פשמישל

ערך זה עוסק בעיר בפולין. אם התכוונתם לנסיך בוהמיה האגדי, מייסד שושלת פז'מיסל, ראו פז'מיסל.

פשמישל
Przemyśl

סמל פשמישל דגל פשמישל
קתדרלה בפשמישל
מדינה	פולין פולין
פרובינציה	פודקרפצקיה פודקרפצקיה
חבל ארץ	גליציה גליציה
ראש העיר	רוברט צ'ומה
תאריך ייסוד	המאה ה-10
שטח	44 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	58,408 (31 במרץ 2021)
‑ צפיפות	1,516.3 נפש לקמ"ר (2006)
קואורדינטות	49°47′10″N 22°46′26″E / 49.78611°N 22.77389°E / 49.78611; 22.77389
אזור זמן	UTC +1
http://www.przemysl.pl
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת פולין מוגדלת)   ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז קלינינגרד ג ר מ נ י ה הים הבלטי פשמישל (למפת פולין רגילה)   ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז קלינינגרד ג ר מ נ י ה הים הבלטי פשמישל (למפת פרובינציית פודקרפצקיה רגילה)   ז'שוב סטאלובה וולה מיילץ שוויינטו. לובלין פולין קטן סלובקיה אוקראינה פשמישל (למפת פרובינציית פודקרפצקיה מוגדלת)   ז'שוב סטאלובה וולה מיילץ שוויינטוקז'יסקיה לובלין פולין קטן סלובקיה אוקראינה פשמישל tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

פְּשֶׁמִישְׁל (בפולנית: Przemyśl, ביידיש: פשעמישל ובכתבים הרבניים: פרעמיסלא) היא עיר בדרום-מזרח פולין, בחבל גליציה ההיסטורי. בעת מלחמת העולם השנייה הייתה בעיר קהילה יהודית גדולה, ולאחר מכן נבנה בה גטו (פול') גדול, ובו יותר מ-20,000 יהודים, שרבים מהם נספו בשואה.

התיישבות באזור מוכרת עוד מהמאה ה-9. ידוע שבשנת 981 היישוב נכבש על ידי רוס של קייב. במשך השנים עבר השטח מרוס של קייב לפולין ובחזרה. בשנת 1340 העיר עברה לפולין עד 1772. במסגרת חלוקת פולין הראשונה העיר עברה לשליטה של אוסטרו-הונגריה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה היו קרבות קשים סביב מבצר העיר, שהצליח לעצור את הכוחות הרוסים העדיפים מספרית, זמן רב. בסופו של דבר הצבא הרוסי כבש את העיר ויותר ממאה אלף חיילים אוסטרים נשבו. במתקפת נגד שנה מאוחר יותר העיר נכבשה בחזרה בידי הצבא הגרמני והאוסטרו-הונגרי. אביגדור המאירי השתתף בקרבות בגזרה זו, ומתאר, בספרו השגעון הגדול, את השתתפות היהודים בקרבות אלו, ובמיוחד את גבורתה של יחידה יהודית במוצהר.

עם תום מלחמת העולם הראשונה קמה ממשלה מקומית עם נציגי הלאומים השונים בעיר: פולנים, יהודים ואוקראיינים. אך קבוצת מורדים אוקראינים כבשה את חלקה המזרחי של העיר, ועצרה וכלאה את ראש הממשלה המקומית ושריו. בצד המערבי שלטו פולנים, ועם הקמת פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, הצבא הפולני הגיע לעיר, ולאחר אולטימטום כבש גם את חלקה המזרחי.

במלחמת העולם השנייה בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב חלקה המזרחי עבר לברית המועצות. במהלך מבצע ברברוסה העיר נכבשה בידי הגרמנים.

החל משנת 1945 היא חלק של פולין.

ערך מורחב – קהילת יהודי פשמישל

נותרו עדויות על התיישבות יהודית בפשמישל כבר בסוף המאה ה-11.

בשנת 1628 (ה'שפ"ח) רחוב היהודים הותקף. בית החולים היהודי וחנויות של יהודים נבזזו. זאת בעקבות שני עשורים של טענות נגד הסוחרים היהודים בידי ה"בורגרים" - סוחרים ממעמד ביניים ממוצא גרמני בעיר.

שנתיים לאחר מכן אשה נוצרייה העידה בבית המשפט שיהודי בשם משה (מושקו) שמוקלר פיתה אותה לגנוב ולהביא לו מלחם הקודש הנוצרי. האשה והיהודי הועלו על המוקד (בט"ז בניסן ובכ"ד בניסן בהתאמה), ויום כ"ד בניסן נקבע לתענית בקהילת פשמישל לדורות, לזכר אירוע זה.

בשנת 1678 (ה'תל"ח) הרובע היהודי בעיר נשרף, והאציל (סובייצקי) דחה את מועד פרעון החובות של היהודים, על מנת להקל עליהם להשתקם.

בשנת 1759 (ה'תקי"ט) נערך בפשמישל משפטם של שישה יהודים, בהם אשה אחת, המואשמים בעלילת דם שרצחו ילד נוצרי על מנת להשתמש בדמו לאכילה עם מצות בפסח. האשה הושלכה לכלא והגברים נידונו למוות, ונהרגו.^[1]

במלחמת העולם הראשונה כ-8000 יהודים נותרו בעיר בעת המצור הרוסי הראשון על העיר, רבים מהם סייענים אזרחיים לצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית. בי"ג באלול תרע"ד, 3 בספטמבר 1914, מפקד הגרמנים באזור, הגנרל קונרד, העביר את מפקדתו מפשמישל לנובי שץ, על פי פקודות המטה הגרמני, לאחר שאלו הזהירוהו שלא יצליחו לספק לו סיוע.^[2] הגרמנים הצליחו להדוף את ההתקפות והמצור הוסר בהושענה רבה, כ"א בתשרי תרע"ה, 11 באוקטובר 1914.

