יצחק בשביס-זינגר

יצחק בשביס-זינגר
יצחק באַשעוויס-זינגער
Isaac Bashevis-Singer

בשביס-זינגר
לידה	21 בנובמבר 1902 או 14 ביולי 1904 לאונצ'ין, רפובליקת פולין
פטירה	24 ביולי 1991 סרפסייד, ארצות הברית
שם לידה	יצחק זינגר
מדינה	ארצות הברית, פולין, האימפריה הרוסית
לאום	יהודי
מקום קבורה	Cedar Park Cemetery
שם עט	Bashevis, Warszawski, D. Segal
עיסוק	סופר
שפות היצירה	אנגלית, יידיש, אספרