בל UH-1 אירוקוי

בל UH-1 אירוקוי

בל UH-1H של צבא ארצות הברית
מאפיינים כלליים
סוג	מסוק תובלה
ארץ ייצור	ארצות הברית
יצרן	בל הליקופטר
תקופת שירות	1959–הווה (כ־65 שנים)
צוות	2
נוסעים	עד 14 נוסעים, או שש אלונקות, או מטען מקביל
יחידות שיוצרו	מעל 16,000
משתמש ראשי	צבא ארצות הברית (יצא משירות) צבא אוסטרליה (יצא משירות)
משתמשים משניים	ראו מפעילות
דגמים	ראו: בל UH-1 - דגמים וגרסאות
ממדים  אורך 17.40 מ' (כל הנתונים להלן הם לדגם UH-1D) גובה 4.39 מ' מוטת כנפיים 168.06 מטר (שטח סיבוב הרוטור)[1] קוטר מדחף ראשי 14.63 מטר[1] משקל ריק 2,365 ק"ג משקל טעון 4,100 ק"ג משקל המראה מרבי 4,309 ק"ג
ביצועים  מהירות שיוט 201 קמ"ש מהירות מרבית 217 קמ"ש קצב נסיקה 8.92 מטר/שנייה טווח טיסה מרבי 507 ק"מ סייג רום 5,900 מטר (תלוי בגורמי אקלים) דחף 1,100 כוח סוס
הנעה  מנוע טורבינה טורבו-ציר לייקומינג T53-L-11
תרשים

בל UH-1 אירוקווי (Bell UH-1 Iroquois) הידוע יותר בשם יואי (Huey), הוא מסוק סער בעל מנוע טורבו-ציר יחיד מתוצרת חברת בל האמריקאית.

המסוק פוּתח בשנת 1952 כדי למלא את כל דרישות צבא ארצות הברית לפינוי רפואי ושימוש כללי. הטיסה הראשונה הייתה ב-20 באוקטובר 1956 והייצור הסדרתי החל במרץ 1960. היה זה המסוק הסדרתי הראשון שהונע על ידי מנוע טורבינה בצבא ארצות הברית, ועד היום יוצרו יותר מ-11,000 מסוקים מסוג זה, שני מבחינת כמות רק למסוק המיל מי 8.

סימונו המקורי של המסוק, HU-1, הוביל לכינוי החיבה שלו HUEY (יואי). בספטמבר 1962 שונה הסימון ל- UH-1 אך הכינוי "יואי" נשאר בשימוש נפוץ. כ-7000 מסוקי יואי היו בשירות צבא ארצות הברית במהלך מלחמת וייטנאם. למסוק גרסאות אזרחיות, בל 204 ובל 205.

ב-1952 זיהה צבא ארצות הברית צורך במסוק חדש, למשימות תובלה כללית, פינוי רפואי ואימון מכשירים. על פי הערכת הצבא היו המסוקים הקיימים גדולים מדי, מחד, וללא כוח מספק, מאידך, ומורכבים מדי לתחזוקה יעילה. בנובמבר 1953 הגיש הצבא את הדרישות המעודכנות למחלקת הצבא שבמחלקת ההגנה של ארצות הברית. עשרים חברות ניגשו למכרז ובהם חברת בל הליקופטר. ב-23 בפברואר 1955 בחר הצבא בחברת בל והזמין ממנה שלושה מסוקים מדגם 204. למסוקים אלה ניתן הסימול XH-40.

ערך מורחב – בל 204/205

דגם 204 הונע על ידי אב טיפוס של מנוע לייקומינג YT53-L-1, בעל הספק של 700 כוח סוס. אב הטיפוס הראשון של דגם XH-40 טס לראשונה ב-20 באוקטובר 1956 בפורט וורת', טקסס. שני אבות טיפוס נוספים נבנו ב-1957, ועוד לפני בנייתם הזמין הצבא שישה מסוקי ניסוי נוספים שסומלו YH-40. במרץ 1960 הזמין הצבא מחברת בל 100 מסוקים, שסומלו HU-1A וכונו אירוקווי (Iroquois) על שם השבט האינדיאני בעל אותו שם.

בתוך זמן קצר זכה המסוק לכינוי "יואי" (Huey), שנגזר מסימול הדגם הצבאי, HU-1. הכינוי היה כה פופולרי עד שחברת בל עצמה עשתה בו שימוש כשהטביעה את השם על דוושת ההיגוי בתא הטייס של המסוק. כמעט ולא נעשה שימוש בשמו הרשמי של המסוק. ב-1962 הונהגה שיטת סימול חדשה לכל כלי הטיס של הכוחות המזוינים של ארצות הברית וסימול המסוק שונה ל-UH-1, אך הכינוי נותר.

