קרב בית זכריה

קרב בית זכריה
	אלעזר המכבי דוקר בבטנו פיל מלחמה סלוקי ונמחץ תחתיו
	מלחמה: מרד החשמונאים
תאריך	162 לפנה"ס
קרב לפני	מסעות עונשין של המורדים ברחבי ארץ ישראל
קרב אחרי	קרב כפר שלמא
מקום	דרומית לחרבת בית זכריה, יהודה
קואורדינטות	; 31°39′47″N 35°07′23″E / 31.663160°N 35.123129°E
עילה	המצור על מצודת החקרא
תוצאה	ניצחון סלאוקי
הצדדים הלוחמים
האימפריה הסלאוקית	מורדים חשמונאים
מפקדים
ליסיאס	יהודה המכבי

קרב בית זכריה הוא הקרב החמישי בסדרת הקרבות של מרד החשמונאים, שהתחולל ככל הנראה בשנת 162 לפנה"ס^[1] בקרבת היישוב בית זכריה בין כוחות המורדים בראשות יהודה המכבי, לבין צבא סלאוקי בפיקוד ליסיאס. עילת הקרב היה המצור של יהודה על מצודת החקרא. הקרב שהסתיים בתבוסת המורדים, היה הקרב הראשון אליו הגיעו הסלאוקים עם צבא גדול, שכלל את מיטב היחידות המלכותיות, בהן גם פילים.

הקרב זכור גם במעשה הגבורה של אלעזר החורני שהקריב עצמו תחת הפיל שדקר למוות.

רקע

מאז פרוץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס ומות מתתיהו הכהן ב-166 לפנה"ס ניהל יהודה המכבי שורה של קרבות מוצלחים מול הצבא הסלאוקי, החל ממערכת בית חורון, אמאוס ובית צור וכלה במסעות בגלעד, בשומרון, בגליל המערבי, בשפלה ובאדום. בחודש כסלו של שנת 164 לפנה"ס השתלט יהודה המכבי על ירושלים, טיהר וחנך את המקדש, חידש בו את העבודה, ואף ביצר אותו, כך שיוכל להוות מצודה. במאבק בתרבות ההלניסטית ובהתיוונות, הוא הקיף את מצודת החקרא סמל השלטון הסלווקי ביהודה באמצעות דיק ומכונות מצור. ובנוסף ביצר את בית צור.

ליסיאס המושל של החלק המערבי של האימפריה הסלאוקית העוצר של אנטיוכוס החמישי אאופטור, לא יכול להתעלם מפעולותיו של יהודה, שהעמידוהו במצב של כמעט שליט העושה כרצונו. המצור על החקרא סיכן את האינטרסים של הסלווקים ואיים לנתק את יהודה מממלכת בית סלאוקוס. בעוד שעל מסעותיו בעבר בירדן ואף לשפלה יכול השלטון לעבור בשתיקה, בנוגע למעשיו ביהודה הוא היה חייב לפעול, לכן הוחלט לשלוח כוחות בסדר גודל שלא היה לו תקדים עד אז. תלמי מקרון, הנציב של קוילה-סוריה ופיניקיה שראו בו אחראי להצלחותיו של יהודה, הודח מתפקידו, הואשם בבגידה ואף התאבד.^[2]^[3]

בינתיים מת אנטיוכוס הרביעי אפיפנס במהלך מסע צבאי במזרח, ותחתיו עלה היורש בן ה-9, אנטיוכוס החמישי, אאופטור. הלה שלט בממלכתו באמצעות המצביא המהולל ליסיאס, אלא שהסתבר כי ממש לפני מותו מינה אנטיוכוס הרביעי את פיליפוס לעוצר הממלכה ולחונך-אומן של בנו, ואף נתן בידיו את הכתר, את גלימת המלכות ואת טבעת המלך. נוצר איפוא מצב מאוד מסובך ומורכב של מלך-ינוקא ושני עוצרי ממלכה, האחד בפועל והשני בפוטנציה. פיליפוס ניהל מלחמות במזרח, ואמור היה לשוב לאנטיוכיה באמצע הקיץ. תאריך זה היה ראש וראשון לשיקולי ליסיאס באשר למשך ניהול המערכה ביהודה: הוא רצה להספיק לשוב לאנטיוכיה לפני פיליפוס.

המקור העיקרי לתיאור המסע והקרב הוא ספר מקבים א, שמשופע בתוכן בעניין. האינפורמציה ברובה תואמת מאוד את הידע הקיים על מבנה הצבא הסלאוקי, מבנה שדה הקרב והתנאים ששררו בו באותה עת.

