קרב הקדושים

	יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: נראה כמו תרגום מכונה, ויקיזציה.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

קרב הקדושים

כניעת אוניית הדגל הצרפתית "ויל דה פארי". ציור מאת תומאס ויטקום, 1783.
מלחמה: מלחמת העצמאות של ארצות הברית
תאריכים	9 באפריל 1782 – 12 באפריל 1782 (4 ימים)
קרב לפני	קרב סיינט קיטס
מקום	איי הקדושים, בין גוואדלופ ודומיניקה בים הקריבי
קואורדינטות	15°47′00″N 61°36′00″W / 15.78333333°N 61.6°W / 15.78333333; -61.6
תוצאה	ניצחון בריטי
הצדדים הלוחמים בריטניה צרפת מפקדים ג'ורג' ברידג'ס רודני הרוזן דה גראס כוחות 36 אוניות 33 אוניות אבדות 243 הרוגים, 816 פצועים 8,000 הרוגים, פצועים ושבויים; 5 אוניות קו נפלו לידי האויב, 1 טובעה
(למפת גוואדלופ מוגדלת)   באס-טר גראן-בור לז אבים סנט-רוז לה דזיראד פואנט-א-פיטר הים הקריבי קרב הקדושים (למפת גוואדלופ רגילה)   באס-טר גראן-בור לז אבים סנט-רוז לה דזיראד פואנט-א-פיטר הים הקריבי קרב הקדושים

קרב הקדושים (באנגלית: Battle of the Saintes) היה הקרב הימי האחרון במלחמת העצמאות של ארצות הברית. הקרב נערך בין צי בריטי בפיקוד האדמירל ג'ורג' ברידג'ס רודני לבין צי צרפתי בפיקוד האדמירל דה גראס בין 9 באפריל ל-12 באפריל 1782. המלחמה נגד המושבות האמריקאיות המורדות הוכרעה אומנם חודשים אחדים קודם, בעקבות ניצחונן בקרב צ'ספיק וכניעת הצבא הבריטי ביורקטאון, אולם, המאבק בין בריטניה לבין צרפת, בעלת בריתה של ארצות הברית ומי שסייעה לה באופן פעיל במלחמתה לעצמאות, נמשך בזירות אחרות. ההתנגשות בין הצדדים ארעה ליד איי הקדושים (אנ'), בין גוואדלופ ודומיניקה, על רקע ניסיונה של צרפת לנצל את מפלות בריטניה כדי להשתלט על מושבותיה בים הקריבי (איי הודו המערבית). ניצחון הצי הבריטי בקרב לא השפיע אומנם על תוצאות מלחמתם של האמריקנים, אך הוא מהווה ציון דרך חשוב בתולדות הלוחמה הימית בעידן אוניות המפרשים. הייתה זו הפעם הראשונה בה חרג אדמירל מהמערך הטורי והחליף את הלחימה הפורמליסטית בשני טורים מקבילים בהבקעת טור אוניות האויב ופיזורו.^{[דרוש מקור]}

בעבר, הלוחמה הימית הייתה לחימה קרובה בין היריבים והתוצאות היו מידיות וברורות וניתן היה לדעת בוודאות מי המנצחים ומי המפסידים, שבדרך כלל היו מושמדים עם אונייתם. כאשר החל השימוש בספינות מפרש, וברובים ותותחים כנשק עיקרי, התפתחה לה גם שיטת לוחמה חדשה - שיטת הלוחמה בקו, כלומר לירות מן הצד על האויב. כאשר ציי המלחמה החלו להשתמש בשיטה זו, לא היה יותר צורך להיצמד אל האויב, והקרבות נערכו מטווח הארטילריה. לאחר נפילת כוחם הימי של המעצמות ספרד והולנד, התחזקה ההגמוניה הצרפתית והאנגלית, כל אחת בגזרתה הימית שלה, ושיטת הלוחמה בקו הפכה לשיטה המקובלת בציים השונים. בצי האנגלי, "ספר הלוחמה הימית לחיל הים" אשר נכתב על ידי הדוכס מיורק היה לכלל הברזל בקרב האדמירלים בחיל הים האנגלי לדורותיו. הוראות אלו היו לניסיון אמיתי לייצר מערכת כללים ברורה ומסודרת ללוחמה ימית. האנגלים נהגו לצאת אל הקרב באופן מסודר: שני כוחות ימיים בקו ראשון מפליגים בקווים מקבילים, או עוקפים אחד את השני בכיוונים מנוגדים במהלך הקרב. הצרפתים אימצו גם הם שיטה דומה.

