רצח הלורד מוין
רצח הלורד מוין הייתה התנקשות פוליטית בשר[1] לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, הלורד מוין, שמקום מושבו היה בקהיר. בוצעה על ידי שני לוחמי הלח"י אליהו בית-צורי ואליהו חכים (בהמשך כונו "שני אליהו") ב־6 בנובמבר 1944.
ההתנקשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים 1941–1942 שימש הלורד מוין, שהיה ידידו הטוב של וינסטון צ'רצ'יל, כשר המושבות ונחשב לאנטי ציוני. ביולי 1941 נפגש עם דוד בן-גוריון ואמר לו כי ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים מאחר שהיא קטנה מדי לקליטת מיליוני יהודים. הוא הציע להקים מדינה יהודית במערב אירופה ואף נקב בפרוסיה המזרחית כארץ שתוכל לשמש למטרה זאת, לאחר המלחמה ולאחר שיגורשו ממנה התושבים הגרמנים. כמו כן סירב להקמת בריגדה יהודית נפרדת של מתנדבי היישוב לצבא הבריטי.[2] לפי הוראותיו של מוין, התערב הציר הבריטי בטורקיה אצל השלטונות הטורקיים ודרש לגרש את אוניית המעפילים סטרומה למימי הים השחור, מקום שבו טובעה על 768 אנשיה בטורפדו סובייטי ב־24 בפברואר 1942[דרוש מקור].
הלורד מוין, מונה לסגן מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון ב־1942, במסגרת תפקידו פעל לקידום הרעיון של הקמת קונפדרציה עצמאית של "המדינות הערביות הצפוניות", סוריה ולבנון, כולל עבר הירדן ופלשתינה (א"י). במסגרתה יכלו יהודים להתיישב בכל השטח, אך לא להקים מדינה עצמאית. מוין ניסה לאזן בין הרצון לאפשר המשך העלייה היהודית, בעיקר על רקע הרדיפות באירופה, עם ההתנגדות הערבית להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. בנאום בפרלמנט הבריטי, באוגוסט 1942, הסביר[3]:
...אולם אף בשאיפתם להיאחז שוב במולדת העם היהודי שלפני התקופה הנוצרית, מצטיינים הציונים באופק צר. הרי ארץ־ישראל אינה אלא חלק קטן מסוריה הקדומה. אולם סוריה, לבנון ועבר־הירדן לא תוכלנה, אילו גם רצו, להכיל יהודים רבים לתועלת הדדית מבחינה פיזית ומבחינת החשש לעצמאותם הפוליטית. לו רק אפשר היה לסלק את הפחד מפני השתלטות יהודית, היו מדינות אלה שמחות ודאי לקבל את פני העולים היהודים, הידועים בחריצותם, בשכלם ובהונם. עד כמה שידוע לי, לא נחקרו עד כה האפשרויות הללו, ולכן עלינו לא להמתין עד סוף המלחמה ולחקור מהי מידת הקליטה שעולים יהודים יכולים למצוא באזורים הסמוכים לצפונה של ארץ־ישראל, כלומר: בתוך הגבולות העתיקים של סוריה. תקוותי שהממשלה תתייחס ברצינות לאפשרות של משא ומתן עם המדינות השכנות של המזרח בדבר יישוב היהודים. ברור וגלוי, כי החשש מפני השתלטות היהודים יתמעט במידה שאפשר יהיה לפזרם על פני שטח נרחב יותר ולחלקם בין ממשלות שונות. פדרציה של המדינות הערביות הצפוניות יכולה לסייע בהשגת הפתרון...