חודש פחות יום אחר כך, החל מצור שני, כאשר שש אוגדות רוסיות מקיפות את המתחם.^[3]

דואר היה מגיע עם יוני דואר, בעזרת בלוני מימן ובהטלה ממטוסים. לעיתים הדואר נפל בשטח הרוסי. אלו בדקו אותו והעבירו אותו לחיילי הצבא האוסטרו-הונגרי לאחר צינזור.^[4]

ב-13 בפברואר 1915 (כ"ט בשבט, תרע"ה) דיווחו עריקים של הצבא האוסטרו-הונגרי לרוסים שהמזון היחיד שנותר בפשמישל היה שימורי בשר סוס. דברים אלו דווחו בעיתון הלונדון דיילי ניוז למחרת.^[2] רוב היהודים נותר בעיר, למרות פינוי כפוי בחלקו של תושבים אמידים, ולמרות שתי תקופות המצור. עקב המצב החלו להתגלע מתחים בין הלאומים השונים בתוך הצבא האוסטרי, בעיקר בין גרמנים לסלאבים, כולל תליית חשודים בריגול, והוצאתם להורג בכיתות ירי. החיילים היהודים הוצאו מתוך יחידותיהם והועברו ליחידה נפרדת המיוחדת להם, ששירתה במפקדה שבתוך העיר.

בתקופה זו, שלש מתקפות גדולות של הצבא הגרמני להצלת הנצורים האוסטרים בפשמישל נכשלו. במתקפה השלישית התקבלה הודעת טלגרף לפיה על הכוחות הנצורים לפרוץ החוצה. הרוסים הצליחו לפענח את הצופן הגרמני, אם כי גם בלעדיה סיכויי ההצלחה היו קלושים.^[5][6][7][8]

ב-17 במרץ (ב' בניסן), הרוסים הציעו מעבר חופשי לכל מי שירצה לצאת. תותחים כבדים הובאו לראשונה למערכה והחלה הרעשה כבדה. תוך שלושה ימים חומות המבצר נהרסו והופלו במקומות רבים והאוסטרים החלו לברוח תוך השמדת ציוד ומזון. הם פוצצו את כל הגשרים ואת הנשק הכבד שברשותם.^[9]

ב-22 במרץ (ז' בניסן) העיר נכנעה, ובה כ-123,000 חיילים ופצועי לחימה ואלה הועברו 10,000 ליום למזרח. היו 15,000 חולי טיפוס וכולירה. המפקד הרוסי פרסם כרזות לפיהם התושבים יראו עצמם כאזרחי ממלכת רוסיה והפליטים היהודים מוזמנים לשוב לביתם. מפקד האוסטרים, הגנרל קוצ'מנק רשם בזכרונותיו שהוא חש אי-נוחות ממסירת האוכלוסייה היהודית הלא מוגנת לידיהם.^[10] החל שוד החנויות היהודיות בידי הקתולים שבעיירה בעיקר מחסני שיכר וחנויות תכשיטים, בחסות חיילים רוסים שהזהירו את היהודים שיישלחו לסיביר אם יתנגדו. היהודים הואשמו בידי האוכלוסייה והחיילים בניצול המצב ובניסיונות התעשרות ממכירת מצרכים במחיר מופקע.

הרב גדליה שמלקיש רב העיר החרדי שהצטרף לתנועת המזרחי הציונית ונחשב רבה של התנועה בגליציה, החליט להישאר בעיר עם קהילות היהודים שנותרה בה. הוא נקרא מספר פעמים באישון ליל אל המפקדה הרוסית, להגן על היהודים מפני עלילות בדבר בגידה.

בחג הפסח, יום שלישי, 30 במרץ, (ט"ו בניסן תרע"ה) הרוסים התעללו ביהודים אחדים, בין היתר תפסו את הרבי מברז'אן הקשיש, גזזו את זקנו ואת פאותיו, קשרו אותו לסוס וסחבו אותו ברחבי העיר. הרוסים גם הכו את אשתו.^[11] ב-8 באפריל יהודים שנאספו בידי הרוסים לעבודות ניקוי בכפייה, הוכו קשות.^[12] הרוסים ובראשם הקצינים ומפקד המשטרה המקומית הרוסית החלו לשדוד רהיטים וכלי בית ולשלוח אותם ברכבת לביתם, דבר שהביא לביקורת רבה מצד התושבים ולשבירת האמון. באחד הימים, בעל חנות שיכר יהודית מחה בפני חיילים רוסים שעסקו בשוד החנות שלו. אחד החיילים דקר אותו למוות בכידון הרובה שלו.

ימים מעטים לאחר החג, בקיץ 1915, בשבת, 17 באפריל, ג' באייר ה'תרע"ה, עצרו הרוסים את כל הגברים מגיל 15 עד 50, בטענה שהם מחפשים חיילי אויב שהתחמקו משבי. בסיום המהלך שולחו כ-15,000 איש לרוסיה ובמיוחד לסיביר. לפי עדותה של הלנה יבלנוקה, נוצרייה מיוחסת שגרה בעיר, עוד קודם לחג הרוסים דיברו על כך שיתנו ליהודים "לאכול את המצות שלהם ואחר כך כבר יטפלו בהם." הרוסים המתינו להתכנסות היהודים לתפילת השבת בבתי הכנסת ואז נכנסו עם שוטים והובילו אותם תוך הצלפה בקשישים ובנכשלים, מדרבנים אותם אל מקום האיסוף לקראת גירושם הכפוי.^[2] בין 15,000 העצירים המגורשים היו כ-4000 גברים יהודים בגיל צבא, אף שמעולם לא שירתו בצבא ובוודאי לא בזה האוסטרו-הונגרי. הם נשלחו רגלית ללבוב, ומשם ברכבת לרוסיה. ב-25 באפריל 1915 הצאר ניקולאי השני ביקר בפשמישל ושהה בבית משפחת פרנקל, היהודית, בעלת טחנת הקמח. נאסר על שארית היהודים בעיר להביט אל הרחוב, ושורות חיילים לאורך הרחובות פנו אל הבתים על מנת להבטיח זאת.

ב-30 במרץ התקבלה הוראת ארטמנוב, ראש העיר הממונה, האוסרת על יהודים בעלות על חנויות, והם אולצו למכור אותן או למסור אותן לקתולים תושבי המקום. ימים אחדים לאחר מכן שארית יהודי פשמישל גורשו מן העיר המבוצרת. הרב שמלקיש מונה בידי הרוסים לארגן את העזיבה המסודרת של יתרת יהודי העיר ברכבות שהוקצו לשם כך, והיה האחרון שעזב, ביום שני, 10 במאי, כ"ו באייר. שני בניו של הרב הוגלו לסיביר עם העצורים "השבויים", ואחד מהם נפטר שם מטיפוס הבהרות.^[2] תושביה הנוצרים נלקחו לעבודות כפייה, כולל ילדים.

