לוד

סמל העיר לוד
**לוֹד, 'اَلْلُدّْ**
	סמל העיר הרשמי
פרטים
המחזיק בסמל	עיריית לוד
התקנים
מוטו	ושבו בנים לגבולם

לוד
	לוד
שם בערבית	اللد
מדינה	ישראל
מחוז	המרכז
מעמד מוניציפלי	עירייה
ראש העירייה	יאיר רביבו
גובה ממוצע	‎57 מטר
תאריך ייסוד	התקופה הכלקוליתית
סוג יישוב	עיר 50,000‏–99,999 תושבים
	נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוגוסט 2024 (אומדן)
- אוכלוסייה	92,200 תושבים
- דירוג אוכלוסייה ארצי	20
- שינוי בגודל האוכלוסייה	‎6.4% בשנה
- מאזן מפוני חרבות ברזל	‎0.02 אלפי תושבים
- צפיפות אוכלוסייה	6,230 תושבים לקמ"ר
- דירוג צפיפות ארצי	23
תחום שיפוט	14,800 דונם
- דירוג ארצי	100
	מפת מיקום; מפה דינמית; (למפת גוש דן רגילה) לוד31°57′05″N 34°53′18″E / 31.951348362175°N 34.8882946473434°E מפת __ לוד; [‌למפה דינמית של השפלה וסביבותיה‌] מצפון וממערב: __ מועצה אזורית שדות דן; ממזרח: __ מועצה אזורית חבל מודיעין; מדרום: __ רמלה
מדד חברתי-כלכלי - אשכול; לשנת 2021	3 מתוך 10
- דירוג ארצי	195
מדד ג'יני; לשנת 2019	0.3654
- דירוג ארצי	218
לאום ודת
	יהודים: 63%; ערבים-מוסלמים: 28.5%; ערבים-נוצרים: 0.9%; דרוזים: 0%; אחרים: 7.6%;
	יהודים: 63%; ערבים-מוסלמים: 28.5%; ערבים-נוצרים: 0.9%; דרוזים: 0%; אחרים: 7.6%;
	לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל
גילאי 0 - 4	12.3%
גילאי 5 - 9	10.7%
גילאי 10 - 14	8.7%
גילאי 15 - 19	7.0%
גילאי 20 - 29	14.6%
גילאי 30 - 44	17.4%
גילאי 45 - 59	13.4%
גילאי 60 - 64	3.8%
גילאי 65 ומעלה	12.1%
	לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך
סה"כ בתי ספר	49
– יסודיים	35
– על-יסודיים	23
תלמידים	17,708
– יסודי	11,505
– על-יסודי	6,203
מספר כיתות	776
ממוצע תלמידים לכיתה	25.3
	לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
	פרופיל לוד נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס
	אתר העירייה

ערך זה עוסק בעיר בישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו לוד (פירושונים).

המסגד הגדול, אחד משרידיה האחרונים של לוד הממלוכית

הסמטה האחרונה שנותרה מלוד הממלוכית והצלבנית, ובה מצויים מסגד אל-עומרי וכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון, יוני 2005

לוד (לֹד,^[6] בערבית: اللد, תעתיק: אל-לִד) היא עיר במחוז המרכז בישראל ואחת הערים העתיקות בעולם. מצפון ללוד נמצאים היישובים זיתן ואחיעזר, בדרומה העיר רמלה, ממזרחה גנתון, בן שמן ואחיסמך וממערבה דהמש וניר צבי.

גאוגרפיה

רובו של שטח שפלת לוד מישורי, וללא קפלי קרקע בולטים, אך יש בו הפרשי גובה זעירים המאפשרים את ניקוז מי הגשמים אל נחל איילון ונחל נטוף, הזורמים בקרבת העיר ומנקזים את מימי הבקעה ובכך מונעים היווצרות ביצות. נוסף על הנחלים הללו, לוד עשירה במי תהום מתוקים הנמצאים בעומק לא רב.

לוד נמצאת באזור המהווה את הקצה המערבי של השפלה בעלת קרקעות סחף, וגובל בקרקעות כורכר. הקרקע באגן שפלת לוד היא אדמת סחף עמוקה, העשירה בסידן בחלקה המזרחי יותר, ועל כן מהווה אדמה פורייה. יחד עם האקלים הנוח של האזור, מהווה שפלת לוד בית גידול נוח מאוד, והצמחייה הטבעית בה עשירה ומגוונת. האזור מתאים לרוב סוגי הגידולים האופייניים לארץ ישראל, גם סביבת לוד הייתה אזור חקלאי, שבו ענף גידול הדגנים היה ענף חשוב.^[7]

לוד העתיקה שכנה סמוך לגדה הדרומית של נחל איילון, שרוב יובליו מתאחדים סמוך לעיר, בעוד לוד המודרנית מתפרשת דרומה יותר. נתונים טבעיים אלו סייעו להתפתחות יישוב בלוד כבר בתקופות קדומות מאוד. מנגד, הימצאותה של לוד בבקעה נטולת אמצעי הגנה טבעיים, הפכו אותה לעיר הנוחה להיכבש.

היסטוריה

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פרהיסטוריה

גילה של לוד נאמד בכ-8,000 שנה,^[8] והיא אחת הערים העתיקות בארץ והיחידה שהייתה מיושבת בכל אחת מהתקופות הארכאולוגיות וההיסטוריות. נמצאו בעיר שרידי יישוב מתקופת האבן החדשה. מן השרידים והממצאים נראה כי תושבי לוד הקדומים התגוררו בבתי טיט ועיבדו את הקרקע באמצעות כלי אבן. גידוליהם העיקריים היו חיטה, שעורה ועדשים. נוסף על כך, הם החזיקו בעדרי צאן. לא ידוע מה עלה בגורל יישוב זה, שכן בתקופה מאוחרת יותר נמצאו יישובים בעלי מאפיינים חומריים שונים.

תקופת הברונזה

ערך מורחב – תקופת הברונזה בארץ ישראל

תקופת הברונזה (3500-1150 לפנה"ס): העדות הכתובה הראשונה להתיישבות בלוד נמצאה ברשימה מן המאה ה-15 לפנה"ס, הסוקרת את ערי כנען שנכבשו על ידי פרעה תחותימס השלישי ומוזכרת בשם "רותן" המקביל על פי עדיה חורון^[9] ל"לתן", ועל פי יוחנן אהרוני ל"לדן" בכנענית^[^{דרוש מקור]}. הכיבוש המצרי בתקופה הברונזה הקדומה בלוד נמשך כ-300 שנה (בערך משנת 3,000 עד 2,700 לפנה"ס), באותה תקופה חיה במקום אוכלוסייה מעורבת של כנענים בני המקום ומצרים. על הנוכחות המצרית ביישוב מעידים שרידים רבים של כלי החרס האופייניים לתרבות מצרים העתיקה, בתקופה שבה הופיעה השושלת הראשונה של הפרעונים, שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בשנות ה-2000. בדיקות מעבדה הראו כי הם יוצרו מטין שמקורו במצרים.^[10]

בתקופה זו, לוד היה אחד היישובים הגדולים בסביבתו. תושביו עסקו בחקלאות, והחלו לגדל זיתים, שקדים, תאנים וקטניות. לעומת יישובי התקופה הכלקוליתית, יישובי תקופה זו היו מאורגנים בסדר חברתי ותרבותי מפותח יותר. דבר זה התבטא הן בגודל היישובים והן בהיותם מוקפים חומה לעיתים. ואמנם, לאחרונה^{[דרושה הבהרה]} נתגלו בלוד שרידי חומות המתוארכים לתקופה הכנענית, ומתנהלות בעיר כמה וכמה חפירות של רשות העתיקות^[^{דרוש מקור]}.