פיקוד

ליסיאס, מושל החצי המערבי של האימפריה הסלווקית ועוצר אנטיוכוס החמישי, יצא בראש כוחותיו כדי להדביר את המרד. לאור הפרובוקציה היהודית היה אך צפוי שהפעם הממלכה הסלוקית תגייס את מרב כוחותיה. היה זה השני מבין שני המסעות של ליסיאס. ליסיאס שכבר התנסה בהובלת גייסות לעבר יהודה, אך לא מיצה את יכולותיו בפעם הקודמת, החליט לחזור על מסעו הקודם, ולפרוץ ליהודה מדרום דרך בית צור ביתר שאת. נראה שהפעם הוא נחוש יותר להגיע לירושלים, וניסיון העבר שלו תרם להצלחתו.

צבאות

מערך פלנקס יווני. בקרב זה הביאו הסלאוקים לראשונה בקרבות החשמונאים את מלוא יכולתם בלוחמה זו.

על אף שלפי חוזה אפאמיאה, לאחר קרב מגנסיה, נאסר על הסלאוקים לגייס שכירים בארצות שמצפון להרי הטאורוס, אשר הוכרו כשייכות לתחום ההשפעה הרומית, בצלאל בר כוכבא טוען כי הסלאוקים הפרו את הסעיפים הללו וגייסו מיסיים ותארקים, וגם הפרו את הסעיף הנוגע לשימוש בפילי מלחמה. ובנוסף אין מן הנמנע שגויסו לוחמים מכרתים וכן מממלכות פונטוס, קפדוקיה ואף ביתיניה. דברים המתאימים לכתוב בספר מקבים א' כי גויסו לקרב זה לוחמים "מממלכות אחרות ומאיי הים".^[4]

על פי ספר מקבים א', מנה הכח הסלאוקי 120 אלף חיילים, 20 אלף פרשים ו-32 פילי מלחמה.^[5] בר כוכבא מציין כי על פי כל החוקרים מדובר במספר מופרז מאוד. הוא מציין שעל פי הנתונים הידועים על פוטנציאל כוח האדם שעמד במערב הממלכה באותה שעה, האומדן של יוספוס בדבר 50 אלף רגלים ו-5 אלפים פרשים מתקרב יותר אל המציאות, אם כי גם מספרים אלו "מעוגלים" מעט כלפי מעלה. גם מספר הפילים המתואר במקבים א' נראה מופרז, כיוון שבמצעד בדאפני השתתפו 36 או 42 פילים, ורובם נלקחו לסאטרפיות המזרחיות, וגם אם חלק מהם הוחזרו, בדומה לחיל הרגלים והפרשים, פילים אלו סובלים משיעורי שחיקה גבוהים ואינם מתרבים בשבי. המספר של 80 הפילים שמונה יוספוס מופרז מאוד, וגם מספר הפילים שמונה ספר מקבים ב' שעומד על 22, אף שנראה יותר סביר, גם הוא איננו וודאי, גם ביחס לתנאים שהיו באזור, ולמעשה די בפילים מעטים כדי לעורר מהומה במחנה האויב.^[6]

על פי בר-כוכבא צורת הערכות הכוחות הסלווקים הייתה מורכבת מ-8 צוותי קרב משולבים שכל אחד מהם היה מורכב מפיל מלחמה שעליו מגדל עץ מאויש בלוחמים (כנראה קשתים), שמוקף ומאובטח מצדדיו באלף חיילי פלנקס (יחידת חלירכיה), ו-500 פרשים שהגנו על אגפי הפלנקס, 250 מכל צד, כאשר מאחוריהם ערוכים הרגליים "הקלים". ההיערכות של הצוותים הללו הייתה דינמית בהתאם לתנאי הקרקע. בשטח רחב כל מערכה כזו התפרסה לרוחב שבין 120 ל-150 מטר. לעומת זאת בשטח צר מערך הפלנקס "נדחס" ל-32 שורות במקום 16, כשרוחבו הפך ל-80–100 מטר. גם ההיערכות של כל המערך הכולל הייתה דינמית. כאשר השטח היה נרחב דיו, כל 8 היחידות צעדו כתף אל כתף בשורה רוחבית, אך כאשר הם הגיעו לגיא, היחידות הסתדרו לטור, כך שכל צוות הולך אחד בעקבות השני, כאשר פרשים "קלים", חלקם דוהרים לפניהם וחלקם ביחד עם רגליים מאבטחים אותם על הרכסים. שיטת תנועה דינמית זו, שהתחדשה בקרב בית זכריה, איפשרה לכוחות הסלווקים להיות בכוננות מתמדת ולהגיב בכל מצב. כמו כן היו יחידות שלחמו בשיטה הרומית.^[7]

