שלמה זלמן פרוש

שלמה זלמן פרוש

לידה	1845 וילקומיר (אוקמרגה), פלך קובנה, ליטא, האימפריה הרוסית
פטירה	1898 (בגיל 53 בערך)
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
השקפה דתית	יהדות

שלמה זלמן פרוש (תר"ה, 1845 – כ"ג בתמוז תרנ"ח, יולי 1898) היה מעסקניו הבולטים של היישוב הישן בירושלים. מייסד "גמילות חסד שערי חסד" (הגמ"ח הראשון בירושלים), מייסד ישיבת תורת חסד וכולל האברכים "דגל התורה" ומנהל ה"חברה קדישא פרושים" בירושלים.

נולד בווילקומיר, בנם של הרב נפתלי צבי פרוש ולאה, בת אליהו הכהן מבוברויסק. בשנת תרט"ו (1855), בגיל עשר, עלה עם הוריו ואחיו גרשון לארץ ישראל. המשפחה התיישבה ברחוב היהודים בקרבת חצר רבי יהודה החסיד בעיר העתיקה בירושלים.

בשנת תרכ"א (1861), בגיל 16, התארס עם מלכה ינטה ליפקין, בת ליבר מרדכי ליפקין, חסיד חב"ד שנפטר בצעירותו. זמן קצר לאחר מכן נספה אביו במגפת הכולרה שפרצה בירושלים. הוא נישא בשנת האבל על אביו. דוד אביו, יעקב ברלין, נטלו תחת חסותו ודאג לצורכי נישואיו, והחופה נערכה בביתו של ברלין בירושלים.

לאחר נישואיו הלך בדרכו של אביו והקדיש את זמנו ללימוד תורה ועבודת השם מתוך פרישות. עם הזמן פנה לעסקנות ציבורית ענפה. היה ממקורבי הרב שמואל סלנט, הרב יהושע לייב דיסקין והרב מאיר אוירבך, אשר הטילו עליו משימות ציבוריות שונות. בשנת תר"מ (1880), כשנוסד בית הספר למל, נשלח להכריז על החרם שהטילו רבני ירושלים על לימודים בבית הספר. כשהגיע למקום פגעו בו אלמונים ופצעו את גופו. כשראה הרב דיסקין את הצלקות שנותרו על גופו כינה אותן "אותות כבוד".

בשנת תר"ל (1870) ייסד את "חברת שערי חסד גמילות חסדים הכללי", שהיה הגמ"ח הראשון בירושלים. כנשיא הגמ"ח העמיד את הרב משה נחמיה כהנוב, ולימים התמנה הרב יוסף חיים זוננפלד כנשיאו. בשנת תרל"ו (1877) ייסד את כולל האברכים "דגל התורה" והעמיד בראשו את הרב נפתלי הרץ הלוי, לימים רבה של יפו. בשנת תרמ"ב (1882) ייסד את ישיבת "תורת חסד" והעמיד בראשה את הרב אברהם אליהו מסובאלק. בשנת תרמ"א (1881) החל לפעול בחברה קדישא פרושים ושימש בה כמנהל. היה חבר בהנהלת "הוועד הכללי", גבאי בישיבת עץ חיים ובמוסדות ציבור נוספים בירושלים.

בשנת תרמ"ג (1883) עזב את העיר העתיקה והתגורר בשכונת זיכרון טוביה. בעצת הרב סלנט קבע לו מקום בחצר חורבת רבי יהודה החסיד, שם שהה במשך היום וסייע לפונים אליו.

היה מנהל כולל מינסק, במסגרתו ניהל פעילות ענפה של תמיכות והלוואות לבני היישוב הישן מיוצאי בלארוס. פעם לא הגיעה התמיכה מבלארוס במועדה והוא נטל הלוואה לתקופת זמן מאחד מידידיו. כשהגיעה התמיכה פרע את ההלוואה, אך לימים נשכחה מהמלווה פריעת החוב והוא תבע את פרוש בדין תורה. הרב שמואל סלנט לא אפשר לפרוש לשלם מכיסו מחשש שייצא עליו לעז וחייב אותו להישבע ולהיפטר מתשלום. למרות זאת סירב פרוש ליהנות מן הכסף שנפטר מלשלם. הוא מכר את ביתו והקדיש את סכום הכסף לבניית בית הכנסת בית יעקב בשכונת בית ישראל.

נפטר בשנת תרנ"ח, בן 53, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. אלמנתו ותשעת ילדיו נותרו בחוסר כל ואת עול הבית נטל על עצמו בנו הגדול נפתלי צבי.

על שמו רחוב בשכונת שערי חסד, שבו התגורר נכדו הרב שלמה זלמן אוירבך.

בניו:

• נפתלי צבי פרוש-גליקמן – מעסקניו הבולטים היישוב הישן בירושלים,
• אליעזר ליפא,
• יהושע מרדכי,
• הרב עקיבה,
• הרב אהרן יעקב – ממנהלי ישיבת עץ חיים ומחבר הספר "מתנות אהרן",
• הרב אליהו נחום – משגיח בישיבת עץ חיים.

בנותיו:

• שרה ליבה – אשת יוחנן דוד סלומון (בן יואל משה סלומון);
• שיינה גיטל - אשת מנחם מנדל פרוש (בן אחיו גרשון);
• צביה - אשת הרב חיים לייב אוירבך.

• למשפחותם לבית אבותם - תולדות משפחת פרוש