ראשי תיבות

ראשי תיבות (ר"ת; מכונה לעיתים בלשון חז"ל גם: נוטריקון – מלטינית: "לכתוב", "לסמן באותיות") הם טכניקה של כתיב מקוצר שבה נכתב ביטוי נפוץ רק באמצעות האות הראשונה של כל מילה המרכיבה אותו. לעיתים נלקחת יותר מאות אחת לראשי התיבות. בעברית מסמנים ראשי תיבות בגרשיים (") לפני האות האחרונה שלהם (ובהטיה נשארים הגרשיים במקומם); בערבית ראשי התיבות נכתבים כמילה; בשפות גרמאניות, לטיניות, סלאביות/קיריליות וביוונית ראשי התיבות נכתבים באותיות גדולות עם נקודה אחרי כל אות (למשל ביוונית), או באותיות גדולות ללא רווחים וללא תווים ביניהן (למשל ברוסית ובאנגלית). לעיתים, ראשי תיבות מגלמים בתוכם ראשי תיבות נוספים. דוגמה ידועה לכך הם ראשי התיבות גל"צ, שפירושם גלי צה"ל, ובנוסף, צה"ל פירושו "צבא הגנה לישראל". דוגמה נוספת: ראשי התיבות פ"מ, שפירושם פקודות מטכ"ל, ובנוסף, מטכ"ל פירושו "מטה כללי".

דוגמאות לראשי תיבות בשפות שונות

בעברית, שפה שמית הנכתבת באותיות עבריות: סמג"ד פירושו "סגן מפקד גדוד" וברבים סמג"דים. ר"ת הם ראשי התיבות של המושג "ראשי תיבות". כאשר מקצרים בטכניקה זו מילה אחת בלבד, קרוי צעד זה קיצור, ולא ראשי תיבות, והקיצור מסומן בגרש (׳). דוגמה: ע׳ = "עוזר", מ׳ = מטר, גב׳ = גברת. קיצור שמו של אדם מסומן פעמים רבות, בניגוד לכללים, בנקודה (למשל ש. שלום, ס. יזהר, ע. הלל ואברהם ב. יהושע). הקיצור י־ם עבור ירושלים (עם מקף) נחשב ליוצא דופן, וכן הקיצור ד"ר עבור דוקטור (עם גרשיים).
בערבית, שפה שמית הנכתבת באותיות ערביות: חמאס حماس ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية – חרכת אל־מוקאוומה אל־אִסלאמייה. פת"ח فتح, היפוך של ראשי התיבות حركة تحرير فلسطين – חַרַכַּת תַחריר פלסטין.
באנגלית, שפה גרמאנית הנכתבת באותיות לטיניות: איידס – AIDS – Acquired Immune Deficiency Syndrome, או אמפטמין – Amphetamine – Alpha-Methyl-Phenethylamine.
ברומנית, שפה רומאנית הנכתבת באותיות לטיניות: "וכולי" – ș.a.m.d. – și așa mai departe, או M. Ap. N. – Ministerul Apărării Naționale (משרד ההגנה הלאומי), או קיצורים המכילים שתי אותיות מתוך מילה (למשל מחוז מרמורש מסומן MM, מחוז בראשוב מסומן BV וכך הלאה).
ברוסית, שפה סלאבית הנכתבת בכתב קירילי: מאיץ LHC נקרא בא"ק – БАК – Большой адронный коллайдер, או למשל קומסומול ("קומוניסטיצ'סקי סויוז מולודיוז'י", איחוד הנוער הקומוניסטי) הנכתב כמילה באותיות קטנות комсомол — коммунистический союз молодёжи.

הגייתם של ראשי תיבות

מקובלות שלוש דרכים שונות להגיית ראשי התיבות:

בדרך כלל לא מבטאים את ראשי התיבות כמילה, אלא קוראים אותם לפי המילים המסתתרות מאחוריהם, כלומר, ראשי התיבות הם קיצור המשמש לכתיבה, אך לא לדיבור. דוגמאות: ראשי התיבות "עו"ד" מבוטאים "עורך דין", "רה"מ" מבוטא "ראש הממשלה", "ח"נ" ביאליק מבוטא "חיים נחמן" ביאליק.
לעיתים הופכים ראשי התיבות למילה עצמאית, המבוטאת בהתאם. דוגמאות: שדרות ח"ן (שדרות חיים נחמן), חו"ל (חוץ לארץ), חז"ל (חכמינו זיכרונם לברכה), דו"ח (דין וחשבון). שיטה זו נפוצה במיוחד בראשי תיבות שנוצרו בצה"ל. הגייתם של ראשי תיבות כמילה עצמאית נפוצה גם כאשר ראשי התיבות הם שמו של אדם, כגון הרמב"ם, רש"י. דוגמה קיצונית היא המילה תפוז שחידש יצחק אבינרי, שבה הושמטו הגרשיים המסמנים שאלה ראשי תיבות של "תפוח זהב". עם זאת, אבינרי הסביר את חידושו גם על פי המילה "פז", בדומה לגזירת המילה "תנור" מ"נור", אש.^[1]
הגיית כל אחת מהאותיות המרכיבות את ראשי התיבות. דוגמאות: "מ"פ", שנקרא: מם-פא, ושפירושו מפקד פלוגה. "מ"מ", שנקרא: מם-מם, ושפירושו מפקד מחלקה. "נ"ב", שנקרא: נון-בית, ושפירושו נכתב בצד. "ח"ע", שנקרא: חית-עין, ושפירושו חוסם עורקים. "א"ד" (גורדון), שנקרא: אלף-דלת (גורדון), ושפירושו אהרן דוד (גורדון). "א"ב" (יהושע), שנקרא: אלף-בית (יהושע), ושפירושו אברהם בולי (יהושע).
שילוב של שתי השיטות הקודמות. דוגמה: CD-ROM מבוטא "סי-די רום".

השימוש בראשי תיבות מקובל בשפות רבות, ואף דרכי הגייתם האמורות לעיל יפות לא רק לשפה העברית. דוגמאות:

NATO (ראשי תיבות של North Atlantic Treaty Organization) – ראשי התיבות נהגים כמילה עצמאית.
HTML (ראשי תיבות של HyperText Markup Language) – הוגים את כל אחת מהאותיות המרכיבות את ראשי התיבות.
IEEE (ראשי תיבות של Institute of Electrical and Electronics Engineers) – האותיות המרכיבות את ראשי התיבות נהגות בדרך מיוחדת: איי טריפל אי.

בעברית

ראשי התיבות דצ"ך עד"ש באח"ב של עשר המכות בהגדה של פסח

ראשי תיבות עבריים מתועדים לראשונה, ככאלה שהיו שימושיים – לצורכי זכירה – ראשית לכל, כפי שנעשה על ידי התנא רבי יהודה – שהיה "נותן סימנים" בעשר המכות: דצ"ך עד"ש באח"ב^[2] – ושגם נתן סימנים בהקשרים אחרים כגון על מנת "שלא תטעה" במידותיהם של שתי הלחם ושל לחם הפנים: זד"ד יה"ז.^[3]

בעקבות רבי יהודה, התגבר השימוש בראשי תיבות עבריים – לצורכי זכירה – במיוחד בתלמוד, כגון בביטוי יע"ל קג"ם, ובעוד ביטויים רבים כאלה.

בעקבות עליית העיסוק בראשי תיבות – גם בתור תופעה לשונית בפני עצמה, הם נעשו בסופו של דבר לשימושיים בעברית גם – ובמיוחד – לצורך טכני גרידא של התקצרות הכתיב, שהפכה במהלך הזמן ועד דורנו לשימושם העיקרי. שימוש כזה מתועד כבר בכתבי היד המשנאיים הקדומים ביותר ששרדו עד ימינו – למעשה מראשית ימי הביניים: החל משמות של תנאים, כגון ר"א (רבי אליעזר וגם רבי אלעזר), ראב"י (רבי אליעזר בן יעקב), ר"ג (רבן גמליאל), ר"ט (רבי טרפון), ר"י (רבי יוסי וגם רבי יהודה), ר"מ (רבי מאיר), ר"ע (רבי עקיבא), ר"ש (רבי שמעון), רשב"ג (רבן שמעון בן גמליאל); עבור לשמות של אסכולות תנאיות, כגון ב"ש (בית שמאי), ב"ה (בית הלל); עבור למושגים הלכתיים, כגון ר"ה (ראש השנה), יוה"כ (יום הכיפורים), רה"י (רשות היחיד), רה"ר (רשות הרבים); עבור למושגים כלליים, כגון חו"ל (חוץ לארץ); וכלה במשפטים, כגון א"ל (אמר לו), בא"י (ברוך אתה יי).