העוצמה של הצבא הסלאוקי שהתייצב לקרב זה במלוא הדרו, מתוארת באופן יוצא דופן בספר מקבים א':

וישכם המלך למחרתו בטרם אור היום, וימשוך את מחנהו פתאום על הדרך העולה בית סוחרה [זכריה], ויערוך את מערכותיו ויתקעו בחצוצרות. ויזו על השנהבים [הפילים] דם ענבים ומיץ פרי בכאים [תותים] לחרות אפם למלחמה. ויחלקום לפי גדודי המחנות, ויתנו לכל חיה וחיה אלף איש רגלי, לבושי שריונות ברזל וכובע נחושת בראשם, וחמש מאות איש בחור רוכבים בסוסים [הוכנו לכל חיה]. כל אלה עמדו על צלעי [צדדי] הפיל ולא סרו ממנו, ובכל מקום אשר הלכה החיה שם היו הולכים. ועל גב כל פיל רכסו צריח עץ לבל יזח למחסה, ובצריח שלושים ושנים לוחמים [ארבע], מלבד איש הודו המנהיג את החיה. ואת יתר הפרשים הציגו על ירכתי הצבא לבל ייפרדו. ויהי בצאת השמש, וזרח עלי מגיני הזהב והנחושת, ויאירו פני ההרים מסביב ומראיהם כיקודי אש. ויסע מקצת חיל המלך על ההר ומקצתו מתחת בשפלה [בעמק], וילכו לאיטם במערכה. כל השומע צללו אוזניו מקול ענות ההמון במסעם ומקול צלצל כל כלי המלחמה, במחנה הגדול והנורא הזה.

— מקבים א', ו 35–43, בתרגום פרענקיל

לדברי בר-כוכבא, במגדלי פילים מסוג זה הוצבו 4 לוחמים ואילו הצבת 30 אינה בת-ביצוע.^[8]

מהלך הקרב

יהודה המכבי ניהל פעולת מצור כדי לפרוץ אל מצודת החקרה, המעוז ההלניסטי הסמוך למקדש, ששימש הסמל האחרון באזור יהודה של השלטון הסלאוקי. חיל המצב שהיה במבצר ותושביו הזעיקו את הצבא הסלאוקי. הכוח הסורי-הלניסטי הגיח מצפון, ביצע תפנית מזרחה, ומכיוון דרום מערב לירושלים הצפין לעבר בית לחם כדי להלום במורדים. ליסיאס התמקם עם כוחותיו דרומית לבית צור והקים שם מחנה, כשאחת ממטרותיו העיקריות הייתה לתת לחייליו מנוחה, לאחר שבעה שבועות של מסע צעידה.

בית צור אמורה הייתה מבחינת המורדים לעכב, אם לא לחסום בכלל, את מהלכיו של ליסיאס בדרכו לירושלים. לליסיאס, כאמור, אצה הדרך לסיים את המערכה במהירות יחסית. גורם נוסף שזירז את מהלכיו של ליסיאס היה שבשעה שהחלה המתקפה על בית צור, התנהלה סביב החקרא, כאמור, מלחמת מצור ביוזמת יהודה המכבי. ליסיאס הטיל מצור כבד כדי לסיים את משימתו בהבקעת חומות בית צור או בהכנעת העיר ברעב ובצמא. למרות המצור הכבד הצליח יהודה לשלוח מזון וציוד לנצורים. אך יהודי בשם רודוקוס מסר לאויב את "הסודות", דבר שאילץ את הנצורים להיכנע.^[9]

