שם תאופורי

שם תֵּאוֹפוֹרִי (ביוונית: θεόφορος, נושא אלוה) הוא כינוי של אדם, מקום או מושג, המכיל בתוכו שם של אלוהות. עדויות להם, בכתובים או בממצאים ארכאולוגיים, משמשות כלי חשוב להבנת הדת וההיסטוריה הדתית של התרבויות להן השתייכו בעלי השמות התאופוריים.

ברבות מתרבויות המזרח הקדום היו שמות תאופוריים הדרך העיקרית לכינוי אנשים, ובעיקר גברים. בחירה בשם כזה נועדה כנראה להצהיר על נאמנות לאל מסוים ולבקש את הגנתו על הילד.

בתקופות שבהן מרבית השמות התייחסו לאל בולט אחד, היה זה האל הראשי (ראש הפנתאון) או האל הלאומי של התרבות. כך, שמות אשוריים מרבים להכיל את התיבה "אשור" (לדוגמה: אשורבניפל); שמות בבליים מכילים את התיבה "נבו" (נבוכדנצר), "בֵּל" (בלשאצר) או "סין" (סנחריב); שמות אדומיים "קוס" (קוסגבר); שמות מפיניקיה וקרתחדשת את התיבה "בעל" (חניבעל); שמות ממואב את התיבה "כמוש", וכיוצא בזה.

השמות התאופוריים בכתובות הפיניקיות־יווניות האתונאיות עוזרים לזהות בין אלים פיניקיים למקביליהם היווניים, שכן הם מתרגמים את משמעות השם הפיניקי ליוונית תוך המרת האל הפיניקי למקבילו היווני (כך למשל, השם עבד־תנת תורגם כארטמידורוס, "מתנת ארטמיס", ועבד־שמש להליודורוס, "מתנת הליוס").^[1]

כאשר מקום נושא שם תיאופורי עשוי הדבר להעיד על פולחן לאלוהות הרלוונטית במקום. לעיתים קרובות שמו של המקום נותר על כנו גם כאשר הדת המקומית משתנה. בארץ ישראל רבים משמות המקומות מתחילים במילה "בית", סימן למקדש שהתקיים במקום. בין המקומות הנושאים שם אלים בארץ ישראל נמצאים:

• בית שמש על שם שמש
• בית ירח ויריחו על שם ירח
• ירושלם על שם שלם
• בית אל על שם אל
• ענתות על שם ענת
• בית חורון על שם חורון
• בעל חצור על שם בעל
• רשפון וארשף על שם רשף
• עשתרות קרניים על שם עשתרת
• קריית בעל^[2] או בעלה^[3] על שם בעל

בספר במדבר מסופר שבני ראובן בנו מחדש את הערים שנכבשו מסיחון ומעוג והסבו ושינו את שמותיהן התאופוריים ”וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם” (במדבר לב לח) ככל הנראה על מנת שלא ישאו שמות אליליים.^{[דרוש מקור]}

רבים מאנשי ממלכת ישראל וממלכת יהודה שמות המכילים את שם אלוהי ישראל. הרכיבים התאופוריים "אל", "יהו" ו"יו" ומימי שיבת ציון גם "יה" – המשמשות כקיצורים של השם המפורש "יהוה", הופיעו הן בראשית השמות והן בסופם. לעיתים נדירות מופיעים גם שמות עם התיבה "שדי" כגון בשמות שדי, עמישדי, צורישדי ושדיאור.

לפי ממצאים אפיגרפיים, בעוד שבממלכת יהודה היה נפוץ הרכיב התאופורי "יהו" כמתייחס ליהוה, בממלכת ישראל השתמשו ברכיב "יו" (בוטא כנראה yaw, יָו^[4]) – צורה מכווצת של הרכיב התאופורי "יהו" – הן כתחילית והן כְסוֹפית.^[5] התחילית התאופורית "יו־" נדירה מאוד באונומסטיקון היהודאי מימי בית ראשון ובמקרא, והסיומת התאופורית "־יו" נעדרת מהממצא היהודאי מימי בית ראשון ומהמקרא כליל, למעט חותמים אחדים מיהודה שנעשו בסגנון ישראלי, כנראה על־ידי אמן ממלכת ישראל.^[5]

ייתכן כי שמות תאופוריים היו נפוצים יותר בממלכת יהודה מאשר בממלכת ישראל. שכן, שלא כבממלכת ישראל, רוב שמות המלכים היהודאים היו תאופוריים.

התנ"ך מכיל 194 שמות המסתיימים ב"יה" או "יהו"; לעיתים מתייחס הכתוב לאותה דמות בשתי הסיומות – עובדה המעידה על היותן חליפיות. כך לדוגמה המלך חזקיהו נקרא גם "חזקיה", והנביא ירמיהו נקרא גם "ירמיה". לעיתים משמשת הקידומת "יו" בשמות ישראליים היכן שהקידומת "יהו" משמשת בשמות יהודאים.

חוקרים רואים באופן שבו התקצר השם המפורש יהוה ל"יה", "יו" או "יהו" עדות לאופן ביטויו; על פי שיטה זו אופן הביטוי הנכון הוא, בתעתיק אנגלי, Yahweh.

מספר מועט יותר, אך ניכר, של שמות ישראליים ויהודיים אזכרו גם אלים אחרים: שמו של האל המצרי רע מופיע בשמו של אחירע, מיוצאי מצרים; האלה שמש נתנה את שמה ליישוב הכנעני בית שמש שהמשיך להיקרא בשם זה גם בתקופה הישראלית וגם בימינו, ולשופט שמשון שפעל באותו אזור; ואילו האלים אשתר ומורדוך השתמרו בשמותיהם של אסתר המלכה (ששמה העברי היה הדסה) ושל דודה מרדכי היהודי. האל הכנעני שלם מופיע בשם (הכנעני במקורו) ירושלם, ובשמות בניו של כובש העיר דוד: אבשלום ושלמה.^[6] נפוץ מכל אלה היה השימוש בשמו של האל הכנעני בעל, שפולחנו היה נפוץ מאוד בתקופת השופטים ובימי הבית הראשון. הוא מופיע בשמותיהם של "ירובעל" (גדעון), "אשבעל" בן שאול, "מפיבעל" בן יהונתן, "בעל" דודו של שאול, "בעל-חנן" הגדרי ו"בעל-יה", מנאמני דוד, ו"בעל-ידע" מבני דוד (פרשנים מסורתיים טענו, בהתאם לתפיסה המסורתית לפיה עבודת האל בעל זרה לישראל, שלפני שהתפשטה בישראל עבודת האל בעל, שימש שמו שמשמעו 'אדון', גם כתואר לאלוהי ישראל, ועל שמו נקראו צאצאי שאול ודוד).^[7]

לעיתים, מתוך השוואה בין ספר דברי הימים לכתוב בספרי התורה והנביאים, ניכרים מקומות בכתוב בהם העורכים מחו את שם הבעל משמות יהודיים, מתוך התנגדותם למשמעות הפוליתאיסטית של השם. שינויים אלו נעשו בשלוש דרכים:

1. שיבוש התיבה "בעל" לגנאי, למלה שלילית כדוגמת "בושת" או "תופל".
2. שינוי חלקו האחר של השם לפועל המבטא התנגדות לאלוהות, כדוגמת מריב-בעל.^{[דרוש מקור]}
3. שינוי השם "בעל" ל"אל" או "יה". במקרים אלו ניתן לעמוד על השינוי רק אם הוא יוצר סתירה עם מקור אחר בכתובים.

כך למשל שונה שמו של "אשבעל" בן שאול ל"איש-בשת", שמו של "מפיבעל" בן יהונתן שונה פעם אחת למפיבושת ופעם שנייה ל"מריבעל", "בעל-ידע" בן דוד המלך תוקן ל"אל-ידע", והוסף הסבר אנטי-פוליתאיסטי לשמו של "ירובעל". ייתכן גם ששמו המקורי של אחיתופל היה "אחיבעל", שכן בספר דברי הימים מופיע שמו כאחיה.

יחסי השכיחות בין הסיומות "יה" ו"יהו" שבשמות התאופוריים נבדלים ברובד העברית שבו הן מופיעות. בעברית המקראית הקלאסית (ימי בית ראשון) - השימוש בשם המוארך נפוץ יותר, ואילו בעברית המקראית המאוחרת (ימי שיבת ציון והלאה), המושפעת מהארמית, ניכרת התרופפות של העיצורים הגרוניים ועלייה בתפוצת השמות בעלי הסיומת המקוצרת. המופעים בעלי הסיומת המלאה בספרות המאוחרת הם כמעט תמיד שמות אנשים מתקופת בית ראשון ונראה שהשתמרו לסופר המקראי כתבים בהם נעשה שימוש בסיומת ארוכה יותר.^[8] תופעה זו מאפשרת להבחין בצורה נוחה יחסית בין טקסטים השייכים לתקופות שונות בעברית המקראית.

