אל-חרם
 | |
| מסגד סידנא עלי בהרצליה, שסביבו שכן אל-חרם | |
| טריטוריה |  המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | לוד |
| נפה | נפת יפו |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 3,320 דונם (1944) |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | 3 בפברואר 1948[1] |
| יישובים יורשים | הרצליה, כפר שמריהו |
| דת | מוסלמים, יהודים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 880[2][3] (1944) |
| קואורדינטות | 32°11′17″N 34°48′24″E / 32.18816667°N 34.80670278°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| (למפת נתניה רגילה)   אל-חרם  מצפון: __ רשפון (מועצה אזורית חוף השרון) מצפון-מזרח: __ רעננה ממזרח: __ גבעת ח"ן (מועצה אזורית דרום השרון), __ הוד השרון מדרום: __ רמת השרון, __ גליל ים (מועצה אזורית חוף השרון), __ תל אביב-יפו | |
אל-חרם (בערבית: الحرم) היה כפר ערבי[4] על חוף הים התיכון, כ-10 ק"מ צפונית ליפו, שנבנה סביב מסגד סידנא עלי ולעיתים אף מכונה על שמו.[5] תושבי הכפר נמלטו ממנו בעת מלחמת העצמאות. רוב אדמות הכפר צורפו לשטח העיר הרצליה והמועצה המקומית כפר שמריהו.
תושבי הכפר היו מוסלמים ברובם, וכלכלתם התבססה על חקלאות ודיג. המשפחות הגדולות בכפר היו משפחת אל-מסרי ומשפחת אל-כרים. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 נקנו מהאפנדי של אל-חרם חלק ניכר מאדמות הכפר על ידי קהילת ציון אמריקאית. על אדמות אלה (ועל אדמות כפרים שכנים, כמו אג'ליל) הוקמו היישובים הרצליה, רשפון וכפר שמריהו.
בשנת 1944 מנה הכפר כ-520 נפש ושטחו כלל 3,320 דונם.[3] בשנת 1945 היו שייכים 4,745 דונם משטחי הכפר לגורמים יהודיים שרכשו שטחים לשם הרחבתם של היישובים לידו.[3] ב-1948, בעת מלחמת העצמאות, חששו תושבי הכפר לחייהם למרות הקשרים הטובים עם שכניהם היהודים, ולאחר כיבוש יפו נמלטו התושבים מהאזור והתמקמו בעיקר בטייבה ובכפר מוקיבלה בכוונה לשוב לביתם עם תום המלחמה. חלקם הועברו למחנות פליטים מעבר לקו הירוק. על-פי עדויות של כמה מהמתיישבים הראשונים בהרצליה, התושבים היהודיים הגיעו לכפר ושוחחו עם תושביו לפני פרוץ המלחמה, בשיחה נאמר כי היהודים מתחייבים לשמור על שלומו של הכפר וכי לתושבי אל-חרם אין כלל מקום לדאגה, אולם לאחר מספר תקיפות שביצעו ההגנה והאצ"ל באזור, עזבו התושבים הערבים את הכפר.[6] לאחר תום המלחמה לא התירה להם ממשלת ישראל לחזור לבתיהם. רוב תושבי הכפר וצאצאיהם נותרו בטייבה ומוקיבלה.
במרץ 1949 הוקמה בתחומי הכפר הנטוש מעברה ששמה הרשמי היה "רשף",[7] על שם חורבות אפולוניה (רשפון-ארסוף) הסמוכות,[8] התושבים היו עולים יוצאי מזרח אירופה. המקום נודע גם בשמות "מעברת סידנא עלי", "מעברת נוף ים" או "סידני עלי", בשנת 1952 צורפה המעברה להרצליה[9] וכיום זה חלק משכונת "נוף-ים" בהרצליה. אדמות הכפר הועברו לשטח העיר הרצליה והמועצה המקומית כפר שמריהו. כיום רבים מבתי הכפר הרוסים, ועל חלקם נבנו חלק מבתי התושבים היהודיים. מסגד סידנא עלי, שהיה במרכז הכפר, נותר על תלו ולימים שוקם וחזר לתפקד כמסגד פעיל. בית הקברות של הכפר פרוץ ומוזנח.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- א. כנרתי, כפר הדייגים שפרש רשתותיו על מעפילים: סידני־עלי היא עברית...: הכפר הערבי הנטוש שהבחירות התקיימו בו – פעמיים בשבוע, מעריב, 14 ביולי 1949
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 82.
- ^ מתוכם 520 ערבים ו-360 יהודים
- ^ 1 2 3 נתוני סקר הכפרים 1945 המנדטורי, יצא לאור על ידי מכון המחקר של אש"ף, לבנון, 1970.
- ^ מפה (באנגלית) עם ציון הכפר 'אל הרם'. הוכנה ע"י צבא בריטניה, 1919, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
- ^ רועי מרום,"ההתיישבות הערבית המחודשת באזור רעננה", בתוך: יצחק שטייגמן, משממה למושבה פורחת – רעננה – דגם להתיישבות פרטית בארץ ישראל (1981-1922), ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2017, עמ' 436.
- ^ מרדכי נאור, סיפורי הרצליה - 50 פרשיות בתולדות הרצליה, הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2013, הפרק "הערבים עוזבים, הערבים עוזבים", עמ' 122–125.
- ^ כל-מקום, פנקס כיס להכרת הארץ, הוצאת מטכל/אכא, ענף השכלה, אוגוסט 1953 עמ' 227 הערך רשף: "ישוב קליטה בשרון...נוסד במרץ 1949 בכפר הנטוש סידנא עלי"
- ^ ד"ר זאב וילנאי, אנציקלופדיה לידיעת הארץ, הוצאת ידיעות אחרונות, 1956 עמ' 1127 הערך רשף: "ישוב עברי בשרון הדרומי...ניתן על יסוד השם רשפון, עיר קדומה שהייתה בקרבתו."
- ^ ברשימת השינויים של הלמ"ס בשורות 1168 ו-1455: המקום "סידני עלי" ששמו הנוסף "רשף", סמל המקום שבוטל הוא 0470, נכלל בהרצליה בשנת 1952