סימול חברת בל למסוק היה דגם 204. המסוק היווה קפיצת מדרגה משמעותית בתכנון מסוקים, בהיותו המסוק הראשון שהונע על ידי מנוע טורבינה שסובב את ציר הרוטור. התקנת מנוע הטורבינה יצר מהפכה בביצועי המטוס: משקלו ירד באופן משמעותי ויחס הכוח מול המשקל עלה מאוד. צריכת הדלק ירדה וכך הוצאות האחזקה והתפעול. מנוע הטורבינה איפשר למסוק לשאת מטענים יעילים לטווח משמעותי במהירות סבירה. יתרונות אלו הפכו את דגמי 204 ו-205 למסוקים המוצלחים ביותר מתוצרת מערבית, מבחינת מספר המסוקים שנבנו.

דגם 204B סופק לראשונה ב-1961. עד 1967 סופקו 60 מסוקים כאלה לשוק האזרחי, במקביל למסוקי UH-1 הצבאיים. חברת אוגוסטה בל האיטלקית ייצרה ברישיון מסוקים נוספים עד 1973.

צבא ארצות הברית היה מרוצה מאוד מהמסוק החדש, אך סבר שביצועי המסוק עם המנוע שהותקן בו ירודים, ושאף שהדגמים הבאים יהיו מצוידים במנוע חזק יותר. לאור זאת הציעה חברת בל את דגם UH-1B שבו הותקן מנוע לייקומינג T53-L-5 שייצר 960 כוחות סוס, ושהיה בעל גוף מוארך יותר ויכול היה לשאת שבעה נוסעים או ארבע אלונקות וחובש. הצבא החל בניסויי טיסה לדגם החדש בנובמבר 1960 והמטוס הסדרתי הראשון סופק לצבא במרץ 1961.

ב-1960 החלה חברת בל בייצור דגם UH-1C, ובו שולבו שיפורים שנועדו לתקן ליקויים אווירודינמיים שהתגלו בגרסה החמושה של דגם UH-1B. דגם C צויד במנוע חזק יותר, לייקומינג T53-L-11, בעל 1,100 כוח סוס. הצבא עתיד היה לשדרג את כל המטוסים מדגם B למנוע זה. דגם C צויד גם במערכת רוטור חדשה שאיפשרה למסוק להגיע למהירויות גבוהות יותר, צמצמה את המקרים שבהם נכנס המסוק להזדקרות בעת תמרוני צלילה, והגדילה את יכולת התמרון של המסוק. הגידול בכוח המנוע והרוטור המוגדל חייבו את מהנדסי חברת בל לתכנן יחידת זנב חדשה, שכללה מייצב אנכי בעל מיתר רחב יותר והגה גובה גדול יותר.

שיפור נוסף שהוכנס על ידי חברת בל היה מערכת שליטה הידראולית כפולה, לשרידות משופרת, וכן מערכת מסננים משופרת המותאמת לתנאי האבק הקיימים בדרום-מזרח אסיה. קיבולת הדלק של דגם UH-1C הוגדלה ל-920 ליטרים, ומשקל המסוק הכולל הוגדל ל-4,309 ק"ג, מתוכם מטען מועיל במשקל 2,120 ק"ג. הייצור הסדרתי של דגם C החל ביוני 1966, ובסך הכל יוצרו 766 מסוקים מדגם זה, מתוכם חמישה עבור הצי המלכותי האוסטרלי וחמישה עבור נורווגיה.

על אף הצלחתם של מסוקי היואי מהדגמים הראשונים ביקש צבא ארצות הברית דגם שיוכל לשאת מספר רב יותר של חיילים. המענה שנתנה חברת בל לבקשה זו היה דגם 205, שבו הוארך גוף המסוק מדגם HU-1B ב-41 אינץ' (104 ס"מ), וכך נוספו עוד ארבעה מושבים ליד תיבת התמסורת, כשפניהם כלפי חוץ. בכך גדל מספר הנוסעים האפשרי ל-15, כולל הצוות. לחלופין ניתן היה לשאת בתא הנוסעים המוגדל שש אלונקות וחובש, שתיים יותר מן הדגמים המוקדמים. במקום דלתות ההזזה שבדגמים הראשונים, שבהם היה חלון אחד, הותאמו לדגם זה דלתות גדולות יותר עם שני חלונות, וכן פנל נוסף שניתן היה לפתוח על ציר, וכך לאפשר גישה משופרת לתא הנוסעים. את הדלתות ואת הפנל ניתן היה להסיר בקלות, וכך להטיס את המסוק בתצורה פתוחה.

