נידוי (הלכה)

נידוי
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת מועד קטן, דף י"ד, עמוד ב' - דף י"ז, עמוד ב'
משנה תורה	הלכות תלמוד תורה, פרק ו', הלכה י"ב - הלכות תלמוד תורה, פרק ז'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן של"ד

בהלכה, נידוי הוא אחד מהעונשים שיש בסמכות בית דין לגזור במקרים מסוימים.

האדם המנודה לא מצטרף לזימון, ואין רואים בו אחד מעשרה למניין לכל דבר שבקדושה, אין יושבים בתוך ארבע אמותיו (כשני מטר), ואם הוא מת כשהוא מנודה לא מספידים אותו ולא מלווים את מיטתו. בית הדין של אותה העיר אף שולח אבן לשים על ארונו כביכול לבצע בו סקילה.

ישנם שני סוגים של נידוי: האחד הוא נידוי פרטי, שיכול אפילו תלמיד לנדות את מי שביזה בפניו את רבו או אביו. נידוי זה מחייב רק את מי שאינם חכמים.^[1] הסוג השני הוא נידוי על ידי בית דין, שמחייב את הכלל.

ישנן עשרים וארבע עילות לנידוי (על פי משנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו', הלכה י"ד):

1. המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו.
2. המבזה שליח בית דין.
3. הקורא לחברו עבד.
4. המזלזל בדבר מדברי סופרים וכל שכן בדברי תורה.
5. מי שלא שעה להזמנת בית דין.
6. מי שלא קיבל עליו את הדין.
7. מי שיש ברשותו דבר מזיק כמו כלב רע.
8. המוכר את הקרקע שלו לגוי שיציק לשכנו היהודי.
9. המעיד על חברו בערכאות של גויים והוציאו כסף על פיו.
10. שוחט^[2] שאינו נותן את הזרוע, לחיים וקיבה לכהן.^[3]
11. המחלל יום טוב שני של גלויות.
12. העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות.
13. המזכיר שם שמים לבטלה.
14. המביא את הרבים לידי חילול השם.
15. המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ.
16. המחשב שנים וקובע חודשים בחו"ל.
17. המכשיל את העיוור.
18. המעכב רבים מעשיית מצווה.
19. טבח שהוציא טרפות.
20. שוחט שלא בדק סכינו לפני חכם.
21. המקשה עצמו לדעת.
22. העושה שותפות ומשא ומתן עם גרושתו.
23. חכם ששמועתו רעה.
24. המנדה את מי שאינו חייב נידוי.

חכם המנדה לכבוד עצמו מחייב רק את הפחותים ממנו לנהוג באיש נידוי, אבל רבו של המנדה, או הנשיא אינם מחויבים לנהוג בו נידוי. כאשר מנודה אדם לעיר שאינה עירו, הנידוי הזה תקף רק לאותה העיר ולא לעירו של המנודה. ומתיר החכם המנדה את הנידוי בכל עת שרוצה.

לעומת זאת המנודה על ידי בית דין בשל אחת העברות שחייבים עליהן נידוי, חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי, כולל הנשיא, עד שיחזור בתשובה מהדבר שבגללו נידוהו, ויתירו לו נידויו.

אסור למנודה להסתפר או לכבס את בגדיו כמו דיני האבל, אך, בשונה מאבל, מותר לו ללמוד תורה וללמד אחרים. כמו כן מותר לעשות עמו עסקים, לעומתו אדם שעשו עליו חרם אסור אף בכל אלו.

על המנודה לבקש שיתירו לו נידויו, מי שלא ביקש התרה לאחר שלושים יום מנדים אותו שוב, אם עדיין לא ביקש התרה עושים עליו חרם.

כדי להחיל נידוי אומרים חברי בית הדין: "פלוני (זה) בשמתא (נידוי)". ואז מחויבים כולם לנהוג בו כמנודה. ומתירים לו ואומרים: "שרוי לך, מחול לך", ואם הוא לא נמצא בפניהם אומרים "שרוי לו, מחול לו".

התנא רבי אליעזר בן הורקנוס המכונה רבי אליעזר הגדול שהיה תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי ורבו של רבי עקיבא נודה על ידי חבריו לאחר שלא הסכים לפסוק כמותם בעניין תנורו של עכנאי. בגמרא מסופר על הוויכוח בו רבי אליעזר מכשיר את התנור וחבריו אוסרים, ולא עוזרות לו כל הראיות שמביא, כולל בת קול שיצאה מן השמים כמותו וחבריו טוענים "לא בשמים היא", הקביעה ההלכתית מסורה לתלמידי החכמים. רבי אליעזר שמסרב לקבל דעתם מנודה ורבי עקיבא תלמידו הוא זה אשר מספר לו על דבר הנידוי.

עד יום מותו היה רבי אליעזר בנידוי ורק לאחר מותו התיר רבי יהושע את נדרו ויכלו לקברו בכבוד הראוי לו.

מקרים מפורסמים נוספים בתלמוד היו עקביא בן מהללאל וישו, שהיה תלמידו של יהושע בן פרחיה. האחרון נידה אותו עקב הערה מיותרת על עיניה של מי שארחה אותם. ישו ניסה לשוב לרבו, ולהתיר את נידויו, אבל הוא הבין לא נכון את דחייתו של יהושע (שהיה באמצע קריאת שמע), ועזב את יהדותו והחל לעסוק בכשפים.

מקרה מפורסם של נידוי היה נידויו של ברוך שפינוזה על ידי הקהילה היהודית באמסטרדם.

• חרם
• נידוי בנצרות
• אוסטרקיזם
• תשמיס
• חרם חברתי
• גלות
• תלמיד חכם שסרח
• הענישה בהלכה
• כרת

• יאיר אלדן, נידוי מוות ואבלות, הוצאת רסלינג, 2011.