העליונות הבריטית באה לידי ביטויי ביכולתם להשתמש בכלי נשק שונים. הצרפתים במהלך הקרב נהגו לכוון למפרש והתורן של האונייה היריבה, וזאת על מנת להוציא אותה מן השורה. האנגלים לעומתם, כיוונו אל "בין הרוח למים" (תחתית גוף האוניה) מתוך מטרה לגרום לנזילות מסוכנות, וכן לפגוע באזור התותחים של האויב ולהוציא אותו מכלל שימוש. בשיטת לחימה כזו, לא הייתה תמיד תוצאה חד משמעית ושני הצדדים יכלו להאמין שהם המנצחים בקרב. רק ברבע האחרון של המאה ה-18, האדמירלים האנגלים למדו שוב להילחם קרוב אל האויב ולהכותו בצורה מוחלטת. תקופה זו של לחימה אינטנסיבית החלה עם קרב הקדושים ב-1782, והייתה לאירוע מכונן בניצחונותיו של סר ג'ורג' ברידג'ס רודני.

באביב 1782 נשלח רודני אל הקאריביים, כאשר כוחה ומצבה הפוליטי של בריטניה מעבר לאוקיינוס האטלנטי באזור אמריקה היה קשה ומאוים. צ'ארלס קורנווליס נאלץ להיכנע בקרב יורקטאון, וניצחון המושבות האמריקאיות היה מובטח. הכוח הצרפתי בקאריביים אוחד עם כוחו של דה גראס, אשר יצא כמפקד העליון עם כוחות מן המושבות האמריקאיות- ספרדיות, על מנת להשתלט על ג'מייקה אשר הייתה המרכז של הכוח הבריטי והמסחר הבריטי אזור הקריביים.

רודני לקח ארבע אוניות קו, ולאחר מעבר אוקיינוס סוער הצליח להגיע לברבדוס ב 17 בפברואר 1782. בשייטו לאנטיגואה, הוא לקח לידיו את השליטה על הצי ששהה באזור הקאריביים, צי שהיה בפיקוד הוד כאשר רודני היה באנגליה. מאנטיגואה לקח רודני את הצי לסנט לוסיה, והקים את בסיסו הראשי במפרץ גרוס איסלט, שהיה בסיס הפעולה המועדף על הבריטים במלחמות העבר.

הצי של דה גראס היה במרחק ארבעים מייל צפונה משם, במפרץ מצודת רויאל במרטיניק. במהלך חודש מרץ, שני הציים התכוננו לקרב בים. רודני קיבל סיוע מאנגליה אשר ללא ספק נתן לו יתרון צבאי. היו לו 36 מפרשי אוניות קו אל מול 30 שהיו עם המפקד גראסה במרטיניק. בצי האנגלי היו 5 אוניות תלת מפלסיות, שלוש מהן נשאו כ 98 תותחים, ובשתיים האחרות כ 90 תותחים. היו לו גם 21 אוניות עם 74 תותחים ו9 עם 64 תותחים. לצי הצרפתי הייתה אוניית מלחמה גדולה אחת, אונית הדגל של דה גראס, ה"וילה דה פאריז" עם כ 104 תותחים. היו לו 4 אוניות עם 80 תותחים, 20 אוניות עם 74 תותחים, אונייה אחת עם 70 ושלוש אוניות עם 64. לרודני היה יתרון של כמאתיים תותחים, ושל כשש אוניות. הטכנולוגיה של הצבת הנשק על אוניות האנגלים הובילה לכך שהם יכלו לירות אש חיה על האוניות הצרפתיות כאשר חלפו לידן למשך יותר זמן, מה שלא היה אפשרי לצרפתים. בנוסף הציבו האנגלים על הסיפון תותחים עם קליבר גדול, מה שאפשר יריות בעלות עוצמה רבה כאשר האוניות היו קרובות זו לזו, היה זה נשק שטרם היה מוכר לצי הצרפתי. אוניותיו של רודני גם היו מצופות בנחושת. מה שאומר פחות נזק כאשר האוניות חיכו מחוברות לעוגנים שלהן, וכמו כן יותר מהירות כאשר יוצאים לים (חיכוך מינימלי). אוניותיו של דה גראס הובילו כוחות צבא שצריכים היו להגיע לג'מייקה, אותם רצה להוריד בהזדמנות הראשונה, אולם רודני המתין בסנט לוסיה ושלח את הפריגטה "אנדרומאץ'" בפיקוד קפטן ביירון לשוט אל מול מרטיניק לעקוב אחרי הצרפתים.

