קהילת יהודי ריבנישקי

קהילת יהודי ריבנישקי (בלטבית: רייביני) שבדרום-מזרח לטביה החלה להתגבש בסוף המאה ה-18. בשיאה מנתה הקהילה 533 יהודים שהיוו כ-91% מאוכלוסיית העיירה, ולמרות עזיבת צעירים בשל המצב הכלכלי ומלחמת העולם הראשונה, בשנת 1935 עוד מנתה כ-317 נפש, שהיו 68% מאוכלוסיית העיירה.

בעיירה פעלו ישיבה, שני בתי כנסת, בית מרחץ, שוחט ורב. המצב הכלכלי של היהודים בעיירה היה קשה, ואף החמיר אחרי מלחמת העולם הראשונה, אז קיבלה העיירה סיוע מהג'וינט. הקהילה הושמדה לחלוטין במהלך השואה ב-23–25 באוגוסט 1941.

היהודים הראשונים שהגיעו למחוז LATGALE בלטביה בתחילת המאה ה-17, היו בעיקר פליטים של פוגרומים, בתחילה מפולין ולאחר מכן גם מביילורוסיה ואוקראינה. חלק מהיהודים היגרו ממניעים כלכליים, על מנת לנצל אפשרויות תעסוקה שנפתחו בעקבות המלחמות שפרצו באזור במאה ה-18. בעוד שהיהודים באזורים אחרים בלטביה כדוגמת מחוז KURZEME (הדוכסות הגרמנית קורלנד) הגיעו מגרמניה כסוחרים והשתקעו במקום, ולפיכך היו יחסית מבוססים מבחינה כלכלית ונתפשו כמשכילים יותר, הרי שהיהודים שהגיעו למחוז LATGALE היו פליטים עניים, דיברו יידיש והיו סגורים בקהילות בעלות אופי אורתודוקסי חזק. אם נוסיף לכך את העובדה שמחוז LATGALE היה נחשל כלכלית בשל ריחוקו מהים, ברור שקשיים כלכליים ליוו את היישוב היהודי באזור מהיווסדו.

עד שנת 1772 נשלט המחוז על ידי פולין, ולאחר חלוקת פולין בשנה זו עבר השלטון לידי האימפריה הרוסית, שם נשאר עד להתמוטטות האימפריה במהלך מלחמת העולם הראשונה.

על פי מחקר שנערך על ידי Leo Dribins, בחסות ממשלת לטביה, בשנת 1766 חיו במחוז LATGALE כולו כ-3,000 יהודים. כיוון שנאסר עליהם על פי חוק לרכוש קרקעות, רובם עבדו כבעלי מלאכה או סוחרים זעירים (רוכלים) – דמות "היהודי הנודד" המשווק את מרכולתו (בעיקר סדקית) בין הכפרים והחוות הפכה לדמות פופולרית בספרות הלטבית. חלק קטן מהיהודים היה גם בעלי עסקים – בעיקר פונדקים, מסבאות ומבשלות בירה. ככלל היהודים היו נבדלים משכניהם הנוצרים וניהלו את חייהם בצורה אוטונומית.

ישנן עדויות רבות לאנטישמיות ולמגבלות קשות שהוטלו על היהודים באזור. היהודים היו מושא לשנאה, הן מסיבות דתיות, והן מסיבות כלכליות - חלק מהיהודים התפרנס משכירת קרקעות של אצילים פולנים באזור, ועיבודן באמצעות אריסים, ולכן נתפשו על ידי האריסים כמי שעושקים אותם בפועל. בנוסף, כבמקומות אחרים, חלק מהיהודים עסקו בהלוואות בריבית (תחום עיסוק שהיה בפועל "יהודי" בשל האיסור על נוצרים לעסוק בו), ונתפשו באופן מסורתי כרודפי בצע.