אב הטיפוס של דגם 205 טס לראשונה ב-16 באוגוסט 1961. שבעה מסוקים קדם סדרתיים הועברו לניסויים בבסיס חיל האוויר אדוארדס החל ממרץ 1961. לכתחילה צויד דגם 205 ברוטור בקוטר 13.4 מטרים ובמנוע לייקומינג T53-L-9, בעל 1,100 כוח סוס. בגרסאות הבאות הוגדל קוטרו של הרוטור ל-14.6 מטרים וגם מנור הזנב הוארך, כדי להכיל את הרוטור המוארך. לאחר התאמות אלה הגיע משקלו הכולל של המסוק ל-4,309 ק"ג. צבא ארצות הברית הזמין את המסוק ב-1963. בדגם הסדרתי הותקן מנוע T-53-L-11 שהיה זהה לדגם L-9 אך הוזן בסוגים שונים של דלק. סימול אבות הטיפוס היה YUH-1D והמסוקים הסדרתיים סומלו UH-1D.

ב-1966 ייצרה בל את דגם UH-1H, בו היה מותקן מנוע לייקומינג T53-L-13 שהיה בעל הספק של 1,400 כוח סוס. צינור פיטו של המסוק הועבר מחרטומו לגגו, כדי למנוע נזק במהלך הנחיתה. דגם 205A-1 האזרחי היה זהה לדגם UH-1H, ולעומת דגם 204 היה ארוך יותר, גדול יותר, ובעל ביצועים טובים יותר הודות למנועו החזק יותר.

ב-1962 ערך חיל הנחתים של ארצות הברית מכרז לבחירת מסוק סער שיחליף את כלי הטיס שהיו אז ברשות החיל, מטוס הקישור והתצפית ססנה O-1 בירד דוג ומסוק החילוץ קאמאן HH-43 האסקי. המסוק שזכה במכרז היה הUH-1B, שכבר היה בשירות פעיל בצבא. המסוק שנבחר סומל מחדש UH-1E והותאם לדרישות חיל הנחתים. השינויים העיקריים כללו מבנה שהיה עשוי כולו מאלומיניום כדי למנוע שיתוך (קורוזיה), מערכות קשר שהותאמו לתדרי חיל הנחתים, מעצור רוטור שנועד להפסיק את פעילות הרוטור במהירות בעת הפעלה מסיפון אוניות, ומנוף חילוץ שהותקן בגג המסוק.

המסוק טס לראשונה ב-7 באוקטובר 1963, ומסוקים ראשונים נמסרו לחיל הנחתים ב-21 בפברואר 1964. יוצרו 192 מסוקים. בשל העומס ואילוצי קו הייצור בחברת בל, היו למעשה שתי גרסאות של ה-UH-1E, שתיהן בעלות אותו סימול. 34 המסוקים הראשונים היו מסוקים מדגם UH-1B, עם מנועי לייקומינג T-53-L-11, עם 1,100 כוח סוס. עם המעבר לייצור דגם UH-1C יוצרו מסוקי UH-1E על פי הסטנדרט של הדגם החדש. בשלב מאוחר יותר שדרג חיל הנחתים את כל המסוקים למנועי T53-L-13, שייצרו 1,400 כוח סוס, לאחר שהצבא הכניס לשירות את דגם UH-M ושדרג את מסוקי UH-1C שלו.

חיל האוויר של ארצות הברית פרסם מכרז למסוק שישמש בבסיסי טילים. דרישה ספציפית במכרז הייתה להנעת המסוק על ידי מנוע ג'נרל אלקטריק T58, שכן לחיל האוויר היה מצאי גדול של מנועים אלה, ששימשו את מסוקי החילוץ שלו מדגם סיקורסקי HH-3 (שנודעו בכינוי "הענק הירוק העליז", Jolly Green Giant) ושימוש באותו מנוע היה מוזיל את עלויות האחזקה. חברת בל הציעה גרסה משודרגת של דגם 204B, עם המנוע הנדרש. הציר אותו מסובב מנוע הT-58 נמצא בחלקו האחורי של המנוע, ולפיכך במסוק HH-3 מוקם המנוע לפני התמסורת. כדי להתאים את המנוע למסוק המשודרג הציעה חברת בל לחבר את המנוע מאחורי התמסורת לתיבת הילוכים בחלקו האחורי של המסוק, וממנה למצמד שיחבר לגל ההינע של תמסורת המסוק.