ב-7 באפריל 1782 יצא דה גראס ממרטיניק עם 35 אוניות קו, כולל שתי אוניות עם כלי ירייה 50", ושיירה של יותר מ-100 אוניות משא, להיפגש עם הצי הצרפתי שכלל 12 אוניות קו ו-15,000 חיילים שנועדו ללכוד את האי ג'מייקה שהיה תחת שליטה בריטית. מסעו של הצי הצרפתי נעצר על ידי רודני ו-36 אוניות הקו שלו.

בשעות בין ערביים, ב-8 באפריל, ראה קפטן ביירון כי הצרפתים יוצאים ומיהר לסנט לוסיה על מנת לדווח כי דה גראס יצא אל הים. רודני יצא אל המרדף ביודעו כי לדה גראס יש יתרון של כמה שעות עליו. מטרתו של דה גראס הייתה להימנע מקרב, להנחית את הכוחות על חופי ג'מייקה במפרץ סאן דומינגו, ולהצטרף לבני בריתו הספרדים. רודני החליט לשוט על קו האיים הקריביים שנפרש היישר מפוארטו ריקו לסאן דומינגו. בליל 8 באפריל הגיעו הבריטים אל מול מרטיניק. בבוקר המחרת מראה אוניות מפרש הוכיח לרודני כי בחר את הדרך נכונה, הצרפתים היו במרחק ראייה.

הצי של רודני הסתדר בקו סביב לאי ונחלק לשלוש מחלקות: הוד על המחלקה הראשונה עם ה "ברפלאור" עם 90 התותחים רודני עם ספינת הדגל בעלת שלושת המפלסים, ה"פורמידבל" עם 98 תותחים הייתה במרכז. האזור האחורי נשמר על ידי האדמירל סמואל דרייק. משב רוח מילא את מפרשיו של הוד, אשר מיהר לכיוון שתי אוניות צרפתיות שהיו באזור. אחת האוניות הצרפתיות הצליחה לעבור מתחת לקו האש של האנגלים, והשנייה מיד אחריה. הסיבה לכך הייתה כי רודני לא נתן את הסימן להתחיל בלחימה. באותה תקופה היה נהוג לפעול בצורה מאורגנת על פי קודי פעולה, ויוזמה חופשית לא הייתה מתקבלת בברכה. כאשר מילאה הרוח את מפרשיו של המפקד דה גראס, הוא סימן לאוניות המטען לצאת בשיירה לכוון צפון מערב, בעוד הוא החל לשוט עם צי אוניות המלחמה לכיוון התעלה בין דומיניקה לגוואלדופ, במחשבה שרודני ישוט אחרי אוניות המלחמה ויעזוב את השיירה לנפשה. התעלה אליה פנה דה גראס מכונה מעבר הקדושים, מאחר שבאזור הצפוני שלה יש סלעים רבים.

רודני החל לרדוף אחרי הצרפתים: איגף את כוחו של הוד והחל לירות לכיוון התרנים והמפרשים של הצרפתים, הוד שיתף פעולה על מנת לפגוע בכל אונייה ולגרום כמה שיותר נזק. האנגלים החליטו לנצל כל משב רוח לאורך ציר תעלת הדומיניקה. הרוח שוב שקטה והותירה את שני הציים שטים על המים במרחק ראייה, אבל לא במרחק פגיעה. שני הצדדים היו עסוקים כל הלילה בתיקון הנזקים. במהלך 11 בחודש ניסה דה גראס לנצל משבי רוח לא יציבים ולחצות את מעבר הקדושים, אולם ללא הצלחה. אחר הצהריים, כאשר חלק מאוניות הצי הצרפתי היו מערבית למיצרים, הצליח רודני להתקרב לטווח פגיעה. על מנת להציל את האוניות מפגיעה החליט דה גראס לצאת מהמיצרים במשב הרוח הראשון שיאפשר זאת, ובכך ויתר על השגי שעות רבות של מאמץ במיצרים ועל יתרונו המובהק. בשעות החשכה היו שני הציים מערבית למיצרים, והיה ברור לרודני כי דה גראס ינסה להימלט משם בשעות החשכה. בלילה נע רודני עם כיוון הרוח כך שבבוקר 12 בחודש היה כבר במרחק בו היה יכול לפגוע בצי הצרפתי, בעוד האחרון עסוק היה בלייצב קו לאורך 8 מייל ימי.