על היהודים הוטלו מגבלות שונות, שכללו במשך שנים רבות תשלום כפול של מיסים (ככופר שנועד למנוע את גירושם על פי החוק). אפילו בערים שהיו יהודיות ברובן (כמו דווינסק אשר בסוף המאה ה-18 60% מאוכלוסייתה הייתה יהודית) ואולי בעיקר בערים אלו, היו התנכלויות ליהודים שכללו חטיפה, שוד ואף רצח, כדבר שכיח יחסית. במקרים מסוימים היו גם היהודים עצמם מעורבים במעשי גניבה ואף חטיפה, זאת בשל המצב הכלכלי הקשה.

לכך יש להוסיף את המחלוקות בתוך הקהילה היהודית, בעיקר בין החסידים למתנגדים (תיאור מאלף על הקהילה בדווינסק במאה ה-19 ניתן למצוא בספר "זכרונות ילדותי" של שרה פייגה פונר משנת 1903).

העיירה רייבני (ריבנישקי) נוסדה כישוב כפרי בסוף המאה ה-18 וההתיישבות היהודית בעיירה החלה בתחילת המאה ה-19 עם התיישבותן של כמה עשרות משפחות יהודיות. על פי הידוע רובם ככולם של היהודים התגוררו על קרקעות של בעל אחוזה מקומי (לדוגמה, בסוף המאה ה-19 הייתה האחוזה בבעלות מהנדס דרכים בשם קארבדזו (היהודים היו חייבים לבעל האחוזה דמי אריסות, ומשקצרה ידם לשלם הפכו לפועלי יום באחוזה)^[1].

במהלך המאה ה-19, ולפחות עד שנות ה-20 של המאה ה-20, נחשבה ריבנישקי לעיירה נידחת שרק לעיתים רחוקות היה אורח מבחוץ נקלע אליה. לכל משפחה היה בית עץ משלה ולידו חלקת אדמה, שעליה הייתה המשפחה מגדלת ירקות ותבואה (בשרטוט המתאר חלקה כזו, מסומנים גן-ירק, גן פרחים, שדה תבואה ו"אחו"). רוב היהודים התפרנסו כאמור ממסחר זעיר (בתוצרת שגידלו בשדותיהם), ובכל יום א' היו יוצאים בעגלה וסוס לכפרים בסביבה, ושבים לעיירה בצהרי יום ו'.

העיירה הייתה יהודית ברובה ושיעור היהודים בה הגיע ל-91% ב-1897, אם כי השיעור ירד בתחילת המאה ה-20 בשל עזיבה של צעירים. מתוך 17 חנויות שהיו בעיירה, היו 16 בבעלות יהודים. עם זאת לטבים נוצרים החזיקו בין היתר בטחנת הקמח המקומית ובבית מלאכה לעיבוד צמר. כמו כן, היו בעיירה כנסיות אשר שימשו נוצרים מהכפרים בסביבה (הכנסייה הקתולית הייתה מבנה האבן היחיד בעיירה). גם במחוז LATGALE כולו הייתה נוכחות יהודית חזקה, ובשנת 1847 הגיע מספר היהודים במחוז ל-11,000. החלק היחסי של היהודים באוכלוסיית הערים הגדולות במחוז, כגון דווינסק ו-Rezekne, היה במשך שנים רבות למעלה מ-50%.

חיי הדת בריבנישקי היו מפותחים. היו בה בית כנסת (בהמשך הוקם אחד נוסף, ושני בתי הכנסת נקראו ה"ישן" וה"חדש" – גבאי בית הכנסת החדש היה יהודי בשם אברהם מואין), בית מרחץ, שוחט (י' ויסמן - תפקד גם כמלמד), ורב – רבה הראשון של הקהילה היה וולף ציוני שהתמנה ב-1843. בעיירה היה "חדר" (אחד המלמדים בו נקרא "מוטל דער שמש")

כפי שצוין לעיל, עד שנות ה-20 של המאה ה-20 הייתה ריבנישקי עדיין בגדר עיירה נידחת, שרק לעיתים רחוקות היה אורח מבחוץ נקלע אליה.