ב-12 במאי לאחר הפסד הכוחות הרוסים בגרליץ, החלה הפצצת העיר בידי הגרמנים. הושלכו פתקים ממטוסים הקוראים לאזרחים שלא לדאוג ושאין רואים בהם חלק מן הלחימה. היו שמועות על כך שקוזקים תפסו כפריים בסביבה וירו בהם לתוך קברים שהם נאלצו לכרות לעצמם.

ב-3 ביוני 1915 (כ"א בסיון) העיר נכבשה שוב בידי מעצמות המרכז (או "שוחררה" כפי שהרב שמלקיש כתב בזכרונותיו).^[13][14] קהילת יהודי פשמישל שלחה לקיסר פרנץ יוזף מברק, בו הם ברכו על גבורת חיילי המולדת, ואיחלו לו שהאל ישמור עליו ויצליח את צבאו. בתגובה פרנץ יוזף הודה לשולחים ונתן כתב הרשאה ליהודי העיר לשוב לבתיהם. הרב חזר לעיר ומצא שהיא כמעט ריקה מתושביה, ותנאי המחיה בה קשים. לאחר שהות בווינה במשך שנה, הוא חזר לעיר שוב ב-1917 לקהילה שהחלה לצמוח מחדש.

עם תום המלחמה והפסדם של מעצמות המרכז, הוקם משמר יהודי (מטעם "השומר הצעיר") בעיר, רובו אברכים ובחורי ישיבה, שלקח נשק ממחסני הנשק של הצבא האוסטרי, יחד עם קבוצות צבאיות של תושבי העיר האוקראינים והפולנים. המשמר היהודי שיתף פעולה עם שני הצדדים שהתייצבו משני צידי נהר הסן, אך גם חטף אש משני הצדדים, ללא הרוגים.

האוקראינים והפולנים פרקו את היהודים מנשקם לאחר שלשה ימים ואלו נותרו, בהסכמה, מחוץ למאבק. הצבא הפולני הגיע ראשון, וכבש את העיר כולה. החל מסע פרעות נגד יהודי העיירה השבים. נהרגו חמישה עשר יהודים ורכוש רב נהרס.

לדברי הרב שמלקיש יהודי אחד בלבד נורה ונהרג במהלך המלחמה, ורבים מאנשי המשמר היהודי נעצרו כמשתפי פעולה, אך שוחררו מאוחר יותר. כמו כן חנויות ובתים נשדדו במהלך הכיבוש.

עד מלחמת העולם השנייה פעלו בעיר חמישה בתי כנסת גדולים: בית המדרש הגדול, ה"טמפל" (של הניאולוגים), הקלויז (של החסידים), בית הכנסת הישן ה"שול", ו"מניין הירט".

בין המלחמות, החל משנת 1934, אחד מאדמו"רי סדיגורה, רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן, התגורר בעיר ואף הקים בה ישיבה בשם 'משיבת נפש', אך עלה לישראל ב-1939, ממש לפני כיבוש פולין בידי הגרמנים.

הרב גדליה שמלקיש, מנהיג המזרחי בגליציה ואחיינו של הרב יצחק יהודה שמלקיש, שימש כראב"ד פשמישל (כמו גם כראב"ד קולומיה) גם בתקופה זו.

תנועות וארגונים ציוניים רבים היו פעילים בפשמישל, כמו ויצו, קרן היסוד, קק"ל, הנוער העובד, הרצליה, בני עקיבא ועזרא, וב-1937 נרשמו 2294 שוקלים - נותני 'שקלים' המהווים הרשאה להשתתפות בקונגרס הציוני.

בעיר הודפסו 11 עיתונים ביידיש בעברית ובפולנית, בהם שני עיתונים יומיים ביידיש.

ב-1933 18,000 תושביה היהודים של העיר היוו 28% מהאוכלוסייה. עם הפלישה לפולין גאתה אוכלוסייתה היהודית של פשמישל והגיעה לכדי 22,000 יהודים, לפחות 4,000 מהם פליטים, שסמכו על מעמדה המבוצר של העיר וקשרי היהודים עם הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה.

פשמישל נכבשה על ידי הגרמנים מידי הפולנים עשרה ימים לאחר תחילת הפלישה לפולין, ביום השני של ראש השנה ה'ת"ש (14 בספטמבר 1939).

יומיים לאחר הכיבוש, בימים הראשונים של עשרת ימי תשובה ה'ת"ש (מ-16 בספטמבר ועד 19 בספטמבר 1939) החל טבח ביהודי העיר, שנלקחו למקומות שונים ונורו או נקברו חיים בבורות. אחד מקברות האחים הללו, בבית הקברות היהודי בעיר נחקר לאחר המלחמה, ועליו הוצבה מצבה עם שמות 102 נרצחים שזוהו במקום, בעיקר ממנהיגי היהודים והמשכילים. בנוסף, במקומות שונים נערכו רציחות של פליטים וחסרי אזרחות, שבתקופה זו עדיין היו מיעוט בעיר. הגרמנים נהגו בתחילה לקחת עובדי כפייה ולהחזירם בשלום לבתיהם בתום יום העבודה. אך לאחר זמן קצר עובדים בודדים החלו להיעלם, ואחר כך קבוצות שלמות של עובדים. בסך הכל נרצחו כ-600 יהודים בימים אלו, בעיקר פליטים ממערב פולין.

בשבוע שלאחר הרציחות הראשונות העיר חולקה לשניים, משני צידי נהר הסן, כאשר עיקר העיר הישנה בצדו המערבי של הנהר נותר בידי הגרמנים והיתר בידי הרוסים, בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב.

הגרמנים הודיעו ליהודי הצד המערבי של העיר שעליהם לעזוב. אשת הרופא היהודי, הגב' ברודנר, נשלחה לשוחח עם ראש העיר בלדיני (נרצח מאוחר יותר בידי הרוסים) ועם המושל הצבאי הגרמני, בתקווה לשנות את ההוראה. ראש העיר הודיע לה שיש לו עיסוקים חשובים יותר מאשר מצב היהודים. ואילו המושל הצבאי אמר שלא שמע על הוראה זו, וקבע שהם יכולים להישאר בבתיהם. בעקבות הודעתה למועצה היהודית על תגובות הבכירים, החלה עזיבה חפוזה של היהודים בשחיה או בסירות, מכיוון שרק גשרים צבאיים נותרו על הנהר, ונאסר על אזרחים לחצות עליהם. פולנים רבים נעמדו על הגדות על מנת לחזות בגירוש.