שני המתנקשים, חכים ובית-צורי, שהו בקהיר שבועות אחדים בעת שהתכוננו להתנקשות, בהם עקבו אחר שגרת יומו של מוין ותכננו את המבצע. ב־6 בנובמבר 1944 ארבו השנים למכוניתו של מוין בסמוך לביתו. כשהגיעה המכונית, פתח אליהו חכים את דלתה, ירה 3 יריות בלורד מוין והרגו, וירה גם בשומרו.[4]
הם נמלטו ממקום ההתנקשות באופניים, בדרכם אל השוק העירוני הומה האדם. שוטר זיהה אותם והצליח לירות באליהו בית-צורי. אליהו חכים חזר לעזור לחברו וכך נתפסו שניהם על ידי המצרים.[5][6]
העמדה לדין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־10 בינואר 1945 הועמדו חכים ובית-צורי לדין בפני בית דין צבאי מצרי ונדונו למוות. הם הוצאו להורג בקהיר בח' בניסן ה'תש"ה, 22 במרץ 1945.[7]
כמו כן, לאחר ההתנקשות, הבריטים פתחו בגל מעצרים של חברי הלח״י וניסו לתפוס כל אדם שהיה חשוד בקשר לרצח. בין העצורים נעצרה עדה אריאל, שהייתה פעילה בארגון שעזרה לבצע את המעשה.
הצנזורה הבריטית דאגה שכמעט כל העיתונים המצריים וכל עיתוני ארץ־ישראל לא יפרסמו את פרטי המשפט ואת נאומי הנידונים; רק עיתונים זרים פרסמו פרטים וקטעי נאומים.[8]
במשפטו אמר חכים:
"החוק צריך להתבסס על הצדק. הוא מטיל חובות על האזרחים, אולם הוא גם מעניק להם זכויות. אם לא, אם החוק איננו מתבסס על הצדק, אין כל יסוד שיכבדוהו. חברי ואני חונכנו ברוח התנ"ך שלנו, המצווה: לא תרצח. אולם לא היה כל אמצעי אחר כדי להשפיע שיכבדו את זכויותינו, שזילזלו בהן. לכן החלטנו לפעול ועשינו זאת בשם הצדק העליון. כיום אומרים לנו לענות על האשמה של רצח הלורד מוין. אנו מאשימים את הלורד מוין ואת הממשלה שהוא ייצג ברצח מאות ואלפים מאחינו ואחיותינו. אנו מאשימים אותם בגזילת מולדתנו ושוד רכושנו. היכן החוק שלפיו צריך לשפוט אותם על פשעיהם? אל מי יכולנו לפנות כדי להשיג צדק? חוק זה עדיין איננו רשום בשום ספר חוקים, אך הוא כתוב בלבנו. על כן אנוסים היינו לקחת את הצדק לידינו. באיזו זכות מבקש מאיתנו העולם שלום? האם בשם ההתחסדות הצבועה, בשם העמידה על דם בני עמנו, בשם החרפה, או בשם העבדות שהטילו עלינו? איי ספר הדינים, שיפרט את הסעיפים האלה בחוקיו? לכן ביקשתי בראשית הדיונים שענייננו יובא בפני בית דין בינלאומי, שרק לו הזכות לשפוט על הצדק העליון שהפעילנו. בשם צדק זה, העליון והיחידי, אני מבקש מכם לזכותנו בדינכם."
בית-צורי, הכנעני, הפתיע את הנוכחים במשפט בדברים שהיו לא רק אנטי בריטיים, אלא גם בלתי־ציוניים:[9]
טעות היא לחשוב שאנו מיצגים את הציונות. אנו, בני ארץ־ישראל העברית, החלטנו לרכוש את עצמאות ארצנו מידי השלטון השורר בתוכה. לא לקיום הצהרת בלפור אנו נלחמים; לא למען 'בית לאומי' בהתאם למנדט או שלא־בהתאם למנדט. לא אלה מעניינים אותנו. אנו נלחמים לעיקר העיקרים: לחרות. אנו רוצים שארץ־ישראל שלנו תהיה חפשית ועצמאית. התעמולה הבריטית הרגילה לראות את שאלת ארץ־ישראל כקונפליקט בין יהודים לערבים ואת הבריטים – בתור שופטים ומסדירים. אין זה נכון לראות את העניין כך. בהחלט לא נכון! השאלה הארצישראלית היא פשוט קונפליקט בין בני הארץ העברים, שהם בעלי הארץ, לבין ממשלה זרה לחלוטין, השלטון הבריטי.