בזמן שבית צור הושמה במצור, יהודה גייס את כוחותיו והתארגן לירידה מירושלים כדי להתעמת עם הצבא הסורי ולעצור אותו. כאשר הצבא הסלאוקי התפנה לנוע צפונה מבית צור (31°35′22″N 35°05′39″E / 31.589383°N 35.094155°E / 31.589383; 35.094155), יהודה בחר את מיקום העימות,^[10] וייצב את כוחותיו בבית זכריה המזוהה עם חרבת בית זכריה (31°39′47″N 35°07′23″E / 31.663160°N 35.123129°E / 31.663160; 35.123129), כשלוש מאות מטרים דרומה לראש צורים, ו-9 ק"מ מצפון לבית צור.^[11] הכוחות הסלאוקים נעו בשני מסלולים, רוב הכוח צעד במיצר ומיעוטו על גבי הרכסים השולטים.^[12] לאחר מתקפה מוצלחת של יהודה, שבה נהרגו כמה מאות חיילים סלאוקים (לפי יוספוס, מיחידת סיור רכובה), צבא החשמונאים ניגף בפני מערכי הפלנקס החזקים של הסלאוקים, שלוו בפילים.^[13] מעשה הגבורה של אלעזר רק המחיש את המצב הנואש בו עמדו הכוחות היהודים. יהודה המכבי נסוג עם שארית כוחותיו למעוזו הישן שבהרי גופנה, והצבא הסלאוקי התפנה לטהר את קיני המורדים מהאזורים הצפוניים והדרומיים של ירושלים.

המצור על המקדש

בית-צור נכנעה לסלאוקים, בעיקר על שום העדר אספקת המזון אליה, לאחר שהסלאוקים חסמו את כל המעברים לעיר. נוסף על כך, אותה שנה הייתה שנת שמיטה שגרמה מחסור נורא ביבולים בכלל. הסלאוקים הפקידו חיל מצב בבית-צור והתפנו לצור על ירושלים.

סביב ירושלים נבנה דייק, כלומר סוללות עפר כבוש לסמל את טבעת המצור ולהעמיד שם את כלי הטיווח הארטילריים. הללו כללו "חישבונות (מגדלי מצור) ויורי אש (חיצים בוערים) ורוגמי אבנים (בליסטראות) ועקרבים (קשתות בצורת עקרב - סקורפיון) לירוא חיצים וקלעים".^[14]

בעיצומה של המערכה, כאשר נצורי המקדש הירושלמי כמעט נספו ברעב, הוסר לפתע המצור. היה זה בעקבות שמועות שהגיעו לליסיאס לגבי פיליפוס, האפוטרופוס של אנטיוכוס החמישי, ששב לאנטיוכיה מהמערכה שניהל נגד הפרתים בראש צבאותיו, ונמסר שהוא מתכונן להשתלט על הממלכה הסלאוקית.

ליסיאס העדיף לשמור מידע זה לעצמו, מחשש לתגובה בלתי צפויה של צבאו ושל המורדים ביהודה, ועל כן הודיע כי צבאו עייף מהלחימה, ולכן הוא מוכן להגיע להסכם פשרה עם המורדים (בדרך שהתחיל בה עוד בחייו של אנטיוכוס אפיפנס), במקום להסתבך במצור ממושך.

תוצאות המערכה

חרבת בית זכריה

(למפת הרי ירושלים רגילה)

חרבת בית זכריה

עיקרו של ההסכם היה פשרה ברוח איגרתו של אנטיוכוס אפיפנס מניסן 164 לפנה"ס, ובה מימוש הפריבילגיה הישנה של הזכות לחיות על פי חוקי האבות, שמשמעה אוטונומיה, לפחות דתית-פולחנית, ומתוך כך יישמט הבסיס להתפרצות המרד וכעת – להמשכו. כך יצא שאף שהחשמונאים הפסידו במערכה זו, הם בכל זאת הצליחו להגיע להישג פוליטי נאה, שבו הממשל מכיר בזכותם הדתית, ונסוג מהניסיון לכפייה של הדת ההלניסטית.

המורדים נתנו את הסכמתם לכך. עם זאת שליסיאס בתור מחווה הוציא להורג את מנלאוס הכהן הגדול, שנוא נפשם של היהודים, לפני שהוא פנה לדרכו, הוא גם ציווה להרוס את החומה סביב הר ציון, "ויסע בחיפזון וישב לאנטיוכיה, וימצא את פיליפוס מושל העיר ויילחם בו, וייקח את העיר בתוקף".^[15] על פי מנחם שטרן רבים מתומכיו של מנלאוס ובראשם בית בילגה הורדו מגדולתם, והיו לחרפה במשך זמן רב.^[16]

הר כותב כי אף ש"מעמדו של יהודה המקבי לא הוגדר רשמית, אבל למעשה הוא נשאר עומד בראש כוחות מזוינים גדולים ויכול היה על נקלה להפעיל אותם ולרוקן את שלטונו של הכוהן הגדול מטעם מכל כוח ממשי, כיוון שהשלטון למעשה חזר לידיו של יהודה המקבי".^[17]