כך קרה, שגם מורי הלכה החלו במהלך הדורות – להיקרא פעמים רבות בראשי התיבות של שמם – לצורכי קיצור, למשל: רשב"ג (ראו לעיל), רשב"י – ראשי תיבות של רבי שמעון בן יוחאי, רמב"ם – ראשי תיבות של רבי משה בן מימון, רמב"ן – ראשי תיבות של רבי משה בן נחמן, וכל כיוצא בכך.

יהודים השתמשו בראשי תיבות גם לציון שמות משפחה של אנשים ממוצא של שבט לוי, שנחשב לייחוס מכובד, כמו אזולא"י (אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ), כ"ץ (כהן צדק), סג"ל (סגן לויה), בלו"ך (בני לוי כולנו) ועוד רבים.

כללי כתיב לראשי תיבות

ראשי תיבות יסומנו בגרשיים ולא בנקודות (צה"ל ולא צ.ה.ל).
כאשר ראשי התיבות מורכבים משתי מילים, נהוג לעיתים לקחת שתי אותיות מהמילה הראשונה ואחת מהשנייה, לדוגמה: עורך דין. כאשר יש יותר משתי מילים נהוג לקחת אות ראשונה מכל מילה: חכמינו זכרם לברכה.
נהוג לחרוג מהכללים בחלק מהמקרים על מנת שראשי התיבות יישמעו טוב יותר: סוף שבוע (סופ"ש).
ראשי תיבות הנהגים כמילה אחת ומסתיימים באותיות כמנפ"צ ייכתבו באות סופית (תנ"ך ולא תנ"כ), אלא אם כן האות נהגית כדגושה; במקרה זה תיכתב בכל זאת כאות רגילה (שב"כ, חרל"פ). לפי הבלשנים, יש לכתוב "מע"ם" ולא "מע"מ", אך הרוב, כולל רשות המיסים, כותבים "מע"מ". אם ראשי התיבות אינם נהגים כמילה אחת, אותיות כמנפ"צ ייכתבו באופן רגיל (ק"מ, אחה"צ, רה"מ).
כאשר ראשי תיבות הנהגים כמילה מתייחסים לאישה, ממליצה האקדמיה ללשון העברית להצמיד להם את סיומת הנקבה, למשל: מנכ"לית (מנהלת כללית).
כאשר ראשי תיבות נהגים כמילה, מתירה האקדמיה ללשון העברית להתייחס אליהם כזכר או כנקבה, כרצון הדובר. דוגמה: שתי הצורות הבאות תקינות: 'ד"ש חם' ו'ד"ש חמה'.
כאשר ראשי התיבות נכתבים בהטיה, הגרשיים אינם זזים ממקומם, אלא נשארים במקום המתאים לצורת היחיד. דוגמאות: קורס מ"כים (צורת היחיד היא מ"כ), אדמו"רי (ולא אדמור"י, כי צורת היחיד היא אדמו"ר).
ראשי תיבות מתורגמים מאנגלית ייכתבו על פי אופן הגייתם. רבים נוהגים להפריד בין האותיות בנקודות, אף שאלה אינן מופיעות במקור, למשל: אן. בי. איי. (NBA), סי. אן. אן. (CNN) וכו'. האקדמיה ללשון העברית מורה להפריד בין האותיות באמצעות מקף, למשל אן־בי־איי. בהתאם לכך, IBM ראוי לתרגם איי־בי־אם ולא יב"מ (אך את שם הסניף הישראלי^[4] שלה כותבת החברה בצורה "יבמ"). ב-2017 החליטה האקדמיה שראשי תיבות שמקורם בלעז יסומנו בדרך כלל בגרשיים, כגון אונסק"ו, ימק"א, נאסד"ק (אף על פי שהאותיות אינן מייצגות מילים עבריות).^[5] לעומת זאת ראשי תיבות שמקורם בערבית אין מסמנים בגרשיים – שכן גם בערבית מתייחסים לראשי התיבות האלה כמילים רגילות, כגון חמאס, פתח, דאעש.