בל UH-1N היה גרסה דו מנועית של המסוק, שכונתה "טווין יואי". אב הטיפוס של דגם זה המריא לראשונה באפריל 1969, והיה מצויד במנועי פראט אנד ויטני קנדה PT6T חזקים יותר. המסוקים הוזמנו על ידי חיל האוויר של ארצות הברית, שקיבל אותם ב-1970, ועל ידי הכוחות הקנדיים, חיל הנחתים של ארצות הברית וצי ארצות הברית שקיבלו את המסוקים החל מ-1971. בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 יוצר דגם דו מנועי חדש של המסוק, בל UH-1Y ונום. דגם זה כולל תא נוסעים מוארך, רוטור בעל ארבעה להבים, ומנועי ג'נרל אלקטריק GE 1170 עוצמתיים יותר. המסוק נכנס לשירות בחיל הנחתים ב-2008.

למסוקים מדגם UH-1 (כמו לכל המסוקים ממשפחת מסוקי בל 204/205) גוף ממתכת בעל מבנה מונוקוק חלקי (Monocoque, מבנה בו העומס המבני נתמך במעטפת המטוס). בגוף המסוק שתי קורות אורכיות העוברות מנקודת החיבור למנור הזנב, מתחת לתא הנוסעים ועד לחרטום, המופרדות ביניהן בחציצים רוחביים. הקורות האורכיות והחציצים הרוחביים יוצרים את מסגרת התמיכה לגוף המטוס, כן הנחיתה, מכלי הדלק שמוקמו מתחת לרצפת המסוק, התמסורת, המנוע ומנור הזנב. הקורות הראשיות מחוברות ביניהן בקורה רחבית המכונה קורת עילוי, שהיא למעשה מעין מבנה אלומיניום קצר המחובר לתמסורת וממוקם במרכז הכובד של המסוק. עם השנים הוחלף מבנה האלומיניום במבנה מברזל, בשל סדקים שהתגלו באלומיניום לאחר שעות טיסה רבות. מבנה מנור הזנב בנוי גם הוא כמונוקוק חלקי ומחובר לגוף בארבעה ברגים.

המרכיבים הדינמיים של המסוק כוללים את המנוע, מערכת התמסורת ותיבות ההילוכים, גל ההנע של רוטור הזנב, והרוטור הראשי. התמסורת היא פלנטרית ומורידה את סיבובי המנוע ל-324 סל"ד ברוטור הראשי. הרוטור עצמו הוא בעל מבנה קשיח למחצה: במבנה כזה שני הלהבים מחוברים לציר מיטלטל הנמצא על גל ההנע של הרוטור. בחיבור כזה יש לשני הלהבים חופש המאפשר להם תנועת נדנדה בכיוונים הפוכים, והמתלה של הלהבים מתחת לציר המיטלטל, בצירוף דיהדרל מתאים מקטין את העומס על הלהבים הנוצר מכוח קוריוליס. העובדה שיש למסוק שני להבים בלבד מצמצמת את שטח האחסון הנדרש למסוק, אך מעלה את רמת הרעידות, ותצורת שני הלהבים יוצרת גם צליל אופייני הנשמע במהלך הטיסה, במיוחד בהנמכה ובפניות. רוטור הזנב מופעל על ידי גל הנע מן התמסורת הראשית, העובר דרך שתי תיבות הילוכים. רוטור הזנב מסתובב במהירות שהיא בערך פי שישה ממהירותו של הרוטור הראשי. משטחי ההיגוי בזנב המסוק מקושרים למוט ההיגוי סייקליק השולט על העלרוד והגלגול וכך מאפשר טווח רחב יותר של מרכז כובד.

מערכת הדלק במסוק כוללת חמישה מכלי דלק המחוברים ביניהם. שלושה מהמיכלים ממוקמים מאחורי התמסורת ושניים מתחת לרצפת תא הנוסעים. המיכלים הם בעלי יכולת לאטימה עצמית, אך המסוק עצמו אינו מצויד במיגון, למעט אפשרות למיגון כיסאות הטייסים. כַּן הנחיתה כולל שתי קשתות התומכות במגלשיים, הניתנים להחלפה במגלשיים המותאמים במיוחד למשטחי שלג וקרח או למצופים. על המגלשיים מותקנים מעטים מתכלים, המגנים על המגלשים עצמם משחיקה.