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

מקבים א', ו' 18–63
יוספוס, "מלחמות היהודים", א' 38–40
יוספוס, "קדמוניות היהודים", י"ב 362–381
מקבים ב', י"ג

מקורות מודרניים

מיכאל אבי יונה, הקרבות שבספרי החשמונאים, מסות ומחקרים בידיעת הארץ, תשכ"ד, עמ' 57–68, מובא בספר מדינת החשמונאים, עמ' 188–189
ד' גרא, קרב בית זכריה בראי ספרות יוון, א' אופנהיימר, י' גפני, ד' וקוורץ (עורכים), היהודים בעולם ההלניסטי והרומי: מחקרים לזכרו של מנחם שטרן, ירושלים תשנ"ו, עמ' 25–53
בצלאל בר כוכבא, קרב בית זכריה, ציון לט, 1974 (תשלד), עמ' 157–182
בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 225–263
בצלאל בר כוכבא, קרב בית-זכריה, ציון כרך ל"ט, חוברת ג/ד, עמודים 157-182, 1974, באתר JSTOR

קישורים חיצוניים

בצלאל בר-כוכבא, ‏תאור קרב זכריה: המצאה ספרותית או מציאות היסטורית?, קתדרה 86, ינואר 1998
מאיר בר-אילן, 'מותו של אלעזר בקרב בית זכריה' מחקרי יהודה ושומרון, ג (תשנ"ג - 1993) קדומים - אריאל, עמ' 117–125
דר. יחיעם שורק, ‏סיפור לחנוכה: מי הפיל את הפיל?, באתר "הידען", 6 בדצמבר 2015

הערות שוליים

^ תאריך זה עולה מספר מקבים א'. קיימת מחלוקת במקורות לגבי התאריך המדויק. תאריך אלטרנטיבי שעולה מספר מקבים ב' הוא שנת 163 לפנה"ס. לניתוח ראו Bezalel Bar-Kochva, Judas Maccabaeus, Cambridge university press, 1989, pp 543-551; ללא ניתוח ראו דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, מגנס, עמ' 717
^ משה דוד הר, המרד: מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
^ ברוך קנאי, מלחמות הגבורה של יהודה המכבי, מחניים, 1 בדצמבר 1963
^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 234
^ מקבים א ו 30
^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 235
^ מקבים א' ו' 35–40. בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 122-123
^ בצלאל בר כוכבא, "על יוספוס וספרי המקבים, פילולוגיה והיסטוריוגראפיה", תרביץ, כרך סב, חוברת א, תשנ"ג תשרי-כסלו, עמ' 2–3 (116–117). בר-כוכבא מצביע על שני קשיים בנוסח היווני של הקטע הזה:
לגבי מספר הלוחמים על הפיל, רהלפס הציע כי במקור העברי נאמר "ארבעה" (לוחמים), בהתאם לכך הופיעה בנוסח היווני האות דלתא Δ (ארבעה) וזו השתבשה לאות למדא Λ (שלושים).
לגבי השימוש במלה μηχαναΐς ("מכונות"), המונח μηχαναί פירושו כלי ארטילריה. בר-כוכבא הציע כי "בנוסח העברי נכתבה המילה 'חִשבֹנות' שפירושה רצועות וכלי ארטילריה גם יחד", אך המתרגם ליוונית טעה והבין את המילה ככלי ארטילריה בלבד.
לדברי בר-כוכבא, שני הקשיים נובעים מטעויות שנפלו בתרגום ליוונית. לטענתו גם יוספוס התקשה בהבנת הנוסח היווני וזו הסיבה שהשמיט את הן את מספר הלוחמים שהוצבו במגדלי הפילים והן את אזכור כלי הארטילריה או את דרך קשירתם של המגדלים לפילים (קדמוניות יב, 371).
^ אף שלפי סדר הפסוקים במקבים א', נראה שהמצור הסתיים לאחר הקרב, מעיר בר כוכבא שלפי "מלחמת היהודים" (א' 41), ואף לפי מקבים ב' (י"ג 22), נראה שסדר הפסוקים משובש, ושהמצור הסתיים לפני שהקרב נערך
^ יהודה בחר אזור שקרוב ככל שאפשר לבית צור שבו שהו הסלאוקים כדי להגן על היישובים היהודים בדרום יהודה
^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 237
^ בר כוכבא מזהה את מקום הקרב בעמק הברכה ובואדי שח'יט שרוחבו 80–150 מטר ואורכו כקילומטר, כאשר הכוח היהודי התמקם על "גבעת העץ" באזור אלון שבות ועל השלוחות משני צידי המיצר
^ "תוקף המלכות ועברת הצבאות" במקבים א ו' 47
^ מקבים א, פרק ו, פסוק 51.
^ מקבים א, פרק ו, פסוק 63.
^ מרד החשמונאים ומקומו בתולדות החברה והדת היהודית, באתר מט"ח
^ משה דוד הר, מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס, באתר מט"ח

