבנן, כגון מחט התחובה בבגד, או עם תפילין, כלפיהם יש חובה שלא להסיח מהם את הדעת בעת לבישתם, ועל כן מניחים שהאדם לא ישכח שהוא לבוש בהם בשבת.^[12]

בנוסף ישנה מצווה על האדם לבדוק את בגדיו קודם השבת ולוודא שאין בהם חפצים, על מנת שלא לעבור בשוגג על איסור הוצאה מרשות לרשות:

תניא חנניא אומר: חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה. אמר רב יוסף הלכתא רבתי לשבת.

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ב, עמוד א'

כיום במרבית היישובים בישראל ישנו עירוב, ועל כן פוחת החשש שאדם יעבור בשוגג על מלאכת הוצאה מרשות לרשות, אך עדיין נשאר חשש קל יותר שבבגדים יהיו חפצי מוקצה.^[13]

בערב שבת מתפללים תפילת מנחה רגילה של חול, למעט תחנון.^[14] בשל ההכנות לשבת, יש שהנהיגו בדורות האחרונים להתפלל תפילת מנחה גדולה בערב שבת. לאחר תפילת מנחה אומרים קבלת שבת, המציינת את כניסת השבת. כאשר תפילת מנחה סמוכה לקבלת שבת, יש המוסיפים לפני מנחה את פרק ק"ז בתהלים ('יודו לה' חסדו'), בעיקר בקרב החסידים.

ערך מורחב – שביתת כלים

מותר להתחיל בערב שבת הפעלה של כלים שימשיכו לעשות מלאכה אסורה בשבת, היות שאין צורך בשמירת שבת על ידי כלים העושים מלאכה בעצמם. עיקרון זה מכונה "אין שביתת כלים". בגלל עיקרון זה, מקובל כיום להשתמש בשעון שבת, שהוא התקן קוצב זמן בעל מחזור של 24 שעות, המכבה ומדליק מכשירי חשמל ביתיים על פי זמנים מוגדרים מראש. כמו כן, מקובל להכין מראש פלטת שבת ולהפעילה לפני כניסת השבת או באמצעות שעון שבת.

בזמן עבר, קודם לתפוצתם של מכשירי חשמל, היה שימוש נרחב באש לצורך מאור וחימום. היות שישנו איסור על הדלקת אש בשבת או על הגברתה, היה צורך להכין את האש קודם לכניסת השבת. ישנן הלכות לגבי הכנת מדורה לשבת, שעיקרן הצורך שהמדורה תדלק היטב קודם לכניסת השבת, על מנת למנוע חשש שיבואו להגביר את האש בשבת. הכלל העיקרי הוא שהמדורה תדלק באופן שהאש תימשך מעצמה לחומרי הבעירה שטרם נדלקו, ללא צורך בסיוע של אדם.^[15]

הלכות נוספות ישנן לגבי נרות המשמשים למאור, כאשר בהם החשש הוא שמא אדם יטה את הנר כדי להגביר את עוצמת האור.

ערך מורחב – כניסת שבת

זמן כניסת שבת הוא הזמן שבו מפסיקים מכל מלאכה ומדליקים נרות שבת, שהיא המלאכה האחרונה הנעשית בערב שבת על ידי נשים (ביום טוב נהוג להדליק נרות בליל יום טוב עצמו).

במשנה מובאות שלוש תזכורות אותן צריך בעל הבית להזכיר לבני הבית סמוך לזמן כניסת שבת:

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשַּׂרְתֶּן? עֵרַבְתֶּן? הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר!

— משנה, מסכת שבת, פרק ב', משנה ז'

תזכורות אלו מכוונות למלאכות שצריכות להעשות קודם השבת, ואסורות בעשייה בשבת. התזכורת הראשונה היא לגבי הפרשת תרומות ומעשרות, השנייה לגבי עירוב חצרות (או עירוב תחומין), ואילו השלישית מכוונת להדלקת נרות שבת, שנעשית בסיום כל מלאכות החול. בגמרא מובא כי תזכורות אלו צריכות להאמר בנחת, כדי שיתקבלו על ידי בני הבית.^[16]

על פי המקובל כיום זמן הדלקת נרות שבת הוא כ־20 דקות קודם לשקיעת החמה ברוב ארץ ישראל, כ־30 דקות בחיפה, וכ־40 דקות בירושלים ובפתח תקווה (שיעורי זמן אלו קבועים ואינם משתנים לפי התארכות וקיצור הימים).

קביעת זמן זה מתבססת על שיטת הגאונים בקביעת זמן בין השמשות (שיטה שעל פיה בין השמשות מתחיל מיד עם שקיעת החמה), יחד עם הספק היסודי בדין בין השמשות המוביל לכך שנוהגים בו כמו בעיקר השבת, ויחד עם דין תוספת שבת המחייב את תחילת השבת עוד קודם לזמן המחויב שלה (דין זה נהוג כיום אף שמובא בשולחן ערוך בלשון 'יש אומרים').

