אברהם אלברט ענתבי

אברהם אלברט ענתבי
Albert-Abraham Antébi

לידה	1869 דמשק, סוריה
פטירה	1919 (בגיל 50 בערך) איסטנבול, טורקיה
מקצוע	מהנדס ומורה

אברהם (אלברט) ענתבי (Albert-Abraham Antébi; ה'תרכ"ט, 1869, דמשק – ב' באדר ב' ה'תרע"ט 4 במרץ 1919, איסטנבול) היה מהנדס ומורה, מחשובי המנהיגים והעסקנים ביישוב היהודי בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, בעל השפעה רבה על השלטונות העות'מאניים. תרם רבות להתפתחות החינוך וההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

נולד בשנת 1869 בדמשק שבסוריה לאסתר לבית קטרן ולרב יוסף ענתבי (1847–1919). אביו היה מורה לעברית שפעל בדמשק ובמצרים, ומחבר הספר "ויצבור יוסף",^[1] בן למשפחת רבנים ספרדית מחלב שמוצאה מהעיר עַנְתֶבּ (גזיאנטפ). סבו של אביו היה הרב יעקב ענתיבי, הנאשם הראשי בעלילת דמשק.

בצעירותו רכש השכלה מסורתית בישיבה ולאחר מכן בבית הספר המקומי של כי"ח בדמשק. בשנת 1880 (ה'תר"מ) נשלח לפריז שבצרפת כדי ללמוד בבית ספר מקצועי למלאכה ולאמנות "ארמנטיה" (ecole du travail) של כי"ח ברחוב רוזייה שברובע היהודי בפריז. בבית הספר המקצועי למד את מקצוע המסגרות, ובהמשך למד הנדסה ב"בית הספר לאמנויות ומלאכות" (ecole d'arts et métiers) בשאלון-אן-שאמפאן ובאנז'ה.

בשנת 1896 (ה'תרנ"ו) עבר לירושלים ושימש כעוזרו של נסים בכר, שניהל את מוסדות כי"ח בירושלים. שנה לאחר מכן מונה למנהל בית הספר המקצועי כמחליפו של נסים בכר. תחת ניהולו, עד לשנת 1913, גדל בית הספר ומספר התלמידים שבו, למרות הבעיות התקציביות והקושי בגיוס מורים מוסמכים ומדריכים יעילים למחלקות הלימוד השונות של בתי המלאכה. בתקופתו נחלשה הסתייגות החוגים הדתיים הקיצוניים (האשכנזים בעיקר) מבית-הספר. ההישג היה מרשים ביותר, לנוכח העובדה שבתי ספר דומים כאלו מטעם כי"ח באזור נחלו כישלון חרוץ.

המוסד אמנם התפתח בתקופתו של ענתבי כמנהל, אך כנראה שהוא עצמו לא היה בטוח בתרומת בוגריו להתפתחות היישוב היהודי. בחלק מהדו"חות שלו לכי"ח ול-יק"א טען אמנם כי המוסד משרת ביעילות את היישוב היהודי בארץ ואף מחוצה לה. הוא כתב שהמוסד משמש אתגר וסמל ליוזמים השואפים להקים מוסדות באותה רמה מקצועית, ושבוגרי בית הספר מתפרנסים בכבוד. עם זאת, בדו"חות אחרים שלו תיאר מצב קודר ביותר וטען כי הישגי המוסד אינם מרשימים, מכיוון שבארץ יש אפשרויות כלכליות מצומצמות ביותר. בכמה דיווחים רמז שיתפטר, בגלל חוסר תמיכה בו, וכי הוא מאוכזב מהחיים הקשים בירושלים.

בהיותו נאשם בפעילות פוליטית מוגזמת, נאלץ לעזוב את ניהול בית הספר בירושלים.