במסוק UH-1H ניתן להושיב עד 13 נוסעים או אנשי צוות, מלבד הטייס וטייס המשנה בתא הטייס. בתצורה המקסימלית יש ספסל לארבעה מאחורי תא הטייס, מופנה לאחור, ומולו ספסל לחמישה הממוקם לפני מבנה התמסורת. שני ספסלים נוספים, כל אחד לשני אנשים, ממוקמים לאורך התמסורת, עם הפנים כלפי חוץ. כל המושבים בנויים ממסגרות מצינורות אלומיניום המכוסים בקנבס, וניתנים לפירוק ולהרכבה בתצורות שונות. במקום המושבים ניתן למקם בתא הנוסעים עד שש אלונקות, מנוף חילוץ פנימי, מכלי דלק נוספים, זרקורים או סוגים שונים ומגוונים של ציוד. הכניסה לתא הנוסעים היא דרך שתי דלתות הזזה, אותן מחליקים לכיוון אחורי המסוק, ושנתי דלתות קטנות יותר, שציריהן לכיוון החרטום. ניתן להסיר את כל הדלתות או לקבע אותן במצב פתוח. הכניסה לתא הטייס היא דרך דלתות נפרדות, הנפתחות על צירים.

מערכות השליטה בתא הטייס כפולות וכוללות את אמצעי הניהוג המקובלים: מוט היגוי סייקליק, קולקטיב ודוושות, שכולם נתמכים על ידי מערכת הידראולית המעצימה את הפעלתם. על מוט הקולקטיב מותקנת מצערת שנועדה להנעת המנוע ולכיבויו, אם כי לא לשליטה על סל"ד הרוטור, הנעשית אוטומטית.

היחידות הראשונות בצבא ארצות הברית שבהן נכנס המסוק לשירות מבצעי היו הדיוויזיה המוטסת ה-82, הדיוויזיה המוטסת ה-101 ויחידת הרפואה ה-57. אף על פי שהמטרה הראשונית הייתה הערכת ביצועי המסוק, בפועל הוכנס המסוק במהירות לפעילות מלאה. מסוקים של יחידת הרפואה ה-57 הגיעו לווייטנאם במרץ 1962.

ה-UH-1 הפך לאחד מהסמלים למעורבות האמריקאית בדרום-מזרח אסיה בכלל ובווייטנאם בפרט, וככזה הפך לאחד מהמסוקים המוכרים ביותר בעולם. המשימות העיקריות שבהן הופעל המסוק בווייטנאם היו משימות סיוע כללי, משימות סער, תובלת מטען, פינוי אווירי, חיפוש והצלה, לוחמה אלקטרונית, ובשלב מאוחר יותר גם סיוע אווירי קרוב. במהלך המלחמה שודרג המסוק, ודגמים מתקדמים יותר הופיעו עם הזמן. במהלך המלחמה ניתנו למסוק כינויים שונים על פי המשימות שמילא: מסוקים שנועדו לסיוע אווירי קרוב ולליווי חמוש למסוקי הסער צוידו במטולי רקטות, מטולי רימונים ומקלעים. עד 1962 בוצעו רוב ההתקנות הללו על ידי הכוחות בשטח כאלתורים. המסוקים שהיו חמושים ברקטות כונו "צפרדעים" (Frogs) אן "חזירים" (Hogs), ומסוקים שהיו חמושים במקלעים כונו "קוברות" או בפשטות "תותחים" (Guns). מסוקים בתצורת תובלת כוחות כונו "חלקים" (Slicks), מכיוון שהיו ללא מארזי נשק. עם זאת, במסוקים "חלקים" היו מקלענים שישבו בדלתות, אך רובם שימשו למטרות תובלת סער ופינוי רפואי.

מסוקי UH-1 השתתפו גם במשימות תקיפה, בשילוב עם כלי טיס נוסף שביצע את משימת התצפית ואיתור המטרה, וה-UH-1 ביצע את הירי. המסוק הצופה היה בדרך כלל מסוק בל OH-58A קיואה או יוז OH-6 קאיוז. לקראת תום המלחמה נעשה ניסוי לחמש את המסוקים בטילי BGM-71 טאו, ושני מסוקים חמושים בטילים אלה השתתפו בהדיפת מתקפת חג הפסחא של צבא צפון וייטנאם במחצית השנייה של שנת 1972. מסוקים כאלה כונו "ציפורני נץ" (Hawks Claws).