קרבות המכבים (מרד החשמונאים)
שליט	אנטיוכוס הרביעי (175 - 164)			אנטיוכוס החמישי (164 - 162)		דמטריוס הראשון (162 - 150)
שנה לפנה"ס	166	166	165	164	162	162	161	160
אתר הקרב	אפולוניוס	בית חורון	אמאוס	בית צור	בית זכריה	כפר שלמא	חדשה	אלעשה

[1] תאריך זה עולה מספר מקבים א'. קיימת מחלוקת במקורות לגבי התאריך המדויק. תאריך אלטרנטיבי שעולה מספר מקבים ב' הוא שנת 163 לפנה"ס. לניתוח ראו Bezalel Bar-Kochva, Judas Maccabaeus, Cambridge university press, 1989, pp 543-551; ללא ניתוח ראו דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, מגנס, עמ' 717

[2] משה דוד הר, המרד: מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח

[3] ברוך קנאי, מלחמות הגבורה של יהודה המכבי, מחניים, 1 בדצמבר 1963

[4] בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 234

[5] מקבים א ו 30

[6] בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 235

[7] מקבים א' ו' 35–40. בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 122-123

[8] בצלאל בר כוכבא, "על יוספוס וספרי המקבים, פילולוגיה והיסטוריוגראפיה", תרביץ, כרך סב, חוברת א, תשנ"ג תשרי-כסלו, עמ' 2–3 (116–117). בר-כוכבא מצביע על שני קשיים בנוסח היווני של הקטע הזה:
לגבי מספר הלוחמים על הפיל, רהלפס הציע כי במקור העברי נאמר "ארבעה" (לוחמים), בהתאם לכך הופיעה בנוסח היווני האות דלתא Δ (ארבעה) וזו השתבשה לאות למדא Λ (שלושים).
לגבי השימוש במלה μηχαναΐς ("מכונות"), המונח μηχαναί פירושו כלי ארטילריה. בר-כוכבא הציע כי "בנוסח העברי נכתבה המילה 'חִשבֹנות' שפירושה רצועות וכלי ארטילריה גם יחד", אך המתרגם ליוונית טעה והבין את המילה ככלי ארטילריה בלבד.
לדברי בר-כוכבא, שני הקשיים נובעים מטעויות שנפלו בתרגום ליוונית. לטענתו גם יוספוס התקשה בהבנת הנוסח היווני וזו הסיבה שהשמיט את הן את מספר הלוחמים שהוצבו במגדלי הפילים והן את אזכור כלי הארטילריה או את דרך קשירתם של המגדלים לפילים (קדמוניות יב, 371).

[9] אף שלפי סדר הפסוקים במקבים א', נראה שהמצור הסתיים לאחר הקרב, מעיר בר כוכבא שלפי "מלחמת היהודים" (א' 41), ואף לפי מקבים ב' (י"ג 22), נראה שסדר הפסוקים משובש, ושהמצור הסתיים לפני שהקרב נערך

[10] יהודה בחר אזור שקרוב ככל שאפשר לבית צור שבו שהו הסלאוקים כדי להגן על היישובים היהודים בדרום יהודה

[11] בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 237

[12] בר כוכבא מזהה את מקום הקרב בעמק הברכה ובואדי שח'יט שרוחבו 80–150 מטר ואורכו כקילומטר, כאשר הכוח היהודי התמקם על "גבעת העץ" באזור אלון שבות ועל השלוחות משני צידי המיצר

[13] "תוקף המלכות ועברת הצבאות" במקבים א ו' 47

[14] מקבים א, פרק ו, פסוק 51.

[15] מקבים א, פרק ו, פסוק 63.

[16] מרד החשמונאים ומקומו בתולדות החברה והדת היהודית, באתר מט"ח

[17] משה דוד הר, מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס, באתר מט"ח

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]