ענתבי שימש כנציג יק"א בירושלים משנת 1901 עד לשנת 1913. במסגרת תפקידו נדרש:

1. להמליץ לפני יק"א על הקצבות והלוואות מקופת המלווה שלה לבעלי מלאכה בירושלים, לשם המשך פיתוחן של שכונות שבהן ישבו יהודים עניים מארצות המזרח התיכון ששאפו להתפרנס בכבוד;
2. להמליץ בפני ראשי יק"א להקציב הלוואות להקמת בתים במושבות באזור ירושלים;
3. להמליץ לפני ראשי יק"א לממן את ירידתם של יהודים חסרי יכולת או חסרי יוזמה מן הארץ;
4. לדווח למרכז יק"א על המצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי ביישוב, לרבות הפעילות הציונית, יחסי היהודים עם הערבים והשינויים במדיניות הממשל העות'מאני כלפי היישוב.

ענתבי רכש מוניטין בתפקידיו, הודות ליחסיו הטובים עם נרסיס לוון, אשר שימש הן כנשיא כי"ח והן כנשיא יק"א ודאג לקדמו. הוא טיפח יחסים תקינים עם אפנדים ערבים ועם מושלים ופקידים עות'מאנים רבים בירושלים, תוך שהוא נעזר בשליטתו בצרפתית, בערבית ובטורקית. לענתבי היו קשרים עם יוסף פאשה אל ח'אלידי, עם סעיד אל-חוסייני ועם חוסיין אל-חוסייני, שאיתו הקים את "הסהר האדום" בירושלים. אמין אל-חוסייני היה למשך זמן מה תלמידו. לענתבי היו קשרים טובים גם עם גורמים נוצרים בארץ הקודש, למשל עם הכומר הדומיניקני מארי-ז'וזף לגראנז', מייסדו של בית הספר המעשי ללימודי המקרא בירושלים.

מעבר לתפקידיו הרשמיים, ענתבי היה מעורה בפעילות הציבורית היהודית בירושלים. הוא עסק ביישוב סכסוכים בקרב גורמים שונים באוכלוסייה, והשתדל אישית לפני השלטונות להקל גזירות שהוטלו על היישוב.

בין השנים 1913–1916 היה לנציג המושבות ביהודה, למתווך ועוסק ברכישת אדמות להתיישבות יהודית, ולאיש קשר בין המשרד הארצישראלי ביפו לישוב הישן, ובין עסקני היישוב הציוניים לאפנדים הערבים.

יחד עם ערבים מוסלמים ונוצרים הקים את הקמרה למסחר של ירושלים ושימש סגן יושב ראש שלה. תחת חסותם של הרב הצרפתי מוריס ליבר ושל השר אריסטיד בריאן ייסד בשנת 1913 את ועד "ארץ ישראל (פלשׂתינה) – צרפת". בנוסף היה ענתבי פעיל במסגרת הבונים החופשים, ומבחינה פוליטית אהד את המפלגה הרדיקלית הצרפתית ("המפלגה הרפובליקנית, הרדיקלית והרדיקל-סוציאליסטית – Parti républicain, radical et radical-socialiste).

במסגרת תפקידו כנציג יק"א סייע ענתבי ליהודים שבקשו לרדת, בעיקר במימון מחצית דמי הנסיעה, לנוכח המצב הכלכלי הקשה. ענתבי סייע במיוחד לצעירים בעלי מקצוע ובריאים בגופם. בשנים בהן התאפשרה התנועה, סייע ענתבי לכ-27 יהודים יורדים בממוצע ודיווח על התאקלמות טובה של המהגרים. ההוראות מיק"א קבעו שאין לסייע ליורדים לאנגליה או לארצות הברית, אך ענתבי הצליח לשכנע את יו"ר כי"ח לאפשר סיוע לירידת פועלים צעירים וחסונים שיש להם משפחות בארצות הברית, כיוון שאין להם לאן ללכת. את הציונים שהאשימו אותו בעידוד הירידה האשים בצביעות, מכיוון שקיבל בקשות סיוע לירידה מאישים ציוניים מרכזיים כמו אליעזר בן-יהודה, בוריס שץ, מאיר דיזנגוף, זלמן דוד ליבונטין, זאב גלוסקין ומרדכי קרישבסקי.