שמות מקראיים מסוימים מופיעים בתצורה מקוצרת רק בספרי המקרא המאוחרים.^[8]

תופעה זו מודגמת גם בכתבי כת מדבר יהודה, שם במגילת ישעיהו מופיעים שמות בצורתם המקוצרת, על אף שבנוסח המסורה של ספר ישעיהו - השמות באים בצורתם המלאה.^[9][10]

מספר מלכים כנענים, כגון חזאל מלך ארם, הצלאל ופדאל מלכי עמון, מלכיאל מלך גזר, נשאו את התיבה "אל" בשמם - עובדה זו אינה מפתיעה לנוכח היותו של אל ראש הפנתאון הכנעני.

שנויה במחלוקת היא הופעתה של התבנית "יהו" בשמות מלכים נוכריים, שכן היא עשויה להעיד על הימצאו של האל יהוה בפנתאונים כנעניים. כך בספר שמואל מופיע יורם בן תעי מלך חמת, ומהכתובות האשוריות מוכרים מלכי חמת המורדים יהובידי ועזריהו^[11].

בארכיון אבלה, המתוארך לסביבות שנת 2500 לפנה"ס, נמצאו שמות שבעבר היו שפירשו אותם כמזכירים את יהוה.^[12] לפי פירוש זה, נמצאו בין השאר השמות מיכיה, חנניה, פטריה (כלומר פדה-יה), עבדיה, ישמעיה, יהרם (כמו יהורם), וגם אזכור אחד בגרסה הארוכה "יהו": שֻמיהו. אולם, כתב היתדות של אבלה עדיין לא פוענח לחלוטין, ויש המפרשים את התיבה "יָה" כ"נִי" וכך יוצא שהשמות הם "פטרני" ו"עבדני", או כ"נוּ" ולכן השמות הם "עבדנו" ו"פטרנו". ידוע גם שהסיומת "יָה" רווחה באכדית ליצירת שמות חיבה (בדומה לסיומת -ִי בעברית מודרנית: יוחנן > יוחִי, ירמיהו > ירמִי וכו'), וכך קוצר השם "ישמעהדד" ל"ישמעיה", "זמרידגן" (זמרי = מגני הוא האל דגן) ל"זמריה". ייתכן שהצורה מופיעה גם במקרא, כמו בשמות "אחיה" ו"בקבוקיה" (מאחר שלא סביר ששמו של אדם יכריז "יה הוא אחי" או "יה הוא בקבוק"). אף השם "יִשׂ-רָ-אִל" שנמצא באבלה, מופיע באחת התעודות פעם כ"יִשׂ-רָ-אִל" ופעם כ"יִשׂ-רָ-יָה", שתי הפעמים בליווי תואר זהה ("איש דֻ-בִּ-זִ-פִּש").^[13]

בתרבויות פרה-אסלאמיות בחצי האי ערב, וביתר שאת בקרב המוסלמים, רווח השימוש בצירוף "עבד אל-" (או עבדול), שפירושו "עבדו של", לפני שם האל. בניגוד ליהדות, שבה הגיוון בשמות נובע משינוי הפעלים והתארים המצורפים לשם האל, באסלאם נובע הגיוון מן השימוש החלופי באחד מ-99 תאריו של אללה, כדוגמת עבד אל-עזיז (העז), עבד אל-והאב (המעניק), ועבד אל-רחמן (הרחמן).

גם בתרבויות מערביות קיימים שמות תאופוריים. ביוון העתיקה היו נפוצים שמות המזכירים אלים יווניים שונים, כמו השמות אפולוניוס, דיוניסיוס ואתנאיוס. שמות יווניים נפוצים אחרים הם תאודורוס (מתת האל) או תאופילוס (אוהב האל, בגרסה לטינית אמדאוס). בנצרות נפוצים השמות כריס, כריסטיאן, כריסטיאנו או כריסטינה על שם כריסטוס. בשלב מוקדם מאוד בתולדות הנצרות התקבע הנוהג להעניק שמות על שם תלמידיו ובני משפחתו של ישו, ועל שם קדושים מאוחרים יותר'. שמות על שמו של ישו עצמו נדירים למדי, אם כי בכמה ארצות דוברות ספרדית מקובל השם "חסוס", כלומר ישו.

• אונומסטיקה
• אל
• פולחן

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: שם תאופורי

• אהרון מוריאלי, "אלוהים נמצא בשמות", אוקטובר 2015