בעת נסיגת הגרמנים מצידו המזרחי של הסן, והעברת השלטון לרוסים בערב יום כיפור ה'ת"ש הגרמנים שרפו את בית הכנסת (הטמפל) הניאולוגי, ואת בית הכנסת הישן, מבנה אבן מ-1592 שהחליף את בית הכנסת הראשון שהיה עשוי כולו עץ.^[15] בשנת 2006 במוזיאון בגרמניה הוצג ציור דיוקן של קצין גרמני מצויר על גבה של יריעת ספר תורה מאחד מבתי הכנסת הללו בפשמישל.

הרוסים נכנסו לעיר רק שבוע לאחר מכן, בעת חג הסוכות. יהודים רבים חזרו לצד הרוסי עם כניסתם של אלו, אך כל המוסדות היהודיים הוצאו מחוץ לחוק, והציוד בהן הוחרם. בין היתר בית החולים היהודי, בית היתומים ובית הספר שבו למדו ביידיש, הועברו לרשויות והפסיקו לפעול תחת זהות לאומית. רוב הפעילים הציונים עזבו את העיר מפחד לחקירת נ.ק.ו.ד. המשטרה החשאית הסובייטית. כל המפעלים, ש-90% מהם היו בבעלות יהודית, הולאמו. המשרות הממשלתיות שניתנו ליהודים לא שילמו מספיק למחיה, ויהודים רבים נאלצו למכור את חפציהם האישיים. פעילים ציוניים נעצרו ונשפטו במשפטי בזק, לעונשים של 10 ו-15 שנה בכלא.^[16] בבית הכלא שנועד ל-300 איש לכל היותר, הוחזקו באופן קבוע כ-1500 איש, שהואשמו בריגול או בגידה.

בסביבות חג הפסח (מאי 1940) כ-7000 מהפליטים היהודים השוהים בצד הרוסי, בעיקר יהודים מאזור שלזיה, גרמניה ואוסטריה, הוגלו לרוסיה האסייתית.

ב-27 ביוני 1940 הגרמנים הקימו מנהלת אזורית בפשמישל, במסגרת מדינת הגנרל גוברנמן (השלטון הכללי - השלטון הגרמני האזרחי במזרח אירופה). יחד עם הקמת המנהלת, יהודי הצד המערבי (הגרמני) של העיר גורשו למזרחה, חלקם בכח הזרוע ובשחייה מעבר לנהר, תוך שוד רכושם. קבוצת זקנים ונשים שנותרו בעיר הועברו לשני בניינים בצידה המערבי של העיר. שנתיים לאחר מכן בניינים אלו יהיו יסוד לגטו העתידי.

הגרמנים החלו בשכנוע היהודים בכדאיות המעבר שלהם לשכונה בת 10 בניינים, שבהמשך ב-15 ביולי הפכה לגטו סגור.

הגרמנים מינו יודנראט לגטו בראשות ד"ר איגנץ דולדיג, שהרחיב את היקפה ל-20 איש, רבנים, רופאים ופוליטיקאים. וגם הקימו יחידת משטרה יהודית.

כמו כן הגרמנים הקימו לשכת עבודה בראשות פקיד אוקראיני, לשכה שחייבה את רוב היהודים בעבודות פרך משפילות, בהנחיית תושבי האזור ממוצא גרמני. שחרור ניתן רק לבעלי נכות קשה באישורו של ד"ר שמחה טננבוים.

שמועות על מהומות ופגיעות של נוצרים אוקראינים ופולנים ביהודים בטורניוו ובריישא הגיעו לידיעת המשטרה היהודית, והשלטונות הגרמניים הבטיחו להנהגה היהודית את "הגנתם" אם היהודים יתנהגו כראוי, וימסרו 1000 צעירים לעבודה במחנה ליד לבוב. ועדה הוקמה בראשות מספר ממנהיגי היהודים שבחרה את "הצעירים", בעיקר פליטים, ללא קשר לגיל ואלו נשלחו ב-18 ביוני 1942 למחנה השמדה ינובסקה בלבוב. שמועות שמעולם לא אומתו נסבו בעניין שוחד ורשימות כפולות שניהל ד"ר טננבוים. הנועדים לגירוש נשמרו על ידי המשטרה היהודית, ונלקחו בידי הגסטפו ושוטרי שופו(אנ') אל הקרונות. בעת הגירוש, קרובי משפחה שבאו להיפרד או למסור חבילות נורו בידי הגרמנים ברחוב ובסביבות התחנה, בתואנה שהם מהפועלים במשלוח המנסים לברוח.

ב-28 ביוני 1941 נכבשה פשמישל כולה בידי הגרמנים במתקפת פתע לילית, שישה ימים אחרי תחילת מבצע ברברוסה. הגרמנים קראו ליהודים לצאת ולגלות עצמם, לצורך עבודה, ואכן עמדו בכך מספר ימים, בהובילם את היהודים לעבודה והחזרתם בשלום לביתם עם ערב.

שבוע אחר כך הגיעו יחידות ס.ס. לעיר, הפיצו את חוקי הגזע הכוללים איסור על רופאים יהודים לטפל בלא יהודים, לבישת מגן דוד צהוב על הבגד, ושילוט המתאר את מגורי היהודים כנגועים בכינים וכמגפה, והקורא לאוכלוסייה להתרחק מהם.

קבוצת הזקנים והנשים היהודיות שהייתה אסורה בשני בניינים, רובה בעלת השכלה גבוהה, ששוכנו בשני בניינים בשכונת זסאני - בצד המזרחי של הנהר, נרצחו, בתקופה זו. הקבוצה מנתה כ-45 נשים וזקנים.^[17]

בראש חודש אב ה'תש"ב (15 ביולי 1942) נחתם הגטו בפשמישל, ונאסר על יהודים לגור מחוץ לאזור המתוחם. באותה עת היו בה לפי ההערכות כ-22,000 יהודים. למרות הצפיפות הגדולה, יהודים חשו מאוימים פחות בגטו הסגור מאשר בעיר הפתוחה, בלא הגנה כלשהי.^[18]

ב-24 ביולי (י' באב ה'תש"ב) הגרמנים הודיעו שבעוד שלושה ימים ישולחו כל היהודים שאינם עובדים מהעיר, ויושארו רק בעלי כרטיסי עבודה חתומים בידי הגסטאפו. כמעט כל יהודי העיר נרשמו לעבודה כלשהי. יום לפני האקציה נאספו כל כרטיסי העובד. קהל גדול נאסף בפתח משרדי המשטרה היהודית אך ד"ר דולדיג החזיר רק 5000 כרטיסים. זעקות התושבים הרקיעו שחקים, ולילה מלא ייסורים עבר על תושבי הגטו.