כאמור לעיל, במהלך מלחמת וייטנאם עבר המסוק שורה של שדרוגים, החל בדגמים קצרי הגוף (UH-1A, ולאחריו דגמי B ו-C, והדגם האזרחי בל 204), ועבור בדגמים בעלי גוף מוארך (UH-1D ו-UH-1H, והדגם האזרחי בל 205). עם הדגמים השונים גדלה יכולת נשיאת המטען ושופרו ביצועי המסוק. דגמי B ו-C היו הדגמים העיקריים ששימשו כמסוקים חמושים (Gunship), עד שהוחלפו במסוקי התקיפה הייעודיים בל AH-1 קוברה החל מ-1967. זאת, גם בשל העלייה בעוצמה ובתחכום של מערכות הנ"מ של צבא צפון וייטנאם.

צבא ארצות הברית ניסה להתקין במסוק מערכות נשק רבות ושונות. הצבא רצה כלי נשק בעלי קליבר גדול ככל האפשר וקצב אש מהיר ככל האפשר. שאיפה זו הביאה לניסוי בו הותקן תותח 20 מ"מ על תושבת בתוך המסוק, אך גודלו של התותח השאיר מעט מאוד מקום בתא המסוק. ניסוי נוסף היה התקנת תותח וולקן M61 שירה דרך דלת המסוק. קצב האש של התותח הוגבל ל-2,400 פגזים בדקה, או כ-40 פגזים בשנייה; זאת לעומת קצב האש המקורי שעמד על 100 פגזים לשנייה. למרות הגבלה זו היה קצב האש מהיר מדי עבור המסוק. בניסויים אחרים הותקנו על המסוק תותחי M24 בקוטר 20 מ"מ במארזים חיצוניים, ובניסוי נוסף הותקנו על המסוק משגרי רקטות בעלי קיבולת גבוהה, שבכל אחד מהם 24 רקטות.

במהלך מלחמת וייטנאם שירתו 7,013 מסוקי UH-1 מדגמים שונים. 3,305 מתוכם הושמדו על ידי אש האויב, בתאונות וכדומה. 1,074 אנשי צוות אוויר של המסוקים נהרגו, יחד עם 1,103 נוסעים ואנשי צוות אחרים.

מסוקי UH-1 יצאו משירות בצבא ארצות הברית ב-2005 עם כניסתם לשירות של מסוקי סיקורסקי UH-60 בלק הוק, אם כי כ-700 מסוקי UH-1 נותרו בשירות עד 2011, בעיקר למטרות אימון וביחידות המשמר הלאומי של ארצות הברית. חלק ממסוקי UH-1 הוחלפו על ידי המסוקים הקלים יורוקופטר UH-72 לאקוטה.

חיל האוויר של ארצות הברית הפעיל מסוקי UH-1H במסגרת טייסת המסוקים ה-20, ששמה הוחלף מאוחר יותר לטייסת המבצעים המיוחדים ה-20. מסוקי הטייסת נודעו בכינוי "הצרעות הירוקות", בשל סכמת הצביעה של המסוקים שהייתה מורכבת משני גוני ירוק ובשל אות הקריאה של הטייסת, "צרעה". משימתה העיקרית של הטייסת הייתה החדרת צוותי סיור, סיוע למשימתם וחילוצם עם תום המשימה או בעת הצורך. בנוסף הופעלו המסוקים גם למשימות לוחמה פסיכולוגית וסיוע למשימות סודיות נוספות, בעיקר בשטחי לאוס וקמבודיה במהלך מלחמת האזרחים של לאוס.

מסוקי חיל האוויר צוידו לעיתים קרובות ברומה רימונים במקום מקלעי הדלת שהיו במסוקי הצבא. כלי נשק אלו היו בעלי יכולת לירות עד 400 רימונים בדקה, לטווח יעיל של עד כ-1,400 מטרים.

צי ארצות הברית קיבל מסוקי UH-1B מהצבא ואלה הוסבו לשמש כמסוקים חמושים עם כנות מקלעים ייחודיות ומד גובה מבוסס מכ"ם. מסוקים אלו נקראו "זאבי ים" (Seawolves), כשמה של הטייסת שהפעילה אותם, טייסת מסוקי תקיפה (קלה) 3 (ובקיצור 3-(HA(L). המסוקים הועברו לצי בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 ושימשו למשימות לאורך הנהרות בווייטנאם וקמבודיה בשיתוף עם ספינות הפטרול של הצי שפעלו בנהרות אלה.

ארבע שנים לאחר פירוק טייסת HA(L)-3 הגיע הצי למסקנה כי יש לו צורך במסוקים חמושים. ב-1976 הוקמו שתי טייסות מילואים של מסוקי תקיפה (קלה), שהיו חלק מכנף מילואים של מסוקים. היחידות היו טייסת מסוקי תקיפה (קלה) 5, שנקראה "הניצים הכחולים", וטייסת מסוקי תקיפה (קלה) 4, שנקראה "הזאבים האדומים".