תקופת הברזל

ערך מורחב – תקופת הברזל בארץ ישראל

ממצאים מתקופת הברזל מלמדים כי העיר הייתה מיושבת בתקופה זו. העיר מוזכרת במקרא בספר דברי הימים א (ח, יב) מוזכר כי: "... בני אלפעל עבר ומשעם ושמד, הוא בנה את אונו ואת לד ובנתיה". ככל הנראה ההתיישבות הישראלית ארעה בתקופת מלכותו של יאשיהו, עת התיישבו באזור בני שבט בנימין בעקבות הרחבת הממלכה הישראלית מערבה.

לפי מסורת חז"ל הייתה העיר לוד עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון: ”לוד ואונו וגיא החרשים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון” (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ד', עמוד א')^[11].

על פי ספר עזרא תושבי לוד גלו עם חורבן בית ראשון, בשנת 586 לפנה"ס, ושבו אליה עם שיבת ציון: ”בְּנֵי-לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ, שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה” (ספר עזרא, פרק ב', פסוק ל"ג) (הכוונה למספר העולים לארץ, מבני לוד, חדיד ואונו). גם בפרק י"א בספר נחמיה מובאת לוד כחלק מהערים שחודש יישובם בימי בית שני: ”וּבְנֵי בִנְיָמִן, מִגָּבַע, מִכְמָשׂ וְעַיָּה, וּבֵית-אֵל וּבְנֹתֶיהָ. עֲנָתוֹת נֹב, עֲנָנְיָה. חָצוֹר רָמָה, גִּתָּיִם. חָדִיד צְבֹעִים, נְבַלָּט. לֹד וְאוֹנוֹ, גֵּי הַחֲרָשִׁים. וּמִן-הַלְוִיִּם--מַחְלְקוֹת יְהוּדָה, לְבִנְיָמִין” (פסוקים כ"ב - ל"ו). מאוחר יותר, מופיעה לוד כאחת מהערים ששלחו מתושביהן לחזק את ירושלים בפקודת נחמיה: ”וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן-הָעֲשָׂרָה, לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת, בֶּעָרִים... לֹד וְאוֹנוֹ, גֵּי הַחֲרָשִׁים”. עובדה זו מראה כי לוד הייתה חלק מפחוות יהודה בימיו של נחמיה.

בתקופה הפרסית, נכללה לוד דווקא בשומרון.^{[דרושה הבהרה]}

התקופה ההלניסטית והרומית

לאחר כיבוש האזור בידי אלכסנדר מוקדון, בשנת 333 לפנה"ס, נותרה לוד במחוז שומרון.

במהלך מרד החשמונאים שהחל במודיעים הסמוכה, שחרר יהונתן החשמונאי את לוד מידי היוונים, וסיפח אותה ליהודה. סיפוח זה קיבל אישור שלאחר מעשה מידי השליט הסלאוקי אלכסנדר באלאס ואחר כך זכה לאישור נוסף של דמטריוס השני. לוד נזכרת באיגרות שקיבל יהונתן החשמונאי מדמטריוס הראשון ומדמטריוס השני. מאותן איגרות משתמע כי לוד שימשה מחוז מנהלי המסופח ליהודה.^[12] השגשוג הכלכלי במדינה החשמונאית, שגרר גידול אוכלוסין והתקדמות טכנולוגית, לא פסח על לוד. במהלך התקופה החשמונאית, עד לתקופת השלטון הרומאי, שמרה לוד על מעמדה כיישוב המרכזי בשפלת לוד, והיא אף נזכרת באיגרת ששלח יוליוס קיסר להורקנוס השני.^[13]

השלטון הרומאי על לוד החל בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש יהודה על ידי פומפיוס. בשנת 48 לפנה"ס קיבלה לוד מידי הרומאים מעמד של טופרכיה - עיר מחוז. בשנת 43 לפנה"ס, הטיל קאסיוס מיסים כבדים על האזור שנמצא בסוריה של ימינו, כדי לממן את מלחמתו הצפויה כנגד יורשיו של יוליוס קיסר. תושבי יהודה לא הצליחו לאסוף את סכומי הכסף שדרש מהם קאסיוס, וכעונש הוא מכר לעבדות תושבי ארבע ערים, אחת מהן לוד.^[14] שנתיים מאוחר יותר, הורה שליט מזרח האימפריה, מרקוס אנטוניוס לשחרר את העבדים, ונראה שרוב תושבי לוד שבו לעירם.

בימי הורדוס המשיכה לוד לשמש כעיר מחוז, ככל הנראה עד חורבן בית המקדש השני. העיר מוזכרת במעשי השליחים ט' ל"ב - ל"ה כמקום בו ריפא פטרוס, תלמידו של ישו, איש נכה ושמו אניס.

יוסף בן מתתיהו תיאר את לוד, ערב המרד הגדול, כ"כפר שאינו נופל בגודלו מעיר".^[15] בימי המרד הגדול, עת הגיע קסטיוס גאלוס ללוד לאחר השתלטו על הגליל, מצא אותה ריקה מתושבים - היות שכולם, פרט לחמישים איש - עלו לרגל לירושלים. גאלוס הורה להרוג את הנשארים והעלה את העיר באש.^[16] תושבי לוד הצטרפו למורדים לאחר כישלונו של גאלוס בדיכוי המרד, והעיר לוד הוכפפה לפיקודו של יוחנן האיסיי. אספסיינוס כבש את לוד במהלך מסעות המלחמה שלו ביהודה, אולם מועד כיבושה אינו ברור, וייתכן שנכנעה ללא קרב. על כל פנים, באביב שנת 68 הייתה לוד מחוץ לאזורי הלחימה של המרד הגדול, ונראה שפליטים רבים נהרו אליה מאזורי הלחימה המתמשכת.^[17]

לאחר חורבן בית שני

בין המתיישבים בלוד בתקופה שלאחר החורבן היו גם מגדולי התנאים. למעשה, רוב חכמי הדור שלאחר החורבן שמקום מגוריהם נזכר, התגוררו בלוד או בקרבתה.^[18] בהם ניתן למנות את ר' אליעזר בן הורקנוס, ביתוס בן זונין, רבן גמליאל, ר' טרפון, ר' אלעזר המודעי ור' עקיבא. באותה תקופה בעיר פעל גם תודוס הרופא.