התוכן האנטי-בריטי והבלתי-ציוני של דברי בית-צורי מצאו חן בעיני הציבור המצרי,[9] ושני הנשפטים זכו לתמיכה רבה ברחובות קהיר, אשר ראו בהם לוחמים נגד השלטון הבריטי השנוא.
מנחם קפליוק, כתב דבר לענייני ערבים, שהה בקהיר בזמן המשפט, ובתזכיר שכתב להנהלה הציונית בירושלים כדי לעקוף את איסורי הפרסום של הצנזורה בריטית, כתב כי נאומו היה בלתי־ציוני לחלוטין, ואף הוסיף שבית־צורי הסתייג במפורש מהציונות והביך בכך יהודים ציונים שנכחו באולם המשפט.[8]
מבית המאסר כתב אליהו להוריו במכתבו:
"כחייל נשלחתי לחזית ונפלתי בשבי, וצריך לדעת לא רק איך להילחם אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה מפני שעכשיו, יותר מאשר בכל רגע אחר בחיי, אני בטוח בצדקת רעיונותי; מפני שהאידיאל שלי הוא רעיון האמת וסוף האמת לנצח. אני נכון לכל. יבוא יום, הורי היקרים - ואני מקווה כי קרוב היום - כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים והחופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חרות ודרור."
אליהו בית-צורי אמר במשפטו: ”אלפים מבני עמי טבעו בים של דם ודמעות. אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם על אנייתו. הבריטי עמד על הסיפון והסתכל בשוויון נפש כיצד בני עמי טובעים. ואם אחדים מהם הצליחו להגיע לחופי המולדת, הוא - הבריטי - דחף אותם חזרה הימה שיטבעו וירדו לתהומות... ולנו, היושבים במולדת, הרואים כל זאת, לא נשאר אלא - להיכנע או ללחום. החלטנו להילחם.”
חכים ובית-צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב־22 ביוני 1975. ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר,[10] שהכיר את השניים ושלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של חכים ובית-צורי לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים, והם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במהלך האירוע נפתחו ארונותיהם של השניים, ולפי עדותה של גאולה כהן התגלה כי גופותיהם נותרו ללא פגע למעלה מ־30 שנים.[11]
פרקי חייהם הונצחו בכמה ספרים, בהם "המעש" למ. פרנק; "ספר עולי הגרדום" לי. נדבה; "חיילים אלמונים" לי. בנאי ועוד. בדצמבר 1982 הוציא השירות הבולאי של מדינת ישראל בול לזכרם, וכן נקראים על שמם רחובות, כיכרות וגנים במקומות שונים בארץ. חלק מהרחובות קרויים "שני אליהו", כפי שכונו חכים ובית-צורי בפי חבריהם למחתרת.
ביקורת על ההתנקשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההתנקשות עוררה ביקורת קשה בקרב הנהגת היישוב, וכמו כן בבריטניה, גם בקרב גופים שתמכו ביישוב היהודי. באותם ימים בריטניה הייתה עדיין בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והיו שראו בפגיעה בה כפגיעה במאבק מול גרמניה. הנשיא לעתיד חיים ויצמן אמר כי מותו של הלורד מוין כאב לו יותר ממות בנו (שנהרג בעת מילוי תפקידו כטייס בחיל האוויר המלכותי במלחמת העולם השנייה בשנת 1942).