את בניו רשם ענתבי לבית הספר התיכון האוונגלי (לותרני) הגרמני בירושלים ואחר כך לתיכון לקנאל בפריז. בנותיו למדו אצל הנזירות הקתוליות בבית הספר של מנזר סן ז'וזף בירושלים. בעודו ממשיך לחיות ולעבוד בארץ ישראל, העדיף ענתבי לשכן את משפחתו במצרים.^[2]

השפעתו הרבה של ענתבי פחתה בימי המושל העריץ ג'מאל פאשה (שימש לו ליועץ בין 1915 ובין אוקטובר 1916) אך חזרה לתוקפה לאחר ימיו. בשנת 1912 נאלץ מושל ירושלים, מוח'אדי ביי, למרות אהדתו את הישגי היישוב בתחומי החינוך והחקלאות, לאסור מכירת אדמות ליהודים, לרבות נתינים עות'מאניים. אלברט ענתבי התגייס לעזרת היהודים שהיו נתינים עות'מאניים וכתב למושל כי צעד זה מפלה את הנתינים העות'מאניים היהודיים ומנוגד לחלוטין לחוקה הטורקית. ענתבי הצליח לשכנע את המושל להקל במעט את הדין – כל האדמות שכבר היו בתהליך רכישה הועברו על שם יהודים עות'מאניים כשלמעשה, יעדם האמיתי היה למען עולים יהודים שלא היו נתינים עות'מאניים. בנוסף לכך, ענתבי התחייב לדווח מראש על תוכניות של יהודים עות'מאניים לרכוש אדמות. במסגרת הסכם בין ענתבי למושל, היה אפשר להעביר 4,800 דונם ליד לטרון לידי יהודים.

ענתבי אמנם קיבל שכר תמורת תיווכו ועיסוקו ברכישת האדמות, אך הוא עשה הרבה יותר מעבר לכך. הוא עקב בערנות אחר שינויים בחוק, והשתדל למצוא אפשרויות לעקוף אותו.

אלברט ענתבי היה אדם שנוי במחלוקת. אחד מתומכיו, אברהם אלמליח, עיתונאי, פעיל ציוני והעורך הראשון של העיתון "החרות" מתארו כך:

כל מושל-פלך בארץ ישראל ידע כאשר התמנה לתפקידו, עוד לפני צאתו מקושטא, כי בירושלים יושב יהודי גדול בשם ענתבי, המגלגל את כל המכונה הציבורית וכל מושל הרוצה להיות בטוח במעמדו ושואף להצליח בתפקידו חייב לעשות כרצון ענתבי.

גם מרדכי בן הלל הכהן כתב עליו – "העסקן החרוץ הזה, שאין כמוהו לזריזות וחריצות, אם כי שטחי... גדולה לפעמים השפעתו על פקידי הממשלה סביבו... הוא יודע את האמצעים במה לתפוס אותם בלבם...".

גם חיים בן-עטר, עורך "החרות", כתב בשנת 1912 בריאיון עם ענתבי: "ענתבי, למרות כל המגרעות והיחסים המוזרים שמיחסים לו, הוא האיש היחידי כמעט בין עסקנינו פה שאומר מעט ועושה הרבה. הוא האיש המעשי היחידי כמעט בין עסקנינו שהשפעתו רבה וגדולה היא על כל החוגים השונים אשר פה ושיכל לבצע ולהוציא לפועל את אשר זומם וחושב".

אך לצד התשבחות, זכה ענתבי גם לביקורות חריפות, וכמה עיתונים עבריים תקפו אותו והאשימוהו בשחיתות, בחילול השפה העברית ועוד. לאור רצונו של איתמר בן-אב"י לחזק את עיתונו הצבי כעיתון מוביל, וכחלק מיישום אסטרטגיה שנפוצה בתקופתו להרחבת קהל קוראי עיתונו, הוא בחר להיטפל לענתבי באמצעות סדרה בת 19 כתבות שפרסם נגדו. רוב הכתבות פורסמו בעמוד הראשון של "הצבי", ועל כולם חתם בן אב"י.

