של (מילת יחס)

שֶׁל היא מילת יחס בעברית. כאשר מצטרפים אליה כינויי הגוף החבורים היא משמשת יסוד לכינוי הקניין.

מילת היחס "של" משמשת למספר משמעויות:

• שייכות: "הבית של משה"
• חומר: "חרב של זהב"
• תכולה: "סיר של אורז"
• ייעוד: "ספר של לימוד"

המילה 'של' מקורה בצירוף של כינוי הזיקה ש- עם מילת היחס ל-, ובצורה זו היא מופיעה במקרא: ”מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה” (שיר השירים ז', ג).

בכתבי יד של ספרות חז"ל מוצאים על פי רוב את הצורה החבורה (ש + ל + שם עצם), כגון בכתב יד קאופמן, במסכת שבת א, א: "ידו שלעני" (= ידו של העני). אבל גם בכתבי יד טובים מופיעה "של" לעיתים באופן פרוד, כגון בכתב יד אנאלאו של התלמוד הבבלי. על הפרדת "של" משם העצם הבא אחריה מעיד גם אופן הניקוד, כגון "שֶלְשְבִיעִית" בכתב יד פאריס.

עם זאת, הדעה כיום היא שחרף הכתיב החבור ברוב כתבי היד של המשנה, בלשון חז"ל נתפסה "של" כמילה בפני עצמה, ואילו הכתיב החבור בכתבי היד משקף נוהג כתיבה ארכאי. לכך יש לצרף את העובדה שכבר באגרות בר כוכבא (המאה השנייה לספירה) מוצאים עדות לעצמאותה של המילה "של", כגון: "של הגואין".

בעת החדשה, עם התפתחות הדפוס, הופרדה בדרך כלל המילה "של" מהמילה הבאה אחריה. הפרדה זו נעשתה באופן מכני, והדבר הביא במקרים מסוימים ללשון מגומגמת. כך למשל במקום הנזכר לעיל במסכת שבת: "שלעני" הפך ל"של עני", מבלי לתת את הדעת לכך שהפרדת המילים דורשת הכנסה של ה"א הידיעה ("של העני"). שיבושים אלו מאפיינים את הטקסט של המשנה גם במהדורות ימינו.

צורה זאת נשתמרה ביהדות תימן עד היום, וכך מופיע בכל כתבי היד התימניים של הרמב"ם וכן בתלמודים מכתבי היד התימניים. וכן בברכת נר שבת נוסח הברכה אצל התימנים הוא: ”בָּרוּךְֿ אַתָּהֿ ה, אֱלֹהֵינוּ, מֶלֶךְֿ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֺתָֿיו, וְצִוָּנוּ לְהַדְֿלִיק נֵר שֶׁלַּשַּבָּתֿ”. וכן בברכת נר חנוכה: ”בָּרוּךְֿ אַתָּהֿ ה', אֱלֹהֵינוּ, מֶלֶךְֿ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֺתָֿיו, וְצִוָּנוּ לְהַדְֿלִיק נֵר שֶׁלַּחֲנֻכָּהֿ” אין זה אומר שהנוסח שונה, אלא אופן הגיית המילית שונה.

לא ברור מה גרם לפירוק הצירוף "ש + ל + שם עצם" וליצירת המילה העצמאית "של". בעבר סברו שמדובר בהבדלי מסורת בין הענף הארץ-ישראלי של המשנה לבין הענף הבבלי, אולם דעה זו הופרכה^{[דרוש מקור]}. בין הדעות לסיבות ההתפרקות ניתן למנות:

• תהליך פונטי: ביטול המכפל בלמ"ד והתאפסות השווא הנע, כפי שקרה גם במילה "מִלְמעלה" (סגל).
• השפעת הארמית: בהשפעת "די" הארמית, שגם יסודה בצירוף זיקה חבור לשם העצם ונתפרדה ממנו (בנדויד).
• השפעת הכינויים החבורים: השפעת הצירופים "שלי", "שלך" וכו', שבהם "של" משמשת במעמד עצמאי, הביאה ליצירת המילה העצמאית "של" (בר-אשר).
• תהליך תחבירי: ש' הזיקה התרוקנה ממשמעותה ועל כן נוצר צורן חדש "של" המציין שייכות ונכתב בנפרד כדרך כל הצורנים בעלי יותר מאות אחת (ברויאר).

• חנוך ילון, מבוא לניקוד המשנה, ירושלים תשכ"ד, עמ' 26–27
• משה בר-אשר, פרקים במסורת לשון חכמים, ירושלים תש"ם, עמ' 8, 104
• יוחנן ברויאר, העברית בתלמוד הבבלי, ירושלים תשס"ב, עמ' 78–79
• יצחק אבינרי, יד הלשון, הוצאת יזרעאל, 1964, הערך "של", עמ' 544–546

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: של

• אוריאל פרנק, ידו של עני: לאן נעלמה ה' היידוע של "העני"?, באתר "השפה העברית"
• אבא בנדויד, על ספרי עתיקות, לשוננו לעם כג, תשל"ב, עמ' 242–248
  • יצחק אבינרי, עוד על "שֶל", לשוננו לעם כד, תשל"ג, עמ' 23–25