המדיניות הרומאית, שנקטה בגישה מעשית, אפשרה את שיקומה של לוד מהריסות המלחמה ותוצאותיה. הרומאים, שהיו מעוניינים בשמירת הסדר והיציבות, הבינו שהשבת החיים למסלולם הרגיל יאפשרו להם להוסיף ולנהל את פרובינקיית יהודה ביעילות. אחד מהצעדים שננקטו על ידי אספסיאנוס היה השבת כל האדמות היהודיות שנלקחו במהלך המרד לבעליהן.^[19] צעד נוסף בתהליך שיקומה של העיר, היה החזרתה למעמד טופרכיה.

בשני הדורות הראשונים שלאחר חורבן בית המקדש השני הייתה לוד שנייה במעמדה לעיר יבנה, ותקופה מסוימת, בין מותו של רבן גמליאל לבין מרד בר כוכבא, הייתה המרכזית והחשובה ביותר. בלוד פעלה קהילה יהודית גדולה וענפה, אשר שימשה כמרכז ליישוב היהודי בארץ ישראל במהלך תקופת יצירת המשנה והתלמוד. עקבות לכך ניתן למצוא בספרות חז"ל, שבה שרדו מאמרים רבים מאת חכמי לוד. בין חכמיה הידועים ניתן למצוא, נוסף על הנזכרים לעיל, את ר' יהודה בר אילעי, ר' אליעזר הקפר הוא בר קפרא, ר' חמא, ר' יוסי בן פטרס שהיה חותנו של ר' יהושע בן לוי שאף הוא התגורר ופעל בעיר לוד, ר' יהודה בן פזי ור' אחא שהעמידו תלמידים הרבה.

המעורבות הציבורית-לאומית של חז"ל בכלל וחכמי לוד בפרט, היא זו שגרמה להם להיות מעורבים בהכנות למרד בר כוכבא. רבים מחכמי התקופה שתמכו במרד התגוררו בלוד ובסביבתה, כמו ר' עקיבא ור' אלעזר המודעי. אחת ההכרעות המפורסמות שנתקבלה לפני פרוץ המרד,^[20] בשאלת יהרג ובל יעבור, נתקבלה בעלית בית נתזה שבלוד. יש בכך כדי להעיד על חשיבותה של לוד כמרכז הרוחני של הנהגת האומה ערב המרד.

מרד בר כוכבא פרץ בשנת 132 לספירה, אך בשל מיעוט המקורות, רוב הפרטים לגביו לוטים בערפל. בין השאר, לא ברור היקפו הגאוגרפי של המרד. יש לשער כי לפחות בתחילת הקרבות, שלט בר כוכבא בלוד,^[21] שהיוותה אז אזור יהודי המיושב בצפיפות. עם זאת, לא סביר שלוד היוותה אחד ממוקדי המרד הן בשל מיקומה ליד דרך הראשית לירושלים והן בשל מחסור בהגנה טבעית.

לאחר המרד, שגרר את חורבנה של יהודה, הצליחה לוד להשתקם, ולחזור למעמד של עיר. היא נזכרת בספרו של המתמטיקאי והאסטרונום היווני בן המאה השנייה, פטולמאוס קלאודיוס המוכר בקצרה בשם תַלְמַי. "הגאוגרפיה", שחובר סביב 150 לספירה, ברשימת ערי ארץ ישראל. אזכור זה מוכיח כי כבר זמן קצר לאחר המרד חזרה לוד למעמדה כטופרכיה. לעומת השיקום הפיזי המהיר, לא חזרה לוד למעמדה כמרכז הרוחני בארץ ישראל, והנהגת החכמים עברה לגליל.

בימי שלטון הקיסר הרומאי ספטימיוס סוורוס, בשנת 199 לספירה, קיבלה לוד מעמד של פוליס רומית ושמה שונה ל"דיוספוליס" ("עירו של זאוס"), או בשמה המלא, כפי שמופיע על מטבעות לוד שנטבעו במהלך התקופה הסוורית: "לוקיה ספטימיה סוורה דיוספוליס" (אם כי ייתכן שהשם "דיוספוליס" נוצר בימי הקיסר הדריאנוס, שכינה עצמו "זאוס" החל משנת 129).^[22] ככל הנראה התקיימה בלוד טביעת מטבעות עירונית, זכות השמורה לפוליס. על המטבעות שהוטבעו מופיעים בעיקר סממנים פגניים, דבר המלמד על התחזקות האוכלוסייה הלא יהודית בעיר. נראה שיסוד דיוספוליס היה בהקמת רובע חדש, כמקובל אצל הרומאים, שמבני פוליס חדשה נבנו ליד העיר הוותיקה. המבנים החדשים כללו, ככל הנראה, מקדש אלילי, בנייני מנהל ומבני מגורים. כמו כן נראה כי בתקופת האנרכיה של האימפריה הרומית נבנתה חומה סביב העיר לוד, ועדות לכך ניתן למצוא במטבעות העיר. בימי מרד גאלוס הייתה לוד אחד ממוקדי המרד. העיר הועלתה באש ואלפיים יהודים נהרגו.

מתקופה זאת נותר בעיר פסיפס גדול ומרשים, הנקרא פסיפס לוד.

ימי הביניים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גשר ממלוכי מצפון לעיר, החוצה את נחל איילון, מזמנו של ביברס

בתקופה הביזנטית הייתה לוד מרכז נוצרי חשוב. היא נודעה בזכות פעילותו של פטרוס וכמקום הולדתו של גאורגיוס הקדוש. לכבודו הוקמה כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון. היא מוזכרת בשלושת שמותיה (לוד לודיא ודיוספוליס) במפת מידבא. העיר ניחנה בעורף יישובי מפותח, שבו יישובים וחוות חקלאיים כגון חדידה (תל חדיד), בית עריף (דיר טריף), צריפין וג'ינדאס.^[23]

בשנת 636 לספירה, לאחר קרב הירמוך, כבשו המוסלמים את העיר מידי הביזנטים. חלוקת ארץ ישראל המערבית למחוזות לא השתנתה אף כי שמותיהם וערי הבירה שלהם שונו. פלשתינה הראשונה (פרימה), מחוז ביזנטי שכלל את דרום הארץ ואת מרכזה, הפכה לגֻ'נד פלסטין. בירת המחוז עברה מקיסריה אל לוד. כעבור מספר שנים עברה הבירה לעיר חדשה שהוקמה בסמוך - רמלה. הדבר היה בימי מושל ג'נד פלסטין סלימאן בן עבד אלמלכ, בימי שלטון אחיו הבכור, הח'ליף אל וליד ששלט מ-705 עד 715. חלק מהעיר נהרס ותושביה עברו לרמלה. במאה העשירית שוקמה העיר.

בתקופה הצלבנית נקראה העיר "סן ז'ורז' דה לידה" והוקמה בה הבישופות הקתולית (לטינית) הראשונה בארץ. כנסיית גאורגיוס הקדוש הוקמה מחדש. העיר נשארה צלבנית עד 1260.