במסגרת מסע ההשמצה שכונה "פרשת ענתבי" והחל באביב 1909, בן אב"י ואביו, אליעזר בן-יהודה, פרסמו מאמרים רבים התוקפים אותו. ב-25 במאי 1909 פורסמה ב"הצבי" ידיעה קצרה שההנהלה הראשית של כי"ח פקדה על ענתבי לחזור לפריז להתייעצות. לאחר מספר ימים פרסם העיתון ידיעה לפיה ענתבי יודח בקרוב בשל התלונות הרבות נגדו בארץ.

לאור מסע ההשמצה, עיתון "החרות", שהחל לצאת לאור באותה תקופה, עמד לצידו של ענתבי והציגו כאחד ממפתחי ובוני היישוב החדש, בעוד "הצבי" חזר וניסה להציגו כסכנה ליישוב. כחלק מהתגובות שפרסם "החרות" לסדרת הכתבות של בן אב"י, הפריך זה הראשון את הידיעה על פיטוריו הקרבים של ענתבי, והסביר שבין בן יהודה לענתבי יש סכסוך עסקי, ובמסגרתו החליט בן יהודה להפעיל את דעת הקהל הארץ-ישראלית נגד ענתבי על סמך ידיעות חסרות יסוד.

בן אב"י הודיע שבתוך מספר שבועות יחשוף עדויות על מעשי שחיתות של ענתבי, וכוונתו הייתה להשתמש במסע ההשמצה כסדרת מתח, שפרטיה יפורסמו בהדרגה. אולם למרות הבטחותיו, לא הצליח בן אב"י לספק הוכחות להאשמותיו, ו"החרות", ביודעו כי אין בידיו של הראשון אף מסמך נגד ענתבי, דרש ממנו בלעג להציג את המסמכים, אם אכן נמצאים בידיו. עם זאת, היעדר ההוכחות לא מנע מבן אב"י להמשיך את מסע ההשמצה כנגד ענתבי, והוא המשיך להשתמש במגוון טקטיקות רטוריות כדי להכפיש את שמו.

עם ריבוי ההאשמות חסרות הבסיס כנגדו, נפוצו שמועות כי ענתבי עומד לתבוע את "הצבי" על הוצאת דיבה, אולם שמועות אלו לא גרמו לבן אב"י להפסיק להשתלח בו. הוא לא הסתפק רק בפרסום כתבות בעיתונו, ויזם עצרת מחאה נגד ענתבי בבית העם בירושלים, שלוותה במסע פרסום נרחב בעיתונו וכללה כ-200 משתפים. בן אב"י נשא את נאום הפתיחה, ואחריו יצחק בן צבי נשא נאום חברתי-כלכלי. בסוף העצרת ניסחו המשתתפים מכתב משותף הקורא להנהלת כי"ח לפטר את ענתבי מתפקידו.

במסגרת מסע ההשמצה, אליעזר בן-יהודה כתב על ענתבי בין היתר: "...האדון ענתבי, מטבעו ובתכונת רוחו, גרם שהקרירות ביחס לחברה הגיעה עד מדרגת קר של הקוטב הצפוני...". כשענתבי תמך ברב יעקב מאיר לכהונת החכם באשי בשנת 1906, מתנגדיו של ענתבי התנגדו לרב יעקב מאיר, רק בגלל תמיכתו של ענתבי.

מסע ההשמצה כנגד ענתבי החל לדעוך בחודש יולי 1909, ונפסק לחלוטין בתחילת חודש אוגוסט של אותה השנה. אמנם מסע השמצה זה העלה את תפוצת "הצבי", אך הביא עמו פגיעה כלכלית, כשהברון רוטשילד, שתמך בעיתון כספית, כעס על מסע ההשמצה וקיצץ את תמיכתו בעיתון בחצי. למרות ההשמצות כנגד ענתבי, חזרו השניים להיות ידידים, וזה האחרון סייע לבן אב"י להיחלץ ממשפט בחודש ספטמבר 1909, ולאחר מכן סייע לו ליישב את ההדורים עם משפחת אבושדיד, משפחתה של אשתו לעתיד, של איתמר בן אב״י.

בן אב"י כתב בזיכרונותיו כי סיבת פתיחת מסע ההשמצה באה בעקבות שמועה שהגיעה אליו על השפלתו של אחד ממורי כי"ח ופיטוריו בידי ענתבי. אולם במקום אחר בזיכרונותיו הודה שהחליט להפוך את המאמר הראשון כנגד ענתבי לסדרת מאמרים במטרה להגדיל את תפוצת העיתון. טענה נוספת לסיבת מסע ההשמצה היה סכסוך עסקי ששרר בין משפחת בן יהודה לענתבי.

טענות אחרות הסבירו כי העימות בין איתמר בן-אב"י ואלברט ענתבי נבע בעיקר מהשקפותיו הפוליטיות של ענתבי שהסתייג מהציונות המדינית אך שאף לשתף פעולה עם הציונים. הוא טען שהציונות מזיקה לאינטרסים של העם ולדעתו הציונים היו חייבים להימנע ממעשים שיכולים להסעיר את הרוחות בעולם, כי זה יכול לשמש להסתה בעיתונות הערבית. איתמר בן-אב"י כמובן תמך בתחיית השפה העברית, לעומת ענתבי, שרבים חשבו שהוא הזניח את הוראת השפה העברית במוסדות כי"ח לאחר פרישת נסים בכר. המפנה בעמדתו של ענתבי כלפי העברית חל לאחר מלחמת השפות (בסביבות שנת 1912), אז זעם ענתבי על ארגון "עזרה" הגרמני שסירב להקדיש מקום רב יותר להוראת השפה העברית במוסדותיו.

העיתון "הפועל הצעיר" התייחס בלגלוג למסע ההשמצה כנגד ענתבי, ולדבריו, מאמריו אלו של בן אב"י היו מלאי התפארות ריקה. עם זאת, היה העיתון ביקורתי מאוד גם כלפי ענתבי. במאמר אחד תואר ענתבי כ"יהיר, הפכפך, רגזן, אלים, עריץ אסיאתי, מחלל השפה העברית במוסדות כי"ח, מטיל אימה על הכול סביבו, סמכותי מדי ומנצל לרעה את השפעתו בקרב השלטונות כנגד מתנגדיו". גם בהנהלת כי"ח ויק"א שבפריס היו כאלה שחשבו שענתבי עושה יותר מדי – בוודאי שמעל ומעבר לתפקידו שלו, וראו זאת בעין רעה.

בין תומכי ענתבי נמנו אברהם אלמליח, מאיר דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, מנשה מאירוביץ' ואחרים. אברהם אלמליח, מייסד עיתון "החירות" אמר כי אחת הסיבות להוצאת העיתון הייתה כדי לשמש משקל נגד לעיתון "הצבי" של איתמר בן-אב"י, הטורח לעורר את הרושם כאילו היישוב העברי סובל מתגרת ידו של העריץ אלברט ענתבי. זלמן דוד ליבונטין, דמות חשובה במפה הפוליטית בארץ, שהתנגד להרבה מפעולותיו של ענתבי כתב לעיתון "הצבי" מכתב שפורסם בשנת 1909 בעיתון "החרות", ובו הוא מביע את תמיכתו בענתבי: "... האדון ענתבי הוא עסקן חרוץ ומשכיל המסור בכל לבבו ונפשו לענייני היהודים והוציא אל הפועל כמה עניינים נכבדים מאוד לטובת היישוב היהודי, וידועים המה הדברים האלו לכל אלה שעוסקים בענייני היישוב..." בשולי המכתב נוספו עוד כמה שורות בכתב יד, כנראה של אלמליח, העורך של עיתון "החרות", שלעגו לבן אב"י, שמלחמתו בענתבי חסרת כל בסיס, ואם יש בסיס – אז כנראה שהוא אישי ולא פועל לטובת הציבור.