השימוש בראשי תיבות

השימוש בראשי תיבות בא לאפשר כתיבה מהירה יותר, בעת כתיבה בכתב יד וגם בעת כתיבה במעבד תמלילים וכן לחיסכון בהוצאות הדפוס.

באתרי שיחה (צ'אט) ובפורומים באינטרנט יש חשיבות רבה למהירות הכתיבה, כבסיס לקיום דיאלוג רצוף. כתוצאה מכך התפתחו, כחלק מתרבות האינטרנט, ראשי תיבות מיוחדים למטרה זו. רבים מראשי התיבות נוצרו בשיטות המקובלות, למשל LOL – Laughing Out Loud. טכניקה ייחודית לאינטרנט ליצירת ראשי תיבות היא שימוש בצורה שבה נהגות אותיות או ספרות. ראשי התיבות 2B פירושם To be.

שימוש בראשי תיבות בשיחה מתאים כאשר המשתתפים בשיחה הם בעלי רקע אחיד המאפשר לכולם להבין את משמעות ראשי התיבות. לדוגמה, קבוצת יוצאי צבא ישראליים יכולים לשוחח ביניהם בראשי תיבות צה"ליים. אבל כאשר המשתתפים בשיחה אינם בעלי רקע הומוגני, המאפשר לכולם להבין את משמעות ראשי התיבות, אזי שימוש בראשי תיבות ימנע מחלק מהמאזינים להבין את הנאמר והשימוש בהם אף עלול להתפרש כהתנהגות בלתי חברתית.

שימוש בראשי תיבות בכתיבה מתאים כאשר המסמך הנכתב מיועד לעיניהם של קוראים שיוכלו לפענח בקלות את ראשי התיבות. לדוגמה, במכתב בין רבנים נמצאו הר"ת (ראשי תיבות) הבאים:

אבד"ק (אב בית דין קהילת...)
בד"ץ דק"ק (בית דין צדק דקהילת קודש...)
ער"ח (ערב ראש חודש)
נ"י (נרו יאיר)
קלב"מ (קם ליה בדרבה מיניה – מונח בארמית שמקורו בגמרא)
עכ"ז (עם כל זאת)
ואכמ"ל (ואין כאן מקום להאריך)
הדו"ש (הדורש שלומו)
הרי"מ (הרב יצחק מאיר)

מובן שמי שאינו בעל רקע מתאים יתקשה בפענוח הנכתב. לכן, כאשר כותבים מסמך המיועד לקוראים שאינם בעלי רקע משותף המתאים לפענוח ראשי התיבות, כדאי להימנע משימוש בהם, או לחלופין לכתוב בסוגריים אחרי המופע הראשון של ראשי התיבות במסמך את פירושם. לדוגמה, במסמך המיועד לעיני ציבור כללי, שאינו מורכב כולו ממשפטנים, יכתב בד"ע (בית הדין לעבודה). כאשר הטקסט נכתב למומחים בנושא, כתיבת המושגים בצורתם המלאה (במקום בראשי תיבות) עלולה דווקא להעיק על הקורא.

גם בבתי קברות משתמשים על המצבות בראשי תבות: ת.נ.צ.ב.ה. ת-הא נ-שמתו צ-רורה ב-צרור ה-חיים, וכן נ.ל.ב.ע (נפטר לבית עולמו), ז"ל (זכור לטוב או זכרו לברכה), פ"נ (פה נטמן) וע"ה (עליו השלום).