העת החדשה

במאה ה-16 הייתה לוד עיירה בעלת מערך יישובי מפותח. בלוד התגוררו כ-500 חייבי מס, מוסלמים ונוצרים, והתקיים בה יריד מסחרי חשוב. הכנסות המיסים של לוד הוקדשו למוסד העימארה אל-עאמרה, מוסד הצדקה הגדול שהקימה הורם סולטאן, אשתו המועדפת של סולימאן הראשון בירושלים בתקופה העות'מאנית.^[24] תעודת ההקדש העתיקה מוסרת כי הורם סולטאן הקדישה את "מהם [מהנכסים] מלוא הכפר הקרוי לוד הנמצא בנאחיית רמלה הכפופה לעזה המוגנת [...] בשיעור 2500 דרהם."^[25]

במאה ה-18 וה-19, הייתה לוד מרכזה של נפה רחבת-ידיים שהשתרעה מתחומי העיר מודיעין-מכבים-רעות בדרום ועד העיר אלעד בצפון, וממורדות הערים במזרח, דרך עמק לוד ועד לפאתי יפו במערב. בשטח זה התגוררו אלפי תושבים בעשרים כפרים, ולרשותם עמדו מאות אלפי דונמים של אדמה פורייה.^[26]

בשנת 1834, במרד הפלאחים, פשטו אנשי הר שכם על לוד וצרו על רמלה ויפו. ב-1885 הגיעה ללוד קבוצת מתיישבים יהודים, עקב ביקורו בארץ ישראל של זאב קלונימוס ויסוצקי שקרא להתיישבות יהודים בערים הערביות. התיישבות זאת נכשלה כעבור זמן קצר והמשפחות היהודיות עזבו את העיר. אמנם בכך לא תמו ניסיונות ההתיישבות. בשנת 1890 הגיע לא"י יהודי בשם מרדכי סלמון, הוא התיישב בלוד והפך לבעלים של טחנת קמח בעיר. כעבור זמן לא רב מדווח עיתון האור שבלוד גרות שש משפחות יהודיות ובכל יום מתקיים מנין בבית סלמון. אמנם הצלחה זאת לא נמשכה זמן רב ובשנת 1898 מדווח א"מ לונץ שבלוד לא גרות כלל משפחות יהודיות.^[27] בפרעות תרפ"א נמלטו היהודים מהעיר ושבו אליה רק לאחר שנכבשה בידי צה"ל במהלך מלחמת העצמאות.

ב-1872 נבנתה כנסייה חדשה על חורבותיה של כנסיית גאורגיוס הקדוש 'קוטל הדרקון' בעזרת שתי משפחות מהעיר, אל-מונייר ואל-חבש. שינוי משמעותי בעיר חל עם בנייתה של מסילת הרכבת יפו–ירושלים שקישרה בין יפו לירושלים והקמתה של תחנת הרכבת לוד שנחנכה בספטמבר 1892.

המנדט הבריטי

הבריטים שכבשו את ארץ ישראל ב-1917 הפכו את לוד לעיר מחוז ולמרכז התחבורה הארצי בעזרת שדרוג תחנת הרכבת ובניית שכונה לעובדיה, בניית מחנות הצבא הראשיים בקרבתה, ובניית שדה התעופה הבינלאומי. השגשוג התאפשר גם בזכות טיב האדמות החקלאיות מסביב לה. בתקופת המנדט הבריטי נזנחה העיר העתיקה לטובת שכונות חדשות מחוץ לה.

ב-1920 היה מרבית השטח הבנוי בשכונה המזרחית של העיר שהייתה מוקפת בשטח חקלאי. הבנייה הייתה צפופה ומרבית הבתים היו בני קומה אחת או שתיים מוקפים בפטיו בדומה לערים ערביות אחרות.^[28] עם זאת, תצלומי אוויר מגלים התחלת התפשטות עירונית מערבה ודרומה כבר ב-1918. גם בשכונות אלו הייתה הבניה נמוכה אך הרחובות רחבים יותר והבתים הוקפו בחומות ובגנים פרטיים. רוב אוכלוסיית רבעים אלו הייתה נוצרית.

ב-1922 נמנו בלוד 8,103 תושבים והאוכלוסייה צמחה ל-16,780 ב-1944.^[28] בתקופת המנדט נבנתה שכונת מגורים לעובדי הרכבת בקרבת צומת המסילות כ-2 ק"מ דרומית-מערבית למרכז העיר העתיקה ומעבר למסילות. באזור זה השתכנו משפחות עובדי הרכבת הבריטיות, תחילה במחנה ובתחילת שנות ה-40 במבני אבן בתכנון האופייני לסגנון הקולוניאלי כ"עיר גנים".

בעקבות נזקי רעידת האדמה בשנת 1927 וצמיחת האוכלוסייה שהגיעה ב-1931 ל-11,250 נפשות יזמו שלטונות המנדט תכנון מחודש לעיר.^[29] המתכנן, קליפורד הולידיי, ביצע גם תכנון עירוני עבור טבריה, יפו, רמלה ונתניה. הולידיי תכנן את צמיחת העיר בעיקר בשכונות הצפוניות והדרומיות בסגנון מערבי כששטחי המסחר פונים לדרכים הראשיות ובניינים ציבוריים כבתי ספר בקצה השכונה הדרומית. כמו כן התבצע פיתוח ניכר של מערכת הכבישים בעיר.

כיבוש לוד במלחמת העצמאות

ב־1947 הוחלט בתוכנית החלוקה של האו"ם שלוד תסופח למדינה הערבית, יחד עם נמל התעופה הבינלאומי וצומת הרכבות הראשי הסמוכים לה, כיוון שבתקופה ההיא לא היו יישובים יהודיים בסביבת לוד, פרט לכפר הנוער בן שמן. בנוסף, הכללת נמל התעופה וצומת הרכבות בשטח המדינה הערבית באה כפיצוי על סיפוח נמל חיפה למדינה העברית, והפיכת יפו על נמלה למובלעת.

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות הייתה לוד מרוחקת ומנותקת ממוקדי העימות (ניתן להשוות זאת למעורבותה של רמלה שכנתה). נראה שהפיקוד המקומי של העיר ביקש לבודד ככל הניתן את העיר מלחימה. לדוגמה, הודעה של מפקד אזור לוד ממרץ 1948 אסרה פתיחה באש על שיירות (לבן שמן הנצורה בעיקר) ללא רשות, וכן על פגיעה במסילות הברזל.^[30]

עם פרוץ קרבות, שימש אזור לוד כשטח התארגנות ובסיס יציאה ליחידות בפיקודו של חסן סלאמה. סלאמה קיבל מינוי מצבא ההצלה על אזור שפלת לוד. לעומתו, המפקד הצבאי של לוד, שחאדה חסונה, היה לוחמני הרבה פחות, וביקש לשמור על יחסי שכנות טובים עם יהודי בן שמן.