בעקבות ההתנקשות, הודיע וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אחד התומכים היחידים בממשלה הבריטית במפעל הציוני (ומי שמינה את לורד מוין, שהיה ידידו הקרוב, לתפקידו) על סדק שנפער בתמיכתו בציונות ואמר:
אם חלומותינו למען הציונות יסתיימו בעשן אקדחיהם של מתנקשים ומאמצינו למען עתיד הציונות יניבו כנופיות חדשות של גנגסטרים שלא היו מביישים את גרמניה הנאצית, רבים כמוני ייאלצו לשקול מחדש את העמדה שבה החזקנו זמן כה רב ובעקביות בעבר... אם ברצוננו שתיוותר תקווה כלשהי לעתיד שלו ומוצלח לציונות, הפעולות המרושעות האלה חייבות להפסק והאחראים להן צריכים להעקר מן השורש.
— ג'יימס באר, קו בחול: בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, עמ' 295
ההגנה והאצ"ל גינו את ההתנקשות ובעקבות הלחץ נאלץ הלח"י לעצור את פעולות הגרילה ופעילויות הטרור נגד גופים בריטיים, עד סוף מלחמת העולם השנייה. בקרב חלק ניכר מהיישוב העברי הפעולה הוגדרה כטרור. דוד בן-גוריון ומשה שרתוק שיגרו מברק לראש הממשלה המצרית, אחמד מאהר, ובו כתבו: ”היישוב העברי בארץ והציבור היהודי בעולם כולו נרעשו ונזדעזעו מהרצח של לורד מוין, המיניסטר הבריטי למזרח התיכון, שבוצע בקאהיר לעיני השמש. אנו מתעבים את הרוצחים ורואים בהם כבוגדים בעמם ומביעים אהדתנו לממשלה המצרית בשל הקושי החמור שנגרם על ידי הרצח הזה.”[12]
זמן קצר לאחר הרצח פרסמו רוב תנועות הנוער העבריות עצומת גינוי להתנקשות ולארגוני 'הפורשים': "מלחמה לנוער העברי בטרור ובמבצעיו. יש לבער את הבוגדים, להרחיקם מספסלי הלימודים ומן הסדנאות". נתן אלתרמן פרסם במסגרת הטור השביעי שיר בשם "פוליטיקה של פיסטולטים",[13] ובו מתח ביקורת חריפה על הפעולה.
הביקורת הקשה על ההתנקשות הביאה להרחקת אנשים הקשורים לאצ"ל וללח"י מבתי ספר וממקומות עבודה, והיוותה את אחת הסיבות לסזון.
ברנרד וסרשטיין כתב על האפשרות כי הרצח עיכב את הקמת מדינת ישראל: ”בעלי־סמכות אחדים בימינו, ביניהם הפרופסור יהודה באואר, סר ישעיה ברלין וד"ר מיכאל כהן, מניחים כי רצח מוין מציין, אם כן, אבדן הזדמנות לציונים. לא יכולה להיות, כמובן, כל ודאות לגבי עניינים כאלה. אך ישנה עדות היסטורית מוצקה לביסוס ההערכה, שאלמלא נרצח מוין, ייתכן שמדינת ישראל הייתה מוקמת, בתמיכה פעילה של שלוש המעצמות הגדולות, ב־1945 ולא ב־1948”.[14][דרושה הבהרה]
צמד המתנקשים זכו לאהדה רבה במצרים והרצח נחשב על ידי היסטוריונים כהשראה להתנקשות בחייו של ראש ממשלת מצרים, אחמד מאהר פאשא (שנחשב פרו־בריטי), על ידי טרוריסטים מצריים.
מידת ההצדקה להתנקשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז הרצח קיימת מחלוקת לגבי הצדק והחכמה שבבחירה להתנקש בלורד מוין. מצדיקי הרצח מצביעים על פעולות שונות של הלורד מוין שהיו עוינות במיוחד כלפי המפעל הציוני. לטענתם, הלורד מוין, בתפקידו כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון, פעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל.