החל מ-27 ביולי ועד 3 באוגוסט במסגרת "האקציה הראשונה" של הגטו, נשלחו כ-12,500 יהודים למחנה בלזץ. על היהודים היה להתייצב בכיכר, בשבע בבוקר 27 ביולי, עם חבילה של 10 ק"ג לכל היותר, וכל העובר על ההוראות יירה. ואכן, אחד הרופאים הביע מחאה על יחסם של הגרמנים, נלקח הצידה ונורה.

מפקד הוורמאכט בפשמישל מקס לידטקה שהוכר מאוחר יותר בידי יד ושם כחסיד אומות העולם, הורה לחייליו למנוע את מעבר אנשי הס.ס. על הגשר המוביל לגטו. הקצין אלברט בטל שהוכר אף הוא כחסיד אומות העולם אכן עצר את אנשי הס.ס. במשך זמן מה, ואף משך כ-100 יהודים מתוך הקבוצה הבלתי מורשית, והעבירם אל תוך מחנה הצבא, תוך קביעה שהוא זקוק לעבודתם, ובכך הציל את חייהם. לאחר משא ומתן ארוך הסכימו הס.ס. לוותר על "העובדים שלו".

חולים וזקנים שלא יכלו ללכת הובלו אל כיכר נפרדת ומשם הוסעו במשאיות לגרושובצה ושם נורו. לאחר שהחולים יצאו את הגטו במשאיות אל עבר מותם, הגרמנים אספו את המשפחות של החולים בכיכר ושם ירו בהם. אשה חולה שהגיעה עם בנה הקטן, נורתה בראשה בידי קצין ס.ס. ולאחר מכן אחז את הילד ברגלו והטיח את ראשו אל הקיר. בצהרי היום ד"ר דולדיג ועוזרו מר רכטר נלקחו למטה המשטרה ושם נרצחו.

לאחר יציאת הרכבת הראשונה בשעות הצהריים, ובה כ-7000 נוסעים, נערכו חיפושים אחר בורחים ומסתתרים והם נורו. הגטו כולו היה זרוע גופות של נשים זקנים וילדים. המשטרה היהודית צוותה "לנקות" את המקום, ועדיין היו מתושבי הגטו שהאמינו שלוקחים אותם ל"מחנה עבודה במזרח".

שלשה ימי הפסקה עברו, וב-31 ביולי, בבת אחת, תושבי שתי שכונות בגטו נצטוו לפנות את בתיהם בתוך שעה. מכיוון שהמעברים בין הבתים היו צרים, תושבים אלו יצאו עם חפצים בעלי נפח קטן בלבד, והשאירו אחריהם את רוב רכושם. קבוצות גדולות של פולנים המעוניינים בשלל עטו על בתי היהודים, אך הגרמנים מנעו את הגישה מהם, ואף ירו בהם לשם כך. ההגעה לאזור האיסוף הפעם היה מסודר ושקט. לא היו יריות ולא בורחים. 3000 יהודים נשלחו ביום זה לבלזץ. את הבתים "ניקו" היהודים והעבירו את מה שמצאו לגרמנים.

ב-3 באוגוסט, שלשה ימים אחר כך, נצטוו כל תושבי הגטו להתייצב בבוקר השכם, ולהציג את כרטיסיהם. הם עמדו מהבוקר עד הצהריים, עת הגיעו אנשי הס.ס. ובראשם יוליאן שרנר מפקד הוואפן ס.ס. בקרקוב, שעבר במסדר ורישום קפדני אחר הכרטיסים. הם ערכו חיפוש בבתים ושלחו במכות את מי שמצאו אל הכיכר. עם גמר המסדר כולם שוחררו לבתיהם, עם הוראה לקבוצה של 3000 מהנמצאים להתייצב בשלש אחה"צ שוב בכיכר. האנשים התייצבו בשקט ונלקחו אל הרכבת. בין היתר הרופאים הוותיקים הועלו לרכבת, אך ארבעה רופאים נתבקשו על ידי רופא המשטרה היהודית להישאר על מנת לטפל בניקיון המחנה, והגרמנים לא התנגדו לכך. בזמן שהאנשים הוצעדו אל תחנת הרכבת, קבוצת אנשי גסטפו וס.ס. נגשו אל בית החולים, ירו ברוב החולים, והובילו את הצוות הרפואי אל התחנה. ביום זה גורשו כ-3500 יהודים לבלזץ. בסך הכל גורשו כ-12,500 יהודים.

בגטו נותרו אנשי בית החולים, שארית אנשי המשטרה היהודית, והעובדים "המורשים".

כשישה שבועות לאחר האקציה הראשונה, הודיעו השלטונות הגרמניים שהם מוכנים "לחון" את המתחבאים בעת האקציה ולהנפיק להם תעודות, על מנת שיהיו "חוקיים" בגטו. כמאה יהודים הסכינו לכך, וקיבלו בול עגול בפנקסיהם. כמה ימים אחר כך נקראו להתייצב על מנת לנסוע לעבודה. הם הועלו על משאיות ונרצחו בבית הקברות של העיר.

באותה תקופה, למרות הבטחת ההגמון, כל היהודים המומרים לנצרות נתפסו ונרצחו.

פועל רכבת נוצרי סיפר ליהודים על הריגת היהודים בבלזץ, אך תושבי הגטו סירבו להאמין לו, וראו בכך סיפורי בדים שנועדו להפחיד אותם בלבד. אך לאחר שקיבלו איגרות אחידות ועליהם כמה מילים על מצבם הטוב של הנוסעים, הדבר חיזק את הבנתם שהמגורשים כבר אינם בין החיים.

כחודש לאחר האקציה הראשונה כבר היה ברור לכל תושבי הגטו שכל היוצאים באקציה הראשונה נהרגו, והם החלו בהכנות קדחתניות לקראת האקציה השנייה. נותרו 9500 יהודים בגטו מתוכם 1500 עובדים, אך הפעם היהודים הטעו את הגרמנים.

ב-18 בנובמבר 1942 החלה האקציה השנייה. הפעם רבו המתחבאים וניסיונות הבריחה, בדרך לכיכר ואף בכיכר עצמו. רבים נורו במקום. 80 ילדי בית היתומים נלקחו, כמו גם ילדי המיוחסים ובראשם בנו היחיד של ראש המשטרה היהודית החדש, ד"ר רבהן. ביום זה הגרמנים הצליחו לתפוס רק 3,500 יהודים, ו-4,500 יהודים חמקו מהם. ראש הס.ס. ניגש עם אנשיו וקרא למסדר את כל יהודי הגטו. הוא הקריא שמות, אותם שחרר, וכל הנותרים, ביניהם מי שנרשם לעבודה (בשוחד) רק לאחרונה הועברו לרכבת.