באפריל 1948 הגיעו ללוד אלפי פליטים מיפו וסביבתה, והקימו מחנות ארעיים בחצרות הבתים ומחוץ לעיר. הגעתם גרמה לירידה במורל של האוכלוסייה המקומית ולתפוצה של מחלות.^[31]

ב־1948, כחלק ממבצע דני, הגיעה חטיבת יפתח (בפיקודו של מולה כהן) אל כפר הנוער בן שמן הנצור, תוך כיבוש דאניאל וג'ימזו. בבוקרו של 11 ביולי, יצאו שתי פלוגות מהגדוד השלישי של החטיבה מכפר דניאל אל עבר לוד. הפעולה הוגדרה על ידי יגאל אלון כפטרול אלים^[32] ואושרה ככל הנראה על סמך הנחת המודיעין כי לוד ורמלה הופקרו על ידי הלגיון הירדני. בנוסף, הניחו כי לוד אינה מבוצרת מכיוון מזרח, כיוון שמאזור זה לא ציפו תושבי העיר להתקפה. שתי הפלוגות נתקלו בהתנגדות חזקה, ונאלצו להוסיף ולהילחם במשך מספר שעות בפאתיה המזרחיים של העיר, מחוץ למערך העמדות העיקרי.

לאחר שמולה כהן ויגאל ידין נוכחו לדעת כי יש חשש ששתי הפלוגות יכותרו, פנו לגדוד הטנקים מס' 82 של חטיבה 8 לבקשת סיוע. בשל תקלה במכשירי הקשר, שמע את הבקשה מפקד גדוד 89 (מחטיבה 8), משה דיין, והחליט על דעת עצמו^[33] לצאת לכיוון לוד. גדוד הקומנדו (ג'יפים משוריינים בלוחות פלדה) של משה דיין החל לעשות את דרכו מדיר טאריף, אל עבר לוד. בסביבות השעה 18:20 יצאה שיירה שכללה שריונית שלל (שכונתה הנמר הנוראי) בראש, ואחריה שתי פלוגות זחל"מים וכעשרים ג'יפים. תוכנית הפעולה של דיין הייתה להיכנס בבליץ^[34] אל העיר תוך ירי כבד, ולזרוע בלבול והרס כדי להכניע את מגיני העיר. הטור של דיין נכנס בסערה אל לוד, הגיע עד פאתי רמלה, סב על עקביו ויצא מלוד כלעומת שבא. כל המבצע כולו ארך כ-47 דקות, אשר במהלכן אנשי חטיבת יפתח הצליחו להבקיע את דרכם אל מזרחה של לוד העתיקה.

לפני הלחימה, במהלכה ואחריה גורשו באיומים כמעט כל התושבים הערבים מהעיר, לפי פקודה שנתן קצין המבצעים של מבצע דני, יצחק רבין: "יש לסלק במהירות את התושבים מלוד מבלי הקפדה על מיון הגילים. יש לכוונם כלפי בית נבאללה".^[35] בני מוריס כתב כי "ההתקפות על שתי הערים נועדו מלכתחילה לזרוע בהלה בקרב אזרחיהן ולגרום להם לנוס על נפשם, כאמצעי להחיש את המפלה הצבאית ואולי גם כמטרה בפני עצמה".^[36] לעומתו, אלון קדיש ואברהם סלע סברו כי "כמקובל בפעולות צבאיות נגד יישובים ערביים, איפשר צה"ל ואף עודד בריחת תושבים בשלבי הכיתור והלחימה", אך לא הייתה מחשבה לגרש את כלל התושבים. רק לאחר תקריות הירי ב-12 ביולי "הוחלט במטה 'דני' שיש להפעיל לחץ על האוכלוסייה לעזוב".^[37] גם לדעת יואב גלבר העדויות אינן מצביעות על מדיניות של גירוש מכוון.^[38] על קביעתו של מוריס כתב מרדכי בר און כי "אין לה אחיזה בתיעוד ובעדויות שעליהן הוא עצמו מסתמך".^[37] על פי הפלמ"ח, במהלך כיבוש לוד נהרגו שמונה לוחמים עבריים ו-250 ערבים, לוחמים ואזרחים.^[39] על פי מקורות ערביים מספר ההרוגים נע בין 400 ל-1,700 בני-אדם.^[39]^[40]

מקום המדינה ועד היום

כ-1,000 תושבים בלבד נותרו בעיר החרבה, רובם בשכונת הרכבת (כעובדי רכבת חיוניים) ומיעוטם בלוד העתיקה (מקום שזכה לשם "הגטו" או "גטו לוד"; כיום רמת אשכול). בדצמבר 1948 הסיר דוד בן-גוריון את האיסור על יישוב יהודים בלוד, ובסוף דצמבר או בתחילת ינואר 1949, החלו עולים חדשים להיכנס לעיר.^[41] לאחר המלחמה עברו אליה יהודים מהמעברות הסמוכות (בעיקר מצריפין) והיא הוכרזה כעיר. במקביל התמידה "התגנבות יחידים" ערבית חזרה לעיר, וכן עברו או הועברו אליה ערבים מיישובים אחרים שהפכו ליישובים יהודים. בתקופה זו נעוץ גרעין הבעייתיות בעיר כ"מגנט" של אוכלוסייה חלשה. כאן הופיע העירוב האופייני לעיר של ערבים ויהודים מרקע סוציו-אקונומי נמוך.

במהלך השנים עלו טענות כי מדינת ישראל התייחסה אל העיר העתיקה כאל מפגע שיש לחסלו,^[42] ותרמה בכך לנתק ההיסטורי. ב-1955, בהתאם לתוכנית האב של האדריכל מיכאל בר, נהרסה העיר העתיקה עד היסוד. התושבים היהודים שוכנו בבתי שיכון מודרניים בדרום העיר בשכונה בשם "נווה זית", בעוד הערבים שוכנו בשכונה חדשה בשם "נווה ירק" במזרח. ההפרדה המובנית הזו קיימת עד היום. מפעלים חדשים בעיר פתרו חלקית את בעיית האבטלה, והעיר צמחה ל־25,000 איש.

בשנות השישים חודשה תוכנית המתאר בהתאם לצמיחה המהירה. כקודמתה, התוכנית התעלמה כליל ממרכז העיר הישן ומהריכוזים הערביים.^[^{דרוש מקור]} התוכנית העתיקה את המע"ר לעיר החדשה, ומיקמה בתי שיכון על חורבות העיר העתיקה.^[^{דרוש מקור]}

בתחילת מלחמת ששת הימים, לפני כניסת צה"ל לשומרון, הופגזה לוד בירי תותחים מקלקיליה.^[43]

באמצע שנות השמונים, ידעה העיר שקט יחסי ביחסים בין העדות השונות. בתקופה זו נפתחו בתי ספר חדישים, התפתח אזור תעשייה, וכן הוקמו מרכזי קניות ובתי קולנוע. במהלך שנות ה-90 התחזקה מגמת העזיבה של יהודים מבוססים, למרות ההתייצבות ביחסי העדות. היהודים החלו לחשוש פן יהפכו למיעוט, והדבר מהווה עד היום מוקד מתיחות בין אוכלוסיות העיר.