חיל האוויר המלכותי האוסטרלי הפעיל מסוקי UH-1H עד 1989. מסוקי אירוקוי של טייסת מס' 9 פרשו לדרום וייטנאם באמצע 1966 ופעלו במשימות סיוע לכוח המשימה האוסטרלי 1 שפעל במלחמה לצד צבא ארצות הברית. המסוקים האוסטרליים היו חמושים ב מקלעי M60 יחידים בדלתות המסוק. ארבעה ממסוקי הטייסת הוסבו למסוקים חמושים, וכינויים היה "בושריינג'ר". מסוקים אלה היו חמושים בשני מקלעים קבועים מסוג M134 מיניגאן שירו לכיוון חרטום המסוק, אחד בכל צד של המסוק, ושני מארזי רקטות, עם 7 רקטות בכל אחד. צוות המסוקים היה חמוש בשני מקלעי M60 על כנות גמישות, אחד בכל דלת. המסוקים הופעלו במגוון משימות, ובהן הובלת גייסות, חילוץ רפואי וליווי חמוש. טייסות 5 ו-35 הפעילו גם הן מסוקי אירוקוי במהלך שנות ה-70 ושנות ה-80 של המאה ה-20. בין השנים 1982–1986 שלחו טייסות אלה מסוקים שהיו חלק מכוח המשקיפים הרב-לאומי בחצי האי סיני, מצרים. ב-1988 החל חיל האוויר המלכותי האוסטרלי להצטייד במסוקי סיקורסקי S-70 בלקהוק.

עם הוצאתם משירות הועברו מסוקי האירוקוי ליחידות של צבא אוסטרליה - טייסת 171 בדרווין, הטריטוריה הצפונית ורגימנט האווירייה ה-5 שבסיסו בטאונסוויל, בקווינסלנד. זאת, בעקבות החלטה על פיה כל המסוקים הלוחמים יופעלו על ידי הצבא. ב-21 בספטמבר 2007 יצא ה-UH-1 האחרון משירות בצבא אוסטרליה.

הצי המלכותי האוסטרלי הפעיל שבעה מסוקי UH-1B בטייסת 723, בין השנים 1964–1989. שלושה מן המסוקים הללו אבדו בתאונות אוויריות במהלך שנים אלה. טייסת 723 הפעילה מסוקים וצוותי אוויר במלחמת וייטנאם, במסגרת פלוגתית שכונתה על ידי צבא ארצות הברית יחידה ניסיונית צבאית (Experimental Military Unit, בראשי תיבות EMU, כשם הציפור האוסטרלית; כינוי ששעשע את האוסטרלים, שכן לאמו אין יכולת תעופה).

חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד הפעיל 13 מסוקי אירוקוי במסגרת טייסת 3. ב-1966 קיבל חיל האוויר חמישה מסוקי UH-1D, וב-1970 התקבלו תשעה מסוקי UH-1H. מסוק נוסף נמסר ב-1976. כל המסוקים מדגם D שודרגו לדגם H במהלך שנות ה-70. שני מסוקים מדגם UH-1H מעודפי צבא ארצות הברית נרכשו ב-1966. במהלך השנים אבדו בתאונות שלושה מסוקים.

ניו זילנד הוציאה משירות את מסוקי האירוקוי במהלך העשור הראשון והשני של המאה ה-21. המסוק שנבחר להחליף את ה-UH-1 הוא NHI אינדסטריז NH90 האירופי.

חברת דורנייר בנתה ברישיון 352 מסוקים מדגם UH-1D בין השנים 1967–1981 עבור צבא גרמניה. המסוקים הגרמניים פעלו במשימות תובלה קלה ובמשימות חיפוש והצלה.

חיל האוויר של אל סלוודור הפעיל כוח מסוקי UH-1, שהיה הכוח הגדול ביותר והמנוסה ביותר מכל הכוחות המקבילים במרכז ודרום אמריקה. טייסי המסוקים זכו להדרכה של צבא ארצות הברית בטקטיקות שפותחו במהלך מלחמת וייטנאם. מסוקים מדגמי M ו-H של אל סלוודור הותאמו לנשיאת פצצות במקום מארזי הרקטות.

במהלך הקרבות במחנה הפליטים נהר אל-בארד באביב וקיץ 2007 התאים חיל האוויר הלבנוני מסוקי UH-1H לנשיאת פצצות סימן 82 במשקל 227 ק"ג. הפצצות נישאו על התקנים מאולתרים בצידי המסוק.