הרב עובדיה יוסף התנגד לחיוב קבלת הנוהג של 40 דקות בירושלים, ודעתו היא כי זו תקנה של הרבנים האשכנזים בירושלים, אך הרבנים הספרדיים קבעו את זמן הדלקת הנרות כ־20 דקות לשקיעת החמה.^[17]

ערך מורחב – צפירת שבת

בתקופת בית שני, היה נוהג סדר תקיעות מיוחד כדי להודיע לציבור על השבת המתקרבת. התקיעות היו נעשות במקומות ישוב יהודיים, ובירושלים היה מקום מיוחד בבית המקדש שכונה בית התקיעה שיוחד למטרה זו. התקיעות היו נעשות באמצעות שופר או חצוצרה. סדר התקיעות היה שלוש תקיעות בודדות בהפרשי זמן שנועדו להכריז בהתאמה על הפסקת המלאכה החקלאית בשדות, הפסקת המסחר והתעשייה בעיר, הפסקת המלאכות הביתיות, וכעבור זמן קצר מהתקיעה השלישית שלוש תקיעות נוספות רצופות (תקיעה־תרועה־תקיעה) שמציינות את כניסת השבת.^[18]

בקהילות יהודיות רבות היה נהוג למנות אדם שיודיע על כניסת השבת באמצעות חצוצרה או באמצעות תזכורת פרטנית לאנשים. כך למשל בקהילת יהודי קולאשי שבמערב גאורגיה שכונתה "ירושלים הקטנה", נהגו בערב שבת לתקוע בשופר, כדי להודיע על כניסת שבת קודש. בשכונות דתיות מקובל כיום להשתמש בצפירת שבת, צופר המודיע על כניסת שבת פעמיים: פעם ראשונה זמן מה קודם כניסת השבת (בדרך כלל כ־20 דקות קודם זמן הדלקת נרות שבת), ופעם שנייה סמוך לכניסת השבת (בדרך כלל 10 דקות קודם זמן הדלקת הנרות).

אדם פרטי או קהילה יכולה להקדים את זמן כניסת שבת מסיבות שונות (לדוגמה עקב אריכות היום בתקופת שעון הקיץ), ומאותו זמן חלה עליהם השבת לכל דיניה, כמו עיקר השבת. ניתן לקבל את השבת החל מזמן פלג המנחה, כשעה ורבע קודם לשקיעת החמה, ולהתפלל את סדר קבלת שבת ותפילת ערבית של שבת עוד קודם לשקיעת החמה, וכן לערוך קידוש ואת סעודת ליל שבת.

עם זאת, היות שהאפשרות להתפלל תפילת ערבית עוד לפני שקיעת החמה היא לפי שיטת רבי יהודה, יש להתפלל במקרה זה את תפילת מנחה קודם לפלג המנחה, מאחר שעל פי שיטת רבי יהודה זמנה של תפילת מנחה הוא עד פלג המנחה.^[19] בנוסף, יש להקפיד לקרוא שוב את קריאת שמע של ערבית לאחר צאת הכוכבים.

אף על פי שהשבת חלה על כל דיניה על מי שקיבל אותה מוקדם, מותר לבקש מיהודי שטרם קיבל שבת לעשות מלאכה בשביל מי שכבר קיבל שבת.^[20]

לפי כמה פוסקים, אופציה אחרת היא לקדש מבעוד יום, ולהתפלל ערבית אחרי הסעודה בצאת הכוכבים.^[21] ואולם, יש פוסקים ששוללים אפשרות זו.^[22]

לפי הרבה פוסקים, כדאי לאכול עוד כזית פת אחרי צאת הכוכבים כדי לצאת ידי הראשונים שסוברים שאין יוצאים ידי סעודת שבת מבעוד יום.^[23]

בין השמשות הוא משך זמן בין שקיעת החמה וצאת הכוכבים המסופק בשייכותו ליום או ללילה. בשל כך הוא נידון לחומרא ונחשב לחלק מעיקר השבת, וכל דיני השבת מהתורה נוהגים בו. לדוגמה, אסור להדליק בפרק זמן זה נרות שבת.

עם זאת, חלק מדיני שבת שתוקפם דרבנן אינם נוהגים בו. ישנו כלל לפיו 'דכל דבר שהוא משום שבות - לא גזרו עליו בין השמשות', ועל כן מלאכות דרבנן שנאסרו משום שבות יהיו מותרות בזמן בין השמשות, אך רק בזמן שיש צורך רב בדבר או שמדובר בדבר מצווה.^[24] מותרת גם הפרשת תרומות ומעשרות מדמאי, הטמנת תבשיל ועשיית עירוב חצרות, וכן אמירה לגוי לעשות מלאכה במקרה שיש צורך גדול או הפסד מרובה.^[25]

בכל מקרה, לאחר שענו ברכו בתחילת תפילת ערבית של שבת, כבר אסור להקל בכל הקולות הללו, כי אמירת 'ברכו' נחשבת כקבלת שבת יותר חזקה, ושוב אי אפשר לסמוך על קולות אלה.^[26]

נחלקו הפוסקים לגבי דיני בין השמשות במוצאי שבת: יש סוברים שדיני בין השמשות במוצאי שבת שווים לדיני בין השמשות בערב שבת,^[27] ויש מחמירים בדבר.^[28]

ערך מילוני בנושא ערב שבת, בוויקימילון

• הערך "ערב שבת", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• ערב שבת וליל שבת באתר "השפה העברית"

סדר השבת
ערב שבת	מנחה לערב שבת • תוספת שבת • הדלקת נרות
ליל שבת	קבלת שבת • תפילת ערבית של שבת • קידוש • סעודת ליל שבת
יום השבת	תפילת שחרית של שבת • תפילת מוסף של שבת • סעודת יום שבת • דרשת השבת • תפילת מנחה של שבת • סעודה שלישית
מוצאי שבת	תפילת ערבית למוצאי שבת • הבדלה • מלווה מלכה
פורטל שבת ומועדי ישראל