החל משנות ה-90 מתקיימת עזיבת תושבים מבוססים ליישובים הסמוכים מודיעין ושוהם. דלדול מקורות ההכנסה החל להעיק על קופת העירייה בתקופה זו, ולעיר מונתה ועדה קרואה מספר פעמים. לאחר הדחתו של ראש העירייה בני רגב ב-2007, מונה אילן הררי, שהיה קצין חינוך ראשי, לעמוד בראש הוועדה הממונה (שלמעשה מתפקדת כמועצת העירייה). ב-16 ביולי 2009 התפטר הררי.^[44] כעבור שבוע חזר בו הררי מהתפטרותו.^[45] הוא שימש בתפקיד עד פברואר 2011, אז הוחלף בראשות הוועדה הקרואה על ידי מאיר ניצן.

באוקטובר 2013, אחרי עשר שנים בהן לא יצאו תושבי לוד לקלפיות, ניצח יאיר רביבו, ששימש כמנכ"ל העירייה תחת מאיר ניצן, את יורם מרציאנו בהפרש ניכר ונבחר לראשות העיר.

באוקטובר 2018, זכה רביבו שוב בבחירות המקומיות ברוב גדול, מולו התמודדו משה בונפיל ופכרידין שראיעה.

ב-2019–2020 אושרו והתחילו להבנות שני פרברי מגורים חדשים בלוד. שכונת גני איילון (סמוך לשכונה גני יער, על קרקעות יישוב אחיסמך שסופחו ללוד) ושכונת נופי בן שמן (על קרקעות יישוב בן שמן שסופחו ללוד). שתי השכונות נמצאות באזור היציאה מהעיר, בצד המזרחי של כביש 40. כמו כן, על קרקעות יישוב ניר צבי שסופחו ללוד, בצמוד לצד המערבי של שכונת גני אביב, לאורך כביש 200 העתידי, אושרה והתחילה להבנות שכונה נוספת "קדמת ניר צבי".

מבנה העירייה הישן הוחלף במבנה חדש באזור העיר העתיקה. בצמוד לתחנת הרכבת לוד הוקמה התחנה המרכזית של לוד וכמו כן נבנה באזור בנין משרדים הכולל את מנהלת רכבת ישראל, וכן אזור של מסעדות וחנויות שעומדים להיפתח במתחם.

מבצע "שומר החומות"

ב-12 במאי 2021 הוכרז בעיר אירוע חירום אזרחי, שכלל עוצר לילי, בעקבות המהומות בלוד שכללו עימותים אלימים בין תושבים ערבים ליהודים שבהם נרצח תושב יהודי שמכוניתו הותקפה באבנים ותושב ערבי שנורה למוות^[46] במהלך השתתפותו בהתפרעות. מהומות אלה התקיימו כחלק ממה שנודע כמהומות בישראל.

אוכלוסיית העיר

מגדלי מגורים בשכונת "גני אביב", ינואר 2006

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים בלוד 92,200 תושבים (מקום 20 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎6.4%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 68.3%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 8,777 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).^[47]

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

לוד היא עיר מעורבת בה גרים יהודים, מוסלמים ונוצרים. בסוף שנת 2006 מנתה אוכלוסיית העיר כ-66,800 נפשות ונחלקה לקבוצות האתניות הבאות:

יהודים: 69.2%
ערבים: 23.6% (כוללים 1.1% נוצרים)
אחרים: 7.2%

אחוז הערבים בה היה 19.7% בשנת 2001 ו-22.0% בסוף שנת 2004.^[48] ההפרדה האתנית הטבעית האופיינית לערים מעורבות אינה כה חזקה בלוד וקו התפר בין השכונות הערביות ליהודיות כולל אזורים מעורבים רבים. עזיבת תושבים יהודים יצרה היצע נרחב של דירות בשכונות היהודיות הוותיקות, מצוקת הדיור בשכונות הערביות יצרה ביקוש רב לדירות אלה, והכלכלה ניצחה את הסגרגציה. עם זאת, שכונות מעורבות אלה הן לא אחת מקור לאלימות ולביטויי גזענות.

כ־33% מקרב אוכלוסיית העיר הם עולים חדשים, רובם מארצות חבר העמים ומקצתם מאתיופיה.

36.6% מכלל האוכלוסייה הם ילדים עד גיל-18, 12.4% בגיל 65 ומעלה. מקרב העולים, 11,860 הם יוצאי חבר העמים, 2,680 יוצאי אתיופיה, 10,380 מארצות אחרות. מס' הנפשות הממוצע למשק בית עומד על 4.3 (במגזר הערבי 7.1), כ־90% מקרב בני הנוער מתגייסים לצה"ל.

ניתן לחלק את השכונות בלוד לשלוש קבוצות: השכונות הערביות (שכונת הרכבת ופרדס שניר) המופרדות גאוגרפית על ידי מסילת הרכבת,^[49] השכונות היהודיות החדשות שנבנו לכיוון רמלה, ושכונות "גני אביב", "גני יער" ו"גני איילון" המנותקות גאוגרפית מהעיר. אזור מרכז העיר, שהיה בעבר ערבי כולו, הפך ליהודי כולו בשנות ה-50, אם כי כיום מסתמנת חזרה איטית של האוכלוסייה הערבית לאזור זה.

האוכלוסייה הערבית

נכון לסוף שנת 2004, התגוררו בלוד 14,661 תושבים ערבים, כ-22.0% מאוכלוסיית העיר. גידול מסוף שנות ה-80, אז היוו התושבים הערבים 12% בלבד מאוכלוסיית העיר. רוב התושבים הערבים גרים בשלוש שכונות מצוקה, אם כי חלקם עבר עם הזמן לשכונות היהודיות, שהפכו לשכונות מעורבות. האוכלוסייה הערבית בלוד נמצאת ביחסים מתוחים בינה לבין עצמה ועם היהודים בעיר, עם משתפי פעולה שיושבו בעיר במהלך שנות האינתיפאדה, ועם רשויות החוק והעירייה בשל בעיית פשיעה, בעיית סמים ובנייה בלתי חוקית שנפוצה באוכלוסייה הערבית בעיר.

את האוכלוסייה הערבית ניתן לחלק לארבע קבוצות עיקריות:

ערביי לוד הוותיקים

הקבוצות הראשונה והשנייה, המכנות את עצמן "לודאים" הן מקרב ערביי לוד שנשארו בעיר מלפני תש"ח.

הקבוצה הראשונה, המונה כיום כאלף איש היא ערביי לוד הנוצרים. בהתחשב בעובדה שבשנת 1922 התגוררו בעיר 920 נוצרים ניתן לומר שלא חל גידול בקבוצת אוכלוסייה זו.

הקבוצה השנייה, המונה כ-6,000 איש היא ערביי לוד המוסלמים.