הפרנסה בעיירה הייתה בדוחק, דבר שגרם לצעירים רבים לעזוב את העיירה ולחפש את מזלם בערים הגדולות (בעיקר בריגה). בנוסף הייתה פעילות ענפה של גמילות חסדים בתוך העיירה (כל יום חמישי הייתה התרמה של כסף ומוצרי מזון לנזקקים, וכן היה נהוג להפריש מעשר מכל עסקה לטובת הנצרכים).

בעיירה לא היה רופא והתנאים הסניטריים היו ירודים ביותר. אפילו כביש לא היה סלול בה. תחנת הרכבת הקרובה ביותר הייתה ב-Krace, מרחק 22 ק"מ.

בשל המצב הכלכלי הקשה, ומרגע שהיהודים הפכו לאזרחים לכל דבר במדינת לטביה העצמאית, החלה הגירה של בני הדור השלישי, בעיקר לארץ ישראל, לבריטניה ולצפון אמריקה (קנדה וארצות הברית).

במהלך המלחמה, עם התבוסה של צבאות רוסיה הצארית בפני הכוחות הגרמניים, התפרץ ברחבי רוסיה כולה גל אנטישמיות, במסגרתו הואשמו היהודים בסיוע לצבא הגרמני, וכ-40,000 מיהודי לטביה אף הוגלו לאזורים פנימיים ברוסיה בקרונות רכבת עליהם שלטים גדולים: "מרגלים". היהודים באזור לטגלה לא הוגלו, אך המצב הכלכלי הגרוע גם כך, החמיר עוד יותר. בשנים 1920–1922 אף קיבלה העיירה סיוע מהג'וינט - הדו"ח המסכם של הג'וינט מעיד על מצבה העגום של העיירה^[2]. למרות המצב הכלכלי הקשה, נהגו בני העיירה לארח על שולחנם תלמידים מהאזור שלמדו בישיבה שבעיירה.

עד למלחמת העולם השנייה הייתה לטביה למדינה עצמאית שבירתה ריגה. כחלק מהאוטונומיה התרבותית ליהודים שהונהגה ברפובליקה הלטבית העצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוקם בעיירה בשנת 1921 בית ספר יסודי ביידיש שלמדו בו גם עברית, אך הוא כלל רק 5 כיתות (שמה של המורה בבית הספר היסודי היה צילה פיינשטיין). על מנת ללמוד בכיתה ו', היה על היהודים לשלוח את ילדיהם לבית הספר היהודי בעיר פריילי הסמוכה. בריבנישקי הייתה גם ישיבה, בה למדו תלמידים מהעיירה ומכפרים סמוכים. רב העיירה מ-1903 עד 1922 היה הרב יעקב שפירא (בנו של הרב הגאון רפאל שפירא מוולוז'ין), מ-1922 עד 1925 הרב אברהם בנימין טייץ, ומ-1925 הרב אליעזר זאב שיץ שהיה רב הקהילה עד להשמדתה ב-1941. למרות זאת, בעיירה לא היה מוהל, וידוע על מקרים בהם לצורך המילה היה על המשפחה להזעיק מוהל מדווינסק.

על פי מפקד אוכלוסין שנערך בלטביה העצמאית, נכון לשנת 1935 התגוררו בעיירה 464 תושבים מתוכם 317 יהודים (68%). מתוך 88 בתים, רק 11 היו בבעלות תושבים לטבים (השאר היו שייכים לרוסים ויהודים). בסקר אף מצוין כי כלל הבתים משתמשים בתאורת נפט. בעיירה רשומות 13 חנויות מכולת, 2 קצבים, חנות יין, מפעל צמר המופעל באמצעות מי הנהר, ובית מרקחת.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שנחתם בשנת 1939, עברה לטביה לידי הסובייטים. בשלב זה ברחו 36 יהודים מתושבי העיירה לברית המועצות, מהם 21 התגייסו לצבא האדום ונלחמו במלחמת העולם השנייה (2 מתוכם נהרגו, וה-19 האחרים נפצעו בדרגות שונות)^[3].