רודזיה הצליחה לרכוש מישראל 11 מסוקי אוגוסטה בל 205A בשלב מאוחר של מלחמת הסבך הרודזית. המסוקים נודעו ברודזיה בכינוי "צ'יטה" והופעלו בטייסת מס' 8 של חיל האוויר הרודזי ושימשו לתובלת גייסות במהלך המלחמה. לפחות ארבעה מסוקים אבדו, אחד מפגיעת רקטת RPG-7 במוזמביק. המסוקים הנותרים הוצעו למכירה ב-1990.

תשעה מסוקי UH-1H של הצי הארגנטינאי ושני מסוקי בל 212 של חיל האוויר הארגנטינאי היו בין כלי הטיס הארגנטינאיים שנפרסו באיי פוקלנד במהלך מלחמת פוקלנד. המסוקים ביצעו משימות תובלה ומשימות חיפוש והצלה מבסיסם בפורט סטנלי. שניים מהם הושמדו במהלך הקרבות והאחרים נתפסו על ידי הבריטים לאחר המלחמה.

ישראל החליטה, מסיבות פוליטיות, שלא לרכוש את הדגם הצבאי, אלא את הדגם האזרחי, בל 205. הוחלט גם שלא לרכוש את כל המסוקים ממקור אחד, כדי לא ליצור תלות, ולכן נרכשו 23 מסוקים מחברת אוגוסטה בל האיטלקית שייצרה את הדגם ברישיון (שם סומל אוגוסטה בל AB205) ומסוקים נוספים מחברת בל בארצות הברית.

להרחבה ראו: בל 205 - שירות בחיל האוויר הישראלי

מסוקי UH-1H מופעלים על ידי המנהל לאכיפת (חוקי) הסמים של ארצות הברית (DES) באפגניסטן למשימות נגד יצרני וסוחרי סמים. המסוקים מופעלים על ידי חברות קבלניות, ופועלים במשימות תובלה, סיור וסיוע אווירי לצוותי הסוכנות הפועלים באזור (הצוותים נקראים Foreign Deployed Advisory and Support Teams, צוותי ייעוץ ותמיכה בפריסה במדינות זרות, בראשי תיבות FAST).

ראו: בל UH-1 אירוקוי - דגמים וגרסאות

נתונים לדגם UH-1D

• צוות: 1 - 4
• מטען ונוסעים: מטען במשקל עד 1,760 ק"ג, או 14 חיילים, או 6 אלונקות
• אורך: 17.40 מטרים (כולל הרוטור)
• רוחב: 2.62 מטרים
• גובה: 4.39 מטרים
• קוטר רוטור: 14.63 מטרים
• משקל ריק: 2,365 ק"ג
• משקל טעון: 4,100 ק"ג
• משקל המראה מקסימלי: 4,309 ק"ג
• הנעה: 1 × מנוע לייקומינג טורבו-ציר T53-L11-13,‏ 1,100 כוח סוס

• מהירות מרבית: 117 קשר (217 קמ"ש)
• מהירות שיוט: 109 קשר (201 קמ"ש)
• טווח: 507 ק"מ
• תקרת שירות: 5,910 מטר
• קצב טיפוס: 8.92 מטר/שנייה
• יחס דחף/משקל: 0.15 כ"ס/ליברה

משתנה, כמה אפשרויות:

• שני מקלעים בקוטר 7.62 מ"מ, בשני צידי המסוק, מסוגים שונים: M60, או M134 מיניגאן, או M1919 בראונינג, או ריינמטאל MG3 (בצבא גרמניה), או FN מאג, ועוד
• שני מארזי רקטות 2.75 אינץ' (70 מ"מ), עם 7 או 19 רקטות בכל אחד

• בל 204/205
• בל UH-1 אירוקוי - דגמים וגרסאות
• בל 212

• דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ו, 2005.

מדיה וקבצים בנושא בל UH-1 אירוקווי בוויקישיתוף

• Bell UH-1 Iroquois (Huey) Multi-Role/Utility/Attack/Transport Helicopter באתר militaryfactory.com
• UH-1 Iroquois באתר military today.com
• UH-1N HUEY באתר חיל האוויר של ארצות הברית, מאוחזר באתר internet Arcive - Wayback Machine.
• UH-1 Huey Helicopter באתר Federation of American Scientists - Military Analysis Network
• ניצן סדן, יואי, בייבי: סיפורו של המסוק הכי חשוב בהיסטוריה, באתר כלכליסט, 23 בנובמבר 2019