לא רחוק מאוניות הקו של הצי הצרפתי נגררה פריגטה אשר בלילה התנגשה באונית הצי ונגרם לה נזק רב. דה גראס רצה להוציא אותה משם לכיוון גוואדלופ. הוראות הקרב אבדו במהלך הלילה ורודני אסף כמה אוניות והתכוון לתקוף את הפריגטה. זה הוציא מדה גראס את ההיסוס האחרון מן הקרב. הצי הצרפתי החל להתארגן לתקיפת האנגלים. במהרה נראו האוניות הצרפתיות מתארגנות לקו תקיפה. האוניות האנגליות כבר עלו על המסלול אשר יביא אותן סמוך לאוניות הצרפתיות (במרחק ירייה), כאשר האונייה מרלבורו תדאג שהמעבר יהיה קרוב.

הארטילריה החלה, ושיטת הירי של האנגלים עם תותחים תוך כדי מעבר אוניות האויב הייתה להם ליתרון. באוניות הצרפתיות של דה גראס העמוסות לעייפה באנשים המצב היה קשה וההרג רב. לקצינים כבר היה קשה להשאיר את התותחנים על הרובים. הצרפתיים החלו לזרוק גופות מתים מן הסיפון, מה שהוביל למראה מעורר פלצות של כרישים שהחלו לנגוס ולריב על בשר האדם. הקרב הימי נמשך: לאורך כ-5 מייל הסתדרו האוניות בקווי לחימה והמשיכו להילחם. האוניות הצרפתיות יצרו מיסוך עשן ואיגפו את האנגליות כאשר היו צריכות להתכונן למטח יריות נוסף.

רודני החליט לשנות את התוכניות: הוא עצמו עבר על חוק מספר אחד של "ספר הלוחמה הימית לחיל הים", והחל לפעול עצמאית. למזלו מפקד הצי שלו, דוגלאס, אשר יזם את הפעולה, היה איש מיומן, שהושפע רבות מתאוריות לוחמה ימיות של אותה תקופה. דיונים על ספרות שיצאה בנושא רווחו באותו זמן כאשר האיש הבולט היה סקוטי בשם ג'ון קלארק, שטען כי על אוניות לתקוף בקו את שני צידי אוניות האויב ולא רק צד אחד, כך שאונייה תיפגע ואף תיטבע לפני שמישהו יספיק לבוא לעזרתה. היה זה רגע קריטי, בו ראה דוגלאס, כאשר היו שני הציים בקו, מקבילים זה לזה, משב רוח שהגיע וליטף את מפרשי הצרפתים, וראה אפשרות לחיסול הצרפתים. בינתיים החל להיווצר פער בו הצרפתים החלו להתרחק. דוגלאס הבין שחייבים לשבור את הקו ולתת לאוניות האנגליות, שמפרשיהן כבר תפסו רוח, לשבור את הקו ולאגף את דה גראס. דוגלאס פנה אל רודני שיאשר אולם הלה סירב בתואנה כי לא ישבור קו. בינתיים, אוניית ה"פורמידבל" הייתה אל מול הפער שנוצר בקו הצרפתי. לבסוף שינה רודני את דעתו. ה"פורמידבל" נכנסה אל הפער שנוצר בקו הצרפתי והחלה לירות משני הצדדים על האוניות הצרפתיות: מצד אחד פגעה ב"גלוריוס" ומצד שני ב"דיאמה", 6 אוניות נוספות נכנסו אל הקרב באותה הדרך.