שתי הקבוצות הללו, המהוות מיעוט בקרב האוכלוסייה הערבית בעיר, נמצאות במעמד סוציואקונומי גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה הערבית, ומתגוררות בעיקר בשכונות המזוהות כיהודיות. ילדי הקבוצות הללו אינם לומדים במסגרות החינוך הערבי בעיר, אלא בבתי ספר פרטיים ברמלה וביפו או בבתי הספר היהודיים שבעיר.

הבדואים

הקבוצה השלישית כוללת את האוכלוסייה הבדואית בעיר, שהחלה להגיע מסוף שנות השבעים, בעקבות הסכמי קמפ דייוויד^{[דרושה הבהרה]}. ככל הנראה זו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב ערביי לוד. הבדואים מתגוררים בעיקר בשכונת הרכבת ובפרדס שניר - שתי שכונות המתאפיינות בבנייה הבלתי חוקית הנרחבת הממלאת אותן.

משתפי הפעולה

הקבוצה הרביעית כוללת את אוכלוסיית המשת"פים שהגיעה לעיר החל מתחילת שנות התשעים. במהלך שנות האינתיפאדה הארוכות נוספו ללוד הערבית כמה מאות משפחות של משתפי פעולה, אשר התקשו להתאקלם חברתית הן בין היהודים והן בין הערבים. בשל חוסר לכידותה של האוכלוסייה הערבית בלוד יחסית לאוכלוסיות ערביות אחרות בישראל, ההתנגדות לקליטת המשת"פים בלוד הייתה עזה פחות מבמקומות אחרים בארץ. משתפי הפעולה יושבו בשכונת אל-ורדה, שנמצאת בתוך שכונת הרכבת, שם הם מוקפים בגדרות תיל ואמצעי אבטחה מחשש להתנכלות, ורק לאחרונה החלו להיטמע מעט בשכונות הערביות האחרות. כיום, המשת"פים מתגוררים גם באזור רמת אשכול ונווה שרת.

בתקשורת הכתובה המקומית מועלות מדי פעם טענות כי משתפי הפעולה נהנים לכאורה מחסינות בפני החוק, כגמול על שירותם, והמשטרה מתעלמת מפעילויות בלתי חוקיות שנטען בתקשורת כי הם מבצעים.

בין הקבוצות הללו שוררת מתיחות ואף יחסי איבה - הן אינן באות בקשרי חיתון זו עם זו, וערביי לוד הוותיקים (בני הקבוצה הראשונה והשנייה) נוטים להאשים את הבדואים והמשת"פים במצבה הקשה של העיר. כאמור, ילדי הלודאים הוותיקים אינם לומדים יחד עם ילדי הבדואים והמשת"פים.

עולי חבר המדינות

15 אלף עולים חדשים מברית המועצות לשעבר נקלטו בלוד בשנות התשעים, והם מהווים כיום כ-23% מתושבי העיר. ^[^{דרוש מקור]}

קהילת הסטודנטים

ערך מורחב – קהילת הסטודנטים בלוד

לאחר המחאה החברתית בקיץ 2011 הוקמה בעיר קהילת הסטודנטים של התאחדות הסטודנטים בישראל, הכוללת כ-250 סטודנטים מלמעלה מ-23 מוסדות לימוד במרכז הארץ. הסטודנטים פועלים בעיר בתחומי התרבות, החינוך הבלתי פורמלי וההעצמה האזרחית בשיתוף פעולה עם עיריית לוד.

דת

העיר לוד משופעת בכ-70 בתי כנסת, רובם קטנים ומשרתים את האוכלוסייה המזרחית. בשכונת נווה זית שבמרכז העיר קיימת תופעה ייחודית של שורה רציפה של כעשרה בתי כנסת המיועדים ליוצאי עדות שונות והשוכנים זה צמוד לזה. במקום הוקם פארק מפואר ובכוונת העירייה להפוך את המקום למוקד תיירותי הממחיש את סיפורם של קהילות ישראל השונות. בשל תופעת החזרה בתשובה, שהתעצמה בעשור האחרון, נפתחים מוסדות דת רבים במבנים ישנים ובדירות. מורגשת בעיר פעילות רבה של מפלגת ש"ס. בעיר נרשמו תקריות בין על רקע לבוש לא צנוע או מכירת מזון לא כשר.

מנגד, גורמים דתיים אחרים בעיר טוענים לקיפוח. יוצאי אתיופיה חנכו בית כנסת ראשון לעדתם לאחר מאבק בן עשר שנים. המוסלמים מנהלים מאבק עיקש לבניית מסגד גדול בפרדס שניר.

שיכון חב"ד

קהילת חב"ד הגיעה לעיר כבר בשנת 1949, בהוראתו של האדמו"ר הקודם של חסידות חב"ד ליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסון. (הוא בעצמו ביקר בעיר בשנת 1929, בשעה שהרכבת בה נסע לירושלים עצרה במקום, וקיבל בה יהודים שבאו להתברך מיישובים סמוכים כמו רחובות ונס ציונה שהיו אז יישובים צעירים) הקהילה מונה כיום יותר מ-800 משפחות המתגוררות ב"שיכון חב"ד" ולאור הגידול בקהילת חב"ד ומחוסר דיור בשכונה, חלקם עברו להתגורר בסמיכות ל"שיכון חב"ד" בשכונת נווה אורנים וברחובות הסמוכים, רמז פנקס ויוספטל. בסמיכות לשכונה נמצאת גם ישיבת תומכי תמימים ה'ישיבה קטנה' הגדולה ביותר של חב"ד בעולם.

לקהילת חב"ד יש בשכונה מוסדות חינוך לכל הגילאים החל ממעונות, גנים, תלמוד תורה, ישיבה קטנה. בית ספר יסודי ותיכון לבנות. רב הקהילה הוא הרב ברוך בועז יורקוביץ. בשכונה חיים זה לצד זה יהודים אשכנזים, יהודים ספרדים, יהודים תימנים, יהודים גרוזינים ויהודים בוכרים. בית הכנסת הגדול הנמצא במרכז השכונה משמש מדי יום יותר מאלף מתפללים שמגיעים מרחבי העיר לוד ורמלה. כמו כן בשכונה ישנם עוד ארבעה בתי כנסת.

בפברואר 2019 אוכלסו הבניינים הראשונים בפרויקט מגורים "שער העיר - לוד"^[50] שמהווה הרחבה לשכונת חב"ד, אך רק חלק מתושבי השכונה משתייכים לחסידות חב"ד.