לאחר האקציה השנייה, הגרמנים חילקו את הגטו למחנה ב' - קדמת הגיטו הישן ובו 800 יהודים, ולמחנה א' - הרחבה באחת השכונות ממערב לעיר, שנועד להיות מחנה עבודה, ובו 4000 יהודים. חל איסור חמור על מעבר בין המחנות, או היציאה מהן. לאחר מספר ימי שקט בהם הגרמנים לא הראו את עצמם, היהודים יצאו מהמחבוא ועברו לגטו החדש. מחנה זה קיבל את תפקידו ה"רשמי" כמחנה עבודה של האס.אס עם הגעת מפקדו, אונטרשרפיהרר יוזף שוואמברגר(אנ').

במחנה היו שלש מחלקות: מחלקת חייטים, ייצור צעצועים ומיון בגדי אזרחים הרוגים כחומר גלם לשתי המחלקות האחרות.

למעט מקרים מעטים לרוב העבודה התנהלה כסדרה במשמרות של 12–14 שעות, אך איחורים או תלונות אחרות על העובדים טופלו בחומרה, כולל הלקאה, כליאה, השפלה והעברה למחנה ב'.

במאי 1943 שוואמברגר הורה ליהודים להקים תזמורת, ובפתיחה החגיגית שנוגנה על מרפסת, הגיע עם קציני ס.ס. ועם משפחתו להקשיב לכך. יומיים אחר כך ירה והרג באקדחו שני יהודים שעמדו בגבול הגיטו ושוחחו עם אנשים מחוץ לגיטו.

קבוצת צעירים ממחנה זה ובראשם ברון, קסטנר וגרין, הצליחו לברוח במטרה לחבור לפרטיזנים, תוך שיתוף פעולה של הכלואים בגיטו, והשתקת הסיפור מהמשטרה היהודית. חלקם נרצחו בידי אוקראינים. האחרים התחבאו, אך קצין ס.ס. שהותקף בידי אחד הבורחים, מאיר קרבס, שעזב אותו לאחר שחשב שהרגו, זיהה את התוקף. 50 יהודים נלקחו כבני ערובה תוך רצח ופציעה של אחרים, והמשטרה היהודית נצטוותה להשיב את הבורחים בתמורה לשחרור בני הערובה. אלו תפסו שלשה מן הבורחים כולל התוקף, וטענו בפני הגרמנים שמצאו את כל החבורה. השלושה, קרבס, גרין וצעיר בשם גרוסט נתלו לעיני כלואי המחנה, בידי שוטר יהודי, אך רק לאחר שהשוטר הראשון שצווה לבצע את התליה התעלף. 23 מבני הערובה נורו למוות למרות הבטחות הגרמנים. במותו גרין קרא: רוצחים נאלחים! דמנו בראשכם. השם ינקום את דמנו!

מעט זמן לאחר מכן השלטונות הגרמנים פנו אל היהודים בהצעה להחליף צעירים הכלואים בכלא, בזקנים המוסתרים בבתים. דבר זה עורר ויכוח ער בקרב המחנה, אך הוחלט בסופו של דבר לבצעו. דבר זה השפיע רבות על מצבם הנפשי של היהודים, ונראה שמטרת הגרמנים הייתה להשפילם מבחינה מוסרית. המשטרה היהודית ביצעה חיפושים וחטפה בכוח זקנים שהוחלפו בצעירים הכלואים.

מדי פעם משאיות הגיעו למחנה ויהודים נחטפו לצורך משלוח לעבודה הנדרשת במקומות מרוחקים. ב-2 בספטמבר 1943 בשלש לפנות בוקר החלו להישמע יריות במחנה ב שהוקף באנשי גסטפו מכל עבריו. כל אנשי הגיטו נצטוו להגיע לרחבת המחנה, אך איש לא הגיע, וכולם נכנסו למסתורים שהוכנו מראש. אך הגרמנים הוציאו ממחבואיהם כ 3500 איש. אלו נשלחו ברכבות לאושוויץ. למחרת 600 עובדים נשלחו למחנה ההשמדה בטשבין. הם הותירו 250 יהודים ל"עבודות נקיון". להערכת הגסטפו נותרו 1200 יהודים בגיטו, ולאחר פיצוץ בתים חשודים והסתייעות ביחידות הנדסה ובשוטרי ה"שופו" הצליחו לשלוף כ-300 יהודים נוספים. אלו הוכנסו בשני בניינים והוקמה משטרה יהודית חדשה, והחיפושים נמשכו. הגרמנים הבטיחו "בהן צדק גרמני" שיהודים שימסרו עצמם יועברו "למחנה העבודה בטשבין" ולא יאונה להם כל רע. לאור הבטחה זו, כ-900 יהודים נוספים יצאו ממחבואם. אלו נשלחו לעבודות ניקיון ואחרים הועברו ל"גטו זמני" חדש שהוקם בסמיכות.

ב-10 באוקטובר 1943 שוובמרגר הורה על התייצבות מיידית ברחבת המחנה לצורך מפקד. הפיקוד הגרמני ואזרחי העיר ממוצא גרמני הוזמנו לצפות במסדר זה והגיעו לבושים חגיגית. בזמן עמידת היהודים בכיכר, נערך חיפוש בבתים. נמצאה ילדה יפה, ביתו של ד"ר פליצק, שהיה אסיר צבאי (כנראה יהודי מהצבא הפולני). אמהּ נשלחה לטשבין בגרוש הקודם. החייל שמצא אותה אחז בה וזרק אותה אל מפקד המחנה. זה התבונן בה, ולאחר שרחמיו התעוררו זרק אותה אל הקהל היהודי באומרו: "הנה לכם! קחו את האסופית!".