המתקפה הנאצית על ברית המועצות החלה בשנת 1941. זמן קצר לאחר כניסת הנאצים לאזור, בחודש יולי 1941, החלו הגרמנים לארגן את הלטביים המקומיים במסגרות משטרתיות ומשטרתיות-למחצה, אשר סייעו לנאצים בהשמדתם של גורמים "לא רצויים" ובכללם היהודים, ובמקרים רבים אף הובילו ויזמו פעילויות אלו.

תפקיד מרכזי בפעילויות אלו נטל ארגון בשם "Aiszarghi" - מעין משמר אזרחי כפרי אשר עם הכיבוש הנאצי הוגדר ככוח "הגנה עצמית" שסייע לנאצים באבטחת האזור. כוח זה ריכז תחתיו את כוחות משטרת המחוז, המשטרה "החיצונית" (מעין משטרה כפרית), בתי הכלא באזור, וכן "חוליות חיסול" שגויסו לפי הצורך מקרב האזרחים הלטביים. כוחות אלו התחלקו לכוח "A" שכלל את השוטרים ה"רשמיים", כוח "B" שהכיל מעין משמר אזרחי לאבטחה של תשתית הרכבות באזור, וכוח "C" שהכיל מתנדבים (בניגוד לכוחות A ו-B אשר קיבלו משכורת), וגויס רק על פי הצורך לביצוע פעולות חיסול.

בראש ה-"Aiszarghi" של אזור Rezekne עמד Albert Eichelis (נולד ב-1912) והוא פיקד ישירות ובעקיפין על כל מעשי הרצח שהתקיימו במחוז. תחתיו פעל Harald Puntulis (נולד ב-1909) שומר יערות שעם הכיבוש הנאצי התמנה למפקד הכוחות המשטרתיים הלטביים באזור 4 של המחוז, אשר כלל בין היתר את העיירה ריבנישקי. סגנו של Puntulis בתפקיד זה היה לטבי בשם Drozdovskis. על פי עדויות רבות, בין היתר של משתתפים בטבח, Puntulis פיקד ואף השתתף בפועל בהשמדת יהודי ריבנישקי (Puntulis אף קיבל עיטור מה-SS הנאצי על פעילותו בתקופה זו).

מיד עם תחילת הכיבוש הנאצי החלו מעשי רצח לא מאורגנים של יהודי העיירה על ידי לטבים מקומיים. מעשים אלו לוו בשוד רכוש ובהתעללות, כאשר חלק מהיהודים הומתו בעינויים קשים בבית הסוהר בעיר פריילי.

בסוף חודש אוגוסט 1941, בין התאריכים 23–25 אוגוסט, אסף Puntulis עשרות שוטרים לטביים, בהם כ-30 שוטרים מהכפר Malta שהגיעו למקום באופניים, וריכז אותם כקילומטר מחוץ לעיירה, שם תידרך אותם בקשר למטרת הפעולה אותה הגדיר כהשמדת יהודי ריבנישקי. חלק מהשוטרים הונחו להתמקם מסביב לכפר על מנת למנוע מהיהודים כל אפשרות בריחה. שוטרים אחרים נכנסו לבתי היהודים, ובאיומי נשק הובילו אותם לנקודת ריכוז באחד מבתי הכנסת שבעיירה. על פי הידוע מפעולות חיסול שבוצעו על ידי המשטרה בעיירות אחרות, נהגו הלטבים בשלב זה ביהודים בנימוס על מנת שלא לעורר חשד בקירבם באשר לצפוי להם.