גרעין תורני אלישיב

בשנת תשנ"ו (1996) הוקם בעיר גרעין תורני בשם "אלישיב",^[51] הנחשב כיום לאחד הגדולים, הוותיקים והמצליחים בארץ. הגרעין מפעיל ישיבה תיכונית, אולפנה לבנות,^[52] מדרשה ללימודי יהדות המופעלת על ידי בנות שירות לאומי, בתי ספר יסודיים, מעונות לפעוטות וגני ילדים. עוד יסד הגרעין בעיר את המכינה הקדם-צבאית "מעוז", שראשיה הם הרב עוזיאל חובב והרב דודי אברמוביץ', בה מושם דגש על נתינה חברתית בעיר לוד. רב הגרעין מאז 2008 הוא הרב ישראל סמט. הגרעין הקים שכונה בצפון העיר בשם "רמת אלישיב", וכמו כן תושביהם של שכונות דתיות נוספות כמו "נוף נריה" ו"רמת החשמונאים" מזוהות עם הגרעין. קהילת הגרעין גדלה עם השנים בקצב מהיר במיוחד: בעוד בשנת 2010 מנה הגרעין כ-250 משפחות,^[53] בשנת 2013 הגיע מספר המשפחות בגרעין לכ-500 ובשנת 2018 מספר המשפחות המזוהות עם הגרעין היה מעל לאלף. במסגרת הגרעין פועל מרכז סיור ולימוד "בשבילוד" העוסק בטיפוח המחקר ההיסטורי והתיירות בעיר, בדגש על ההיסטוריה היהודית והציונית שלה.^[54]בשנת 2009 הקים הגרעין סניף "בני עקיבא", המונה כ-300 חניכים. יותר מאוחר בשנת תשע"ו (2016) הקים הגרעין שני סניפי "אריאל" בנים ובנות שמונים כיום יחד כ-300 חניכים, סניף בנים המכונה "סיירת אריאלוד" הוא אחד הסניפים הגדולים של תנועת אריאל. בעיר קיימים שני סניפי בני עקיבא נוספים: סניף לוד נצח, שהוקם בשנת 2001, הסניף מונה כ-50 חניכים, ובסוף שנת התשע"ז (2017) קם סניף לוד איתן המונה כ-350 חניכים. הסניף הפך לסניף הגדול ביותר תחת מחוז יהודה של התנועה.

אתרים בלוד העתיקה

כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון, כנסייה יוונית אורתודוקסית בה על פי המסורת נקבר גאורגיוס הקדוש (סנט ג'ורג'). גאורגיוס הוא הקדוש החשוב בכנסייה האורתודוקסית ופטרונן של מספר מדינות בהן אנגליה. הכמרים בכנסייה הם ברובם יוונים. לצד הכנסייה ניצב מסגד אל-עומרי ובית הכנסת "שערי שמיים".
מסגד אל-עומרי
מסבנת אל–פאר, הוא מבנה בית בד ומסבנה (מפעל לייצור סבון) השוכן בעיר העתיקה בלוד, מצפון למסגד אל-עומרי ולכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון. המבנה הוקם בתקופה העות'מאנית, ונעשה בו שימוש גם בימי המנדט הבריטי.
חאן חילו, מבנה חאן השוכן מצפון למסגד אל-עומרי ולכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון. החאן הוקם בידי הממלוכים, ונעשה בו שימוש גם בתקופה העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי.
פסיפס לוד - הפסיפס הנחשב לאחד הגדולים, השמורים והיפים בישראל.
סביל "סובייח"
גשר ביברס או גשר ג'ינדאס
בית הקשתות (בית בד)
"באר השלום", בשדרות ירושלים בלוד, המבנה הוא מהתקופה הממלוכית (מאה ה-13 עד ה-15). בערבית נקראת הבאר "ביר זיבאק" (באר הכספית) בשל המים המרים שלה.

באוקטובר 2009 כלל ה-World Monuments Fund, מלכ"ר שמושבו בניו יורק, את העיר העתיקה של לוד ברשימה של 93 אתרי מורשת עולמית בסיכון.^[55]

תעשייה

אזור התעשייה הצפוני של לוד, המשתרע על שטח של כ-500 דונם, נחשב לאחד מאזורי התעשייה החשובים באזור המרכז, וזאת בזכות קרבתו לנמל התעופה בן-גוריון. רבים מהמפעלים באזור התעשייה הם מתחום הלוגיסטיקה. אזור התעשייה נהנה מקרבה לצירי תחבורה מרכזיים, סמוך לתוואי כביש חוצה ישראל, בצומת הרכבות המרכזי של המדינה.

מפעלים חשובים נוספים בעיר הם חברת ציוד התקשורת "טלרד", מפעל הקרטון "קרגל", "קפה-קו" - חברת-בת של עלית (כיום חלק משטראוס גרופ) לייצור קפה, "קשב" - מרכז המחשבים של בנק לאומי.

תנועות נוער

בעיר לוד פועלות מספר תנועות נוער. ביניהן: הצופים, בני עקיבא, עזרא, אריאל, כנפיים של קרמבו, והנוער העובד והלומד.

קיימים גם ארגוני נוער שונים- ביניהם: חוגי סיירות של קק"ל

בעיות איתן העיר מתמודדת

בנייה בלתי חוקית

חלק ניכר מהתושבים הערבים בלוד חיים על קרקע חקלאית הרשומה על שמם בטאבו, אך לא הופשרה לשימוש כקרקע למגורים. אחרים הגרים בבתים שנבנו בבנייה בלתי חוקית על אדמות מדינה.^[56] לעירייה אין יכולת כלכלית להתמודד עם בעיית הבנייה הבלתי חוקית, כיוון שפעולות הריסה של בתים שנבנו בבנייה בלתי חוקית הן פעולות יקרות, והעירייה נתונה במצוקה כלכלית. בנוסף, הריסת בנייה בלתי חוקית בלוד היא בעייתית כיוון שפעולות ההריסה חייבות להיות מלוות באבטחה כבדה על הקבלנים המבצעים את ההריסה. הבטחות רבות מצד הממשלה לפיהן לוד תקבל סיוע נרחב על מנת להתמודד עם הבנייה הבלתי חוקית, העלו חרס וסיוע מעולם לא הגיע לידי העיר. כדי להימנע מהתמודדות עם בעיות האבטחה והבעיות הכלכליות של ההריסה, החליטה עיריית לוד להפשיר ולהכיר בבנייה בלתי חוקית בעיר (תוכנית ל"ד).^[57] פתרון נוסף להתמודדות עם בעיית הבנייה הבלתי חוקית בעיר היה הקמת שכונה ערבית חדשה, "נווה שלום" על ידי משרד השיכון. המבקרים מקרב הציבור הערבי טוענים כי השכונה נבנתה ללא שיתוף הציבור ובבנייה שבלונית ולא איכותית שאינה מתאימה לצרכים של המשפחות הערביות (משפחות מרובות ילדים, מגורים בחמולות וכו'), וכי השכונה היא מס שפתיים בידי הרשויות כנגד טענות הקיפוח של הערבים. בעיות של בנייה בלתי חוקית במגזר הערבי קיימות גם בעיר השכנה רמלה.

בעקבות הריסת מבנה בלתי חוקי ב-22 בנובמבר 2018 יצאו מאות תושבים מהמגזר הערבי בלוד להפגנות וחסימת צירים במשך שלושה ימים.^[58]

גם בשנת 2020 נהרסו מבנים בלתי חוקיים, דבר שגרם למחאה של התושבים הערביים, שהבעירו מספר כלי רכב בשכונות גני אביב ונווה נוף בעיר.

פשיעה

ערך מורחב – המהומות בלוד