למחרת ב-11 באוקטובר נערך מפקד פתאומי ב"גטו הזמני" החדש. מפקד הגסטפו, רודולף היינריך בנוויץ, מלווה בשלשה אנשי גסטפו: ריכל טימה ובאנטש, הגיעו עם קבוצה של שוטרים אוקראינים. בנוויץ הוציא דף גדול והחל להקריא בפני 1200 היהודים את תוכנו. בדף היה רשום גזר דין מוות על כך שהם נמנעו והסתתרו מהמשלוח לטשבין. הוא הסביר לנאספים שאל להם להבהל, ואסר עליהם לצעוק או לבכות. גזר הדין לא יכאב, וכל אחד יקבל כדור אל גבו. הוא דרש שהם יתפשטו אחד אחרי השני, וילכו בקבוצות של חמישים איש באופן מסודר אל קיר ההריגה. וכך אכן עשו. ישנן עדויות על אנשים שהלכו בראש משפחותיהם, וביקשו להיות הראשונים בקבוצה. לפחות שני יהודים ממחנה העבודה הצטרפו אל משפחותיהם בגטו הזמני, מסרבים להיפרד מהם. היריות נמשכו במשך שש שעות, מהדהדים לאוזני אסירי המחנה הקבוע, וביניהם קרובי משפחתם של ההרוגים.^[19]

עם סיום ההרג, בנוויץ הגיע למחנה העבודה, ודרש שני יהודים לצורך שריפת הגופות. למחרת דרש שני יהודים נוספים, וביקש שהיהודים עצמם יתנדבו למעשה. אלו נמנעו, ושוואמברגר הודיע שראשון היהודים שיופיע בדרכי המחנה יתפס למלאכה זו. שני כנרים מוזיקולוגים נתפסו ועסקו בשריפת הגופות, שבערו במשך חמישה ימים ולילות, וכיסו בענן כבד את העיר, ובשכבת שומן את האנשים, החפצים והאוכל במחנה הסמוך. ארבעת היהודים נצטוו לחפש זהב או יהלומים בתוך האפר, ולאחר מכן נלקחו לכלא בבקונשיץ ושם נהרגו ברימון שהושלך לתוך תאם.^[20]

לאחר הטבח, יחידים וקבוצות החלו לברוח מהמחנה בדרך כלל בסיועם של פולנים. מפקדים שנערכו שלש פעמים ביום גילו לרוב בני משפחה נעדרים, ושוומברגר וצוותו הוציאו להורג את כל בני משפחת הנעדר או הנעדרת. עם זאת, רבים מהאסירים "הבלתי רשומים" הצליחו לברוח בשלב זה.

ב-28 בנובמבר כ"ח בכסלו ה'תש"ג נר רביעי של חנוכה אנשי גסטפו נכנסו למחנה ותפסו 100 יהודים ושלחו אותם לטשבין. נותרו רק כ-150 יהודים, חלקם ילדים מוסתרים. מיד לאחר אקציה אחרונה זו החלה בריחה המונית, כולל רוב המשטרה היהודית.

בסוף פברואר 1944 אחרוני היהודים בפשמישל נשלחו לאושוויץ או לסטלובה וולה, ומחנה העבודה פורק.

לפי ספר היזכור, כנראה שנותרו מסתורים (בונקרים) באזור, ובמהלך שלושת החודשים עד הכיבוש הרוסי, נרצחו עוד כ-140 יהודים במסגרת חיסול המסתורים.

אחד היחידים שנותר עד סיומה של המחנה היה הסופר מתתיהו מייזס שעבד בספרייה שנוצרה מאוספיהם השדודים של תושבי המחנה. ב-2 בספטמבר 1943 נערך ביקור של שני בכירי ס.ס. במחנה. בהגיעם לספרייה דיברו עם מייזס והחליטו שיש להצילו. (יש להניח שהצלתו הייתה במסגרת תוכניתם לעסקה לגבי עדות בזכותם לאחר המלחמה, כפי שנעשה במקומות רבים נוספים). הסופר נשלח לטשבין באקציה האחרונה, אך הוחזר משם על פי הוראות מגבוה.

באחד הפעמים מפקד המחנה שוואמברגר נכנס לספרייה וראה יהודים משוחחים ביניהם. "נהנים משיחה קטנה, מה?" שאל. מייזס ניגש אליו ואמר: "למה אתה שואל? ממילא כבר הפסדתם במלחמה". שוואמברגר שתק ויצא את הספרייה.

עם פירוק מחנה העבודה, מייזס נשלח לבלזץ ומשם לצעדת מוות אל תוך גרמניה. בעת הצעדה הוא כשל, נורה ונהרג.

הצבא האדום שחרר את פשמישל ב-27 ביולי 1944, בדיוק שלוש שנים לאחר האקציה הראשונה.

מיד לאחר השחרור הגיחו כ-100 יהודים ממחבואיהם. בימים שלאחר מכן התווספו אליהם עוד כ-150. ההערכה היא כי רק כ-400 מיהודי פשמישל לפני המלחמה שרדו את השואה. בשנת 1957, ממשלת פולין הורתה להביא לקבורה את שרידי 6000 מאנשי הקהילה שנורו בכמה מקומות ולא נודע זמן הריגתם. מקומות אלו הם: בירקצה, קונקוויץ(אנ'), לובאצ'וב וגרוצ'וביץ וכן פשקופן(אנ'), ליפוויצה (אנ') פרלקוביץ ופיקוליץ(אנ').

יוזף שוואמברגר, מהאחראים המרכזיים לרצח יהודי פשמישל, נמלט לארגנטינה לאחר המלחמה. הוא הוסגר לגרמניה ב-1990, וב-1992 נידון למאסר עולם. שוואמברגר מת בכלא הגרמני ב-2004, בגיל 92.

לפי מחקרים שנעשו לאחר המלחמה, לפחות 563 נוצרים מפשמישל נרצחו בידי הגרמנים בעוון סיוע ליהודים. היו שנתלו או נורו, והיו שבתיהם נשרפו ומשפחתם נרצחה.^[21]

החייל הגרמני בעל הדרגה הגבוהה ביותר בצבא הגרמני, שקיבל הכרה כחסיד אומות העולם הוא מקס לידטקה, המושל הצבאי של פשמישל, שבהוראתו עצרו את כניסת הס.ס. למחנה באקציה הראשונה וניצלו כ-80 יהודים עם משפחותיהם כ"עובדי הצבא". את פעולת העצירה וההצלה ביצעה יחידה בפיקודו של סרן אלברט בטל. חקירה של הרשויות הגרמניות העלתה שבעברו לידטקה היה עיתונאי ביקורתי נגד המשטר הנאצי. הוא הועבר מתפקידו לחזית, נשבה על ידי הצבא הרוסי ומת שם בכלא ב-1955. חקירה זו העלתה גם שבטל הוא "אוהד יהודים", שנתן הלוואה לידיד יהודי ולחץ את ידי ד"ר דולדיג ראש המשטרה היהודית בגטו פשמישל. הוא שוחרר מהצבא עקב בעיות לב, גויס למשמר העממי בשלב האחרון של המלחמה, נפל בשבי הרוסי, שוחרר, והגיע למערב גרמניה, שם נאסר עליו לחזור למקצועו כעורך דין, עקב עברו בצבא הנאצי. הוא מת ב-1952.^[22]

האחיות פודגורסקי הצילו כ-13 יהודים וקיבלו הכרה בחסידות אומות העולם. פרנצישק ומגדלנה בנסיביץ' הצילו כ-15 יהודים.