היהודים הובלו במשאיות ליער איזופה (AIZUPE), הנמצא במרחק 4 ק"מ צפון מערבית לעיירה. שם במרחק 100–150 מטר מבקתה, נחפרה מבעוד מועד תעלה עמוקה. היהודים הובלו לשפת התעלה בקבוצות של 10–15, ונורו למוות מטווח 7–8 מטרים. יהודים שנותרו בחיים לאחר מכת האש הראשונה נורו בשנית. על פי העדויות, בערב שלאחר הטבח ערכו הרוצחים משתה בעיירה בתוך ביתו של אחד היהודים שנרצחו (ידוע כי היה הכוחות המקומיים היו מקבלים משלוחי וודקה מריגה בתוך מכלי זכוכית גדולים, כ"בונוס" על חלקם בחיסולים).

עם נסיגת הנאצים ב-1944, נפתחו הקברים על ידי האוכלוסייה המקומית ונשרפו הגופות על מנת להעלים את הראיות^[4].

בשנת 1964 ערכו השלטונות הסובייטים בריגה משפט של פושעי מלחמה לטביים שפעלו במחוז Rezekne כולל בעיירה ריבנישקי. בין הנאשמים היו גם Albert Eichelis ו-Haraldis Puntulis .Puntulis הורשע ברצח של 713 יהודים, 28 צוענים ו-9 קומוניסטים. שניהם נשפטו למוות בירייה (כאמור, שלא בפניהם).

Puntulis ברח לקנדה בשנת 1948, ובעקבות המשפט ב-1964, הסובייטים ביקשו את הסגרתו מהשלטונות הקנדיים. הקנדים לא הסגירו אותו ואף לא הסכימו לערוך לו חקירה. הוא חי עד סוף ימיו בקנדה, מתפרנס למחייתו כקבלן בניין. הוא מת מזקנה, מבלי שנענש על פשעיו. Albert Eichelis התגורר בזמן המשפט במערב גרמניה, ועמד שם למשפט (לא ידוע איזה עונש קיבל). Puntulis אף העיד במשפט זה (העדות נגבתה בקנדה), תוך הקפדה שלא להפליל את עצמו^[5].

ברשות שרידי הקהילה נשמרה רשימה של 274 יהודים, מבני העיירה ובני כפרים סמוכים (כולל כמה יהודים שניסו להתחבא אצל משפחות מקומיות), שנרצחו על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה הלטבים. על פי הדו"ח של הוועדה הסובייטית לחקר פשעי מלחמה, מדובר ב-381 יהודים. באתר ההריגה שביער הציבו הניצולים יוצאי העיירה מצבה, עליה נכתב ברוסית: "לזיכרון נצח ליהודי העיירה רייבני שנספו באורח טרגי בידי הכובשים הגרמנים הפאשיסטים, 23 באוגוסט 1941. קרובי המשפחה". ידוע גם על מצבות נוספות שהוקמו לזכר יהודים בודדים שנרצחו. מדי שנה נהגו שרידי יהודי ריבנישקי לערוך אזכרה במקום.

• ישראל זנגוויל - הוריו ילידי העיירה, סופר יהודי בריטי נודע ופעיל ציוני. ולאחר מכן, מייסד התנועה הטריטוריאליסטית היהודית^[6].

• ישעיהו ("שייקה") גביש (שקלאר) - הוריו ילידי העיירה, לוחם פלמ"ח, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים ומנכ"ל כור תעשיות^[7].

• מאיר אור - יליד העיירה, סופר והוגה דעות ציוני דתי, ממייסדי הקיבוץ הדתי טירת צבי^[8].

• ע. אור, "משפחת אורליאן מריבנישקי", 2003, ספריית יד-ושם, מס' פריט 0104137, סימן מדף 104-0292F.

• Riebini - דף קהילה במיזם KehilaLinks של JewishGen.
• ארכיון איגוד יהדות לטביה ואסטוניה.