כן מעמידים לחובתו את העובדה שבשנת 1941 דחה הלורד מוין את בקשותיהם של ויצמן ובן-גוריון להקים את הדיוויזיה היהודית, שהובטחה לוויצמן על ידי צ'רצ'יל. לפי הוראותיו של מוין, התערב הציר הבריטי בטורקיה אצל השלטונות הטורקיים ודרש לגרש את אוניית המעפילים סטרומה למימי הים השחור, מקום שבו טובעה על אנשיה בטורפדו סובייטי ב־24 בפברואר 1942. ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין (אנ') ציין, בשנת 1982, כי "חשדות לח"י, שהוא מילא תפקיד אישי מכריע בהחלטות שהובילו לטביעת 'סטרומה' בפברואר 1942, מתאמתות, יש לומר, בכתוב בתיקים הרשמיים שבארכיונים, שעתה הם בני־השגה. למעשה, בשלב המכריע של הטיפול הרשמי בפרשת 'סטרומה' הייתה זאת התערבותו האישית של מוין שהטתה את הכף נגד כל הקלה במדיניות הבריטית לטובת הפליטים שעל סיפון האניה".[14] באותה שנה נאם בפרלמנט הבריטי ואמר כי את יהודי אירופה יש ליישב במקומות מבודדים ובמדגסקר.
הלורד מוין נחשד כי סיכל בשנת 1944 את שליחותו של יואל ברנד, שנשלח על ידי הנאצים להציע לבריטים לקנות את חיי שארית יהודי הונגריה בתמורה לציוד צבאי ומשאיות (עסקה שכונתה "סחורה תמורת דם") ושלח את ברנד למעצר. ברנד טען כי שמע בריטי אומר "מה אעשה במיליון יהודים?" ולאחר שהבריטי עזב אמר לו איש צבא כי היה זה הלורד מוין.[15] ב־1956 טען ברנד כי ייתכן ולא היה זה הלורד מוין שאמר את הדברים אחרי הכל אלא פוליטיקאי בריטי אחר. מספר שנים מאוחר יותר, בעת שהעיד במשפט אייכמן, חזר בו ושוב טען כי היה זה הלורד מוין שאמר זאת. ההיסטוריונים כיום חלוקים בדעותיהם לגבי העובדה הזאת וחלקם סבורים ששניהם מעולם לא נפגשו.
על ההתנקשות בחייו אמר יוסף נדבה:
"עצם המעשה היה בו משום הפגנה כלפי חוץ; הם פגעו בנציג הרם ביותר של השלטון הבריטי במזרח התיכון ובכך הביעו מחאה על משטר השעבוד והדיכוי. באותם הימים לא ידעו שני המתנקשים - ואף לא ראשי הארגון - כי קלעו אל מטרה ממשית ולא אל מטרה סמלית בלבד"
לעומת זאת, וסרשטיין העריך את יחסו של הלורד מוין לציונות כך:
- ”הוא לא היה תומך נלהב בציונות כדוגמת צ'רצ'יל או אֶמֶרי, אך, מצד שני, לא היה בשום אופן מתנגד החלטי לציונות. הוא האמין כי הציונות לבדה לא תוכל לתת פתרון מלא לבעיה היהודית; יש, לדעתו, צורך למצוא טריטוריה להתיישבות של יהודים במקום אחר, אם כי הוא לא הבהיר היכן היא תימצא; הוא לא התנגד עקרונית להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; בתקופת המלחמה יהיה צורך להשאיר את מדיניות "הספר הלבן" על כנה, אך לאחר המלחמה יש להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל מחולקת ולפייס את הערבים בחיבור השטחים הערביים של ארץ-ישראל לפדרציה ערבית רחבה יותר.[14]”
בעקבות עובדות שנחשפו בשנים שלאחר מכן, עלתה סברה כי בדעותיו של הלורד מוין חל מפנה בתקופה שלפני ההתנקשות, והוא החל לתמוך בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בניגוד למדיניות של משרד המושבות.[14]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אנשל שפילמן (עורך), ההתנקשות בלורד מוין, הוצאת בית מורשת אצ"ג, 2005.
- ג'רלד פרנק, המעש, הוצאת רשפים, תל אביב, 1963.