רבנים אלו שימשו בתפקיד רב העיר פשמישל (פרמיסלה) או כאבות בתי הדין של העיר (בסוגריים שנות הפעילות בעיר)^[23]:

• רבי שלמה לוריא (~1535)
• רבי משה מאט (~1580)
• רבי שמעון וולף אוירבך (~1610)
• רבי שמואל ב"ר משולם פייביש (~1610) [יש מקדימים אותו לרב אוירבך]
• רבי יהושע העשיל (~1625)
• רבי יצחק אייזיק ב"ר יהושע העשיל
• רבי מנחם מנדל ב"ר יואל (שטנגן, אשכנזי או מרגליות; ~1640) [ייתכן שהיו שנים בשם זה]
• רבי אליהו ב"ר מנחם מנדל מרגליות
• רבי אריה לייב "הארוך" מקראקא
• רבי יוסף ב"ר יקותיאל לאזיל הורוביץ
• רבי אריה יהודה ליב ב"ר משה (~1690)
• רבי יוסף סג"ל ב"ר משה חריף
• רבי יצחק מאיר תאומים-פרנקל (~1702)
• רבי יחזקיה יהושע פייבל תאומים (1705–1718) - אחיו של הרב הקודם.
• רבי שמואל שמלקה ב"ר מנחם מנדל (1718–1732), בנו התמנה תחתיו בחייו בשל מחלתו.
• רבי יחיאל מיכל ב"ר שמואל שמלקה (1732–1771)
• רבי יעקב מנחם מנדל ב"ר דוד שמואל שמלקה (~1776–1770)
• רבי יוסף אשר אלנברג (1793–1826)
• רבי יקותיאל אשר זלמן ענזיל צוזמיר (~1835)
• רבי שמואל זנוויל כהנא-הלר
• רבי יוסף חנניה ליפא מייזליש (תקפ"ג - תרכ"ה), כיהן ברבנות העיר מתרכ"א^[24]
• רבי יצחק אהרן איטינגא (1866–1868) - לימים רבה של לבוב ומחבר שו"ת מהרי"א הלוי
• רבי יצחק יהודה שמלקיש (1869–1893)
• רבי משה מייזליש
• רבי חיים צבי הירש גלזר (נפטר 1940)

• אריה מנצ’ר (עורך), ספר פשמישל, תל אביב: ארגון יוצאי פשמישל בישראל, תשכ"ד 1964.^[25] (ספר יזכור)
• האנציקלופדיה העברית, כרך כח, עמ' 5–454, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשל"ו.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פשמישל

• אתר האינטרנט הרשמי של פשמישל
• ד"ר אריה מנצ'ר (עורך), ‏ספר יזכור לקהילת פשמישל, בספריית העיר ניו יורק, 1964
• פשֶמישל (Przemyśl), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
• קורט דונגן, פשמישל, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 555–558), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
• פשמישל (באנגלית) באתר פרויקט מחקרי השואה
• "פשמישל", באתר JewishGen (באנגלית)
• הקרבות על פשמישל במלחמת העולם הראשונה - בארבעה סרטונים (אתר יוטיוב (אנגלית) הכוללים תמונות של העיירה ותושביה
• ההיסטוריה של פשמישל סרטון בפולנית כולל תמונות קדומות וגם צילומים עדכניים, בעיקר של מבנים וחפצי דת.
• עדות נגד יוליאן שרנר מפקד הס.ס. בפשמישל, ותמונתו
• תרגום מאמר עיתון, שמקורו בקרקוב צייטונג על פשמישל ב-23 באוגוסט 1940 (אנגלית) בנוגע לגירוש היהודים מהצד הגרמני, ופלישה לבתיהם, וכן על שימוש בבית הכנסת כמבנה לתחנת כוח.
• תיאור עד ראייה על קורותיו עם בנו בפשמישל, טשבין אושוויץ, מסע מוות ובוכנוולד. כמו כן תיאור בידי עד ראייה אחר על מצבה של פשמישל בשנות השבעים.
• ביקור הימלר בפשמישל (הכיתוב טוען שמדובר בשיחה עם מתיישב גרמני.)
• תמונת בית הכנסת הניאולוגי עולה באש בפשמישל (מאתר יד ושם)
• תמונת הגרמנים חוצים את גשר הרכבת על הסן, בעת כיבוש פשמישל במבצע ברברוסה ותמונה נוספת באותה סדרה (ייתכן שמתועד כאן טבח שבויים), ו תמונת חיילים רוסים נסוגים עם פליטים באותה התקפה. כמו כן תמונת יהודים מוחזרים לצד המערבי דרך גשר הרכבת על נהר הסן.
• חיילים גרמניים בתחנת הרכבת של פשמישל
• תמונות של היטלר וחרושצ'וב בביקורם בפשמישל במהלך 1939 וכן תמונת תלייתם של נוצרים שסייעו ליהודים. זהו אחד משלש מאמרים המלאים במידע ותמונות על העיר וההיסטוריה שלה בנקודת מבט פולנית.
• עדות אישית ומפורטת על גטו פשמישל ותמונות ותעודות הקשורות בכך (אתר מחנות המוות)
• תמונה מגטו פשמישל לפי הכיתוב באתר מחנות המוות. אלא שהאשה לובשת רצועה עם מגן דוד כחול על זרועה, ולא מגן דוד צהוב על חזה וגבה. תמונה נוספת מגטו פשמישל המציגה נשים יהודיות המתבוננות בהוראות של הגרמנים - כפי הנראה בעניין גבולות הגטו. (אתר יד ושם). תמונת יהודים מגיעים לגטו פשמישל עם חפציהם (אתר גני) מאמר באנגלית על גטו פשמישל. תמונת רחוב מגטו פשמישל (באתר וילנה) ו תמונת אם ובתה המוכרות (באופן לא חוקי) בגיטו זה (אתר סדר הזמנים בשואה).
• פשמישל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פשמישל (פולין), דף שער בספרייה הלאומית