בשנת 1913 סיים ענתבי את תפקידיו בשרות כי"ח ויק"א, אך המשיך בפעילות ציבורית. במהלך מלחמת העולם השתדל לפני אחמד ג'מאל פאשה, המושל הכללי של ארץ ישראל וסוריה למען יהודי ארץ ישראל. הוא הצליח לבטל את גירושם של כמה עסקנים חשובים, ביניהם: מאיר דיזנגוף, מנשה מאירוביץ, ד"ר חיים בוגרשוב, מנחם שיינקין, יהודה גרזובסקי, יעקב שלוש ואברהם אלמליח, אך מאוחר יותר גורש בעצמו, כנראה כעונש על שלא שירת את פאשה כמצופה בעניינים שונים. ב-16 באוקטובר 1916, אחרי הלשנה נגדו בפני השלטונות, הוגלה ענתבי יחד עם אשתו ושישה מילדיו לדמשק ואחרי כן לקושטא. מרדכי בן הלל הכהן הדגיש כי מכל ידידי ענתבי בירושלים לא נמצא אף אחד שעזר לו מלבד דיזנגוף וקראוזה שהשתדלו שלא יחמירו את מצבו לפני הגלייתו. לאחר הגלייתו החליטו ועדי המושבות למצוא לו ממלא מקום וייסדו בירושלים משרד לעזרה משפטית, בראשות עורך דין. מרדכי בן הלל העז אף לומר כי יש לנטוש את שיטת הבקשישים והקשרים, ולהשתדל בממשל על יסוד טיעונים משפטיים.

אחרי הלשנה נוספת נגדו באיסטנבול גויס ענתבי חרף גילו המבוגר כחייל פשוט בחזית קווקז ובדיארבקיר. כשהתגלו כישוריו בתחום הטכני מונה כמדריך. בהחזרתו לקושטא נכלא במרתפי המסגד הכחול אך שוחרר עם תום המלחמה בנובמבר 1918.

הועסק כמתורגמן בשגרירות צרפת שנפתחה מחדש וסייע לגולים יהודים אחרים מסוריה וארץ ישראל. התגורר באותה תקופה בשכונת פרה באיסטנבול ועשה הכנות לקראת שיבת המשפחה לצרפת. ענתבי נפטר ב-4 במרץ 1919 אחרי שבועיים של אשפוז, בבית החולים של הצי באיסטנבול בעקבות אי ספיקת כליות שיוחסה להידבקותו בטיפוס הבהרות. נקבר ב"חלקת המגורשים" בבית הקברות היהודי הישן של איסטנבול. ^[3] לפני מותו כתב מכתב שבו הביע את התלהבותו ממה שראה כתרומת "צרפת הנאורה" לשחרור שלושה עמים עתיקים שבמרחב המזרח הקרוב: היהודים, הארמנים והערבים.^[4] דבריו תאמו את השקפתו שלפיה נאלץ להתעמת במשך השנים עם ההשפעה הגרמנית, ה"בולשביקית" ואף האנגלו-סכסית בקרב הציונים.

השאיר אישה, אנרייט ענתבי (1873–1954), בת למשפחת סלומון האשכנזית, פליטה מחבל לורן, שגדלה כמו ענתבי ברוח האהבה לצרפת ולתרבותה. ענתבי הכיר אותה בשנות לימודיו בצרפת והתחתן איתה בירושלים ב-1 באפריל 1897. אנרייט סלומון ענתבי הייתה למורה ידועה ברשת בתי הספר אליאנס – בתוניסיה ובצרפת. בימי השואה ניצלה בדרום צרפת יחד עם קומץ תלמידות מסלוניקי וממרוקו הודות לרשת ההתנגדות "מרסל" של מוסא עבאדי. לזוג אלברט ואנרייט ענתבי היו שמונה ילדים – אחד מהם, גסטון הצטיין כצנחן בצבאו של שארל דה גול, בין השאר, בפלישה לנורמנדי. ^[5]

בספרה של דבורה עומר "אהבת איתמר" נזכר ענתבי כ"רשע" המסגיר יהודים לשלטון הטורקי. בהמשך הספר מתברר כי הוא זה שהביא לשידוך הנכסף כל כך בין איתמר בן-אב"י ובחירת ליבו לאה אבושדיד.