במהרה ה"דיאמה", נפגעה קשות, ואוניות הירכתיים היו מאחוריה, עם צוותיהן מבולבלים, ולא ידעו מה לעשות, כי אוניות אנגליות ירו עליהם מכול צד. עוד פער נוצר והאנגלים שעטו לעברו דרך מסך העשן והמשיכו לירות. לפתע שככה הרוח, האוניות לא זזו יותר ומיד נראתה מידת הנזק: הצי הצרפתי היה מופרד ושבור ל 3 חלקים. מדרום, היו אוניות החנית (ראש) תחת הנהגת אוניית "הבוגין וילה", ללא כל אויב לידן. ה"וילה דה פאריז", יצרה קבוצה שנייה עם מספר אוניות, כאשר הצי האנגלי מפגיז אותן. אוניות הירכתיים של הצרפתים בהנהגת וארדיל התרכזו יחד עם אוניות המרכז בעקבות המהלך של רודני, כאשר צי אונייתו של הוד וכל אלו ששטו בעקבות ה"פורמידבל" מרוכזות לידם. בעקבות נפילת הרוח, פסקה הלחימה כמעט לחלוטין מאחר שהאוניות כבר לא היו בטווח. כאשר הרוח שבה מפקד ה"בוגין וילה" לא עשה כל מאמץ לחזור ולעזור לדה גראס, רק אחת מן אוניותיו ניסתה לחזור אל אזור הקרב. דה גראס ניסה לברוח מערבה אולם הוד כבר איגף אותו, ולא אפשר לו לעבור. בינתיים רודני ודרייק הביסו את וארדיל בירכתיים. האונייה "דיאמה" נפגעה קשות. פריגטה ניסתה לבוא ולגרור את ה"גלוריוס" משם, אולם הקפטן לא אפשר לה, כי חשש שתישבה בידי האנגלים, ולכן במו ידיו חתך את חבל הגרירה ונכנע. ההתקפה האנגלית הייתה מרוכזת כעת במרכז הקו, או במה שנותר ממנו: היריות נורו לעבר אוניית הדגל הענקית, אל התורן ואל גוף הספינה. אט אט חלקים מן הספינה החלו ליפול. על הסיפון היו מתים רבים. דה גראס המשיך להילחם על כבודו, לא על ניצחון. הוא המשיך לירות, עד שאונייתו של הוד, ה"נסיכה" התקרבה והחלה לכתוש את אונייתו. לבסוף הורד הדגל, ןדה גראס נכנע, הוא ירד אל אוניתו של הוד ה"נסיכה", ומסר את חרבו. רודני לא ניסה לרדוף אחרי האוניות הצרפתיות שהיו הרחק מצפון מערב וממערב, מפוזרות להן. אלא לקח את הצי והפליג לג'מייקה.

מניין האבדות בצד הבריטי עמד על 243, בנוסף ל-816 פצועים. שני קפטנים מתוך 36 האוניות נהרגו. האובדן בצד הצרפתי בהרוגים ופצועים מעולם לא צוין, אולם מתוך הקפטנים שישה מתוך שלושים נהרגו. ישנה הערכה כי מספר החללים בקרב הצרפתים הגיע עד לכ-8,000 איש. בסך הכל יותר מ-5,000 חיילים ומלחים צרפתים נלקחו בשבי על ידי הבריטים. מספר זה מראה כי היה כוח אדם רב על האוניות אותו התכוונו הצרפתים להנחית על חופה של ג'מייקה. מתוך הצוות של ה"וילה דה פאריז", יותר מ-400 איש נהרגו, ויותר מ-700 נפצעו.

הקרב סיכל את תקוותם של הספרדים והצרפתים לכבוש את ג'מייקה מידי הבריטים. רודני קיבל תואר אצילות בעקבות ניצחונו בקרב.

הקרב עורר מחלוקות עקב שלוש סיבות:

• כישלונו של רודני לנצח באמצעות מרדף בוקר רבות. אדמירל הירכתיים, סר סמואל הוד, אמר ש-20 האוניות הצרפתיות היו נתפסות אם היו ממשיכים במרדף. ב-17 באפריל, נשלח הוד לרדוף את האויב, ותפס מיד שתיים מאוניות הקו במעבר מונה.
• הקרב מפורסם בטקטיקה של "שבירת הקו", בה עברו האוניות הבריטיות בפער שנוצר בקו האוניות הצרפתיות, מה שהזיז אותן מכיוון הרוח ויצר חוסר סדר. ישנה מחלוקת האם הייתה זו טקטיקה מכוונת, ואם לא, מי היה אחראי על הרעיון -רודני, הקפטן של הצי סר צ'ארלס דאגלס או ג'ון קלארק מאלדין.
• בצד הצרפתי האשים דה גראס בהפסד את הכפופים לו, ואודריול ובוגוניוויל.

התוצאה הישירה של הקרב והניצחון הבריטי בו הייתה שההסכמים שנחתמו על סחר באזור כשנה לאחר מכן היו לטובת האנגלים, אולם אנגליה הרוויחה יותר מהישג רגעי, והייתה זו תחילתה של תקופת ניצחונות ימיים בלתי רגילים אשר נתנה לאנגלים מוניטין ימי ארוך טווח. את הקרב סיכם רודני כך: "הייתה זו תחילתה של לוחמה ימית מזהירה ועם זאת מחושבת היטב, אשר הובילה לקרב טרפלגר, והפכה את אנגליה לגברת הראשונה של הים."^{[דרוש מקור]}.

מדיה וקבצים בנושא קרב הקדושים בוויקישיתוף

• קרב הקדושים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)