- ג'יימס באר, קו בחול: בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, תרגם מאנגלית: בועז וייס. תל אביב: אופוס, 2016, עמ' 291–298.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ויליאם סנסום, ההתנקשות בחיי הלורד מוין, דבר, 10 בספטמבר 1965
- ברנרד וסרשטיין, אור חדש על רצח הלורד מוין, זמנים, 1982.
- זאב גלילי, טיבוע "סטרומה" ההתנקשות במק מייכל וחיסול הלורד מוין, באתר "היגיון בשיגעון"
- מלכה בן טוב, משפטם של אליהו חכים ואליהו בית צורי, באתר הלח"י
"נהגת האמבולנס שסייעה להתנקש בשר הבריטי", באתר הארץ, 9 באוקטובר 2019
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Ray Easten, The assassination of Walter Edward Guinness -Lord Moyne – 1944, https://www.theirishstory.com/, האנגלים גינו את הרצח כמעשה טרור של כנופיית שטרן The Stern Gang, 03.06.2021 (באנגלית)
- ^ עמודים 438 - 439 בספר "בן-גוריון" (כרך א') מאת מיכאל בר-זוהר (ומקורות המצוינים שם)
- ^ נאום לורד מוין, הצופה, 14 באוגוסט 1942
- ^ נרצח הלורד מוין בקהיר, הארץ, 7 בנובמבר 1944
- ^ מפרטי ההתנקשורת והחקירה, הצופה, 10 בנובמבר 1944
- ^ פרטים חדשים על זהות רוצחי הלורד מוין, הארץ, 13 בנובמבר 1944
- ^ נתלו א. בית־צורי וא. חכים, הארץ, 23 במרץ 1945
- ^ 1 2 יהושע פורת, שלח ועט בידו, ראם, 1989, עמ' 431
- ^ 1 2 יהושע פורת, שלח ועט בידו, ראם, 1989, עמ' 222
- ^ חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, ספרית פועלים, עמוד 41
- ^ שמעון כהן, 'הגופות נותרו עשרות שנים ללא קמט בפניהן', באתר ערוץ 7, לפי ראיון ברדיו ב־7 באפריל 2014: ”שמיר הלך כמה עשרות מטרים עד אליהם. הלכתי אחריו במרחק מסוים. לא נתנו לנו להתקרב יחד איתו. הארונות הונחו על הקרקע עם משמר חיילים. הוא הגיע לגופות והחל טקס פתיחת הארונות. זה היה רגע מצמרר. אף אחד לא ידע מה נמצא בתוך הארונות. זה היה מצמרר לעילא ולעילא כי כשהורידו את הכסות מהפנים התברר שמשקיפים אלינו שני אנשים צעירים ויפים ללא קמט בפניהם, כאילו נולדו מחדש.”
- ^ רוצחי לורד מוין בוגדים בעמם, דבר, 9 בנובמבר 1944
- ^ נתן אלתרמן, פוליטיקה של פיסטולטים, דבר, 10 בנובמבר 1944
- ^ 1 2 3 4 ברנרד וסרשטיין, אור חדש על רצח הלורד מוין, זמנים, 1982.
- ^ "מה אעשה במיליון יהודים?" שאל לורד מוין את יואל ברנד, דבר, 4 באפריל 1954
| יצחק שמיר | ||
|---|---|---|
| בשירות לח"י | כליאה במחנה המעצר מזרעה • רצח הלורד מוין • גולי אצ"ל ולח"י • הבריחות ממחנות המעצר באפריקה |  |
| בשירות המוסד | יחידת קיסריה • המדענים הגרמנים במצרים | |
| אירועים במהלך כהונותיו כראש ממשלת ישראל | ||
| משפחתו | שולמית שמיר (בת זוג) • יאיר שמיר, גלעדה שמיר (ילדים) | |
| הנצחתו | המרכז הרפואי שמיר • דרך יצחק שמיר | |
| שונות | מפלגת הלוחמים • ליל המיקרופונים | |