רחובות בתל אביב ובירושלים נושאים את שמו. ברחוב יפו, בירושלים, ליד מרכז כלל, מתנוססות תמונותהם של ניסים בכר ואברהם ענתבי. מרכז כלל נבנה על הריסות בית הספר, שהשניים ניהלו.

נכדתו, אליזבת ענתבי (נ' 1945), בת בנו גסטון, פדגוגית, סופרת ואשת מולטימדיה, כתבה על סבה שני ספרים – אחד – "אלברט ענתבי וצרפת כדת" (1996) המקבץ ומעיר את התכתבותו, ו"הפאשה היהודי של ירושלים" (1996)

• Elizabeth Antébi, Albert Antébi (1873–1919) ou la religion de la France. Lettres

(אליזבת ענתבי – אלברט ענתבי או צרפת כדת. מכתביו.1996 עבודת גמר בבית הספר למחקרים מתקדמים בפריז, החוג למדעי דת)

• Elizabeth Antébi, L’homme du Sérail, NiL, 1996

(תורגם לאנגלית תחת השם "הפחה היהודי הקטן של ירושלים", The Little Jewish Pasha of Jerusalem, הוצאת הספרים קרופורד, אדלייד, אוסטרליה.(Crawford Publishing Cy, Adelaide, Australia) 1996.

• Amy Dockser Marcus – Jerusalem 1913: The Origin of the Arab-Israeli Conflict, Penguin, 2007
• Aron Rodrigue

French Jews, Turkish Jews- The Alliance Israelite Universelle and the Politics of Jewish Schooling in Turkey 1860–1925 (יהודים צרפתים, יהודים טורקים – כל ישראל חברים ומדיניות החינוך היהודי בטורקיה 1860–1925) Indiana University Press, Bloomington and Indianapolis

• Elisabeth Antébi

Les missionnaires juifs de la France : l'Alliance israélite "universelle (1860–1939), Paris, Calmann-Lévy, 1999.("המיסיונרים היהודים של צרפת: כל ישראל חברים 1860–1939)

מדיה וקבצים בנושא אברהם אלברט ענתבי בוויקישיתוף

• דוד תדהר (עורך), "אברהם אלברט ענתבי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 853
• מיכאל מ' לסקר, אברהם אלברט ענתבי – פרקים בפועלו בשנות 1897–1914, פעמים 21, תשמ"ה 1984, עמ' 50–82
• אלברט ענתבי מתוך "סיפורי ארץ ישראל – מצבות מדברות"
• אליזבת ענתבי – צרפת בלבאנט – 2006 (בצרפתית)
• אברהם אלמאליח, אברהם ענתבי ז"ל, הד-המזרח, 17 ביולי 1942, אברהם ענתבי ז"ל, חלק ב', הד-המזרח, 31 ביולי 1942, אברהם ענתבי ז"ל, חלק ג', הד-המזרח, 14 באוגוסט 1942,, אברהם ענתבי ז"ל, חלק ד', הד-המזרח, 28 באוגוסט 1942
• עוזי אלידע, מתוך "העולם בצהוב" מאת עוזי אלידע, באתר העין השביעית, 26 במרץ 2015
• אברהם אלברט ענתבי (1869–1919), דף שער בספרייה הלאומית
• עוזי אלידע. ״סקנדל תקשורתי בירושלים העות׳מנית – פרשת ענתבי״, קשר מס׳ 51, אביב 2018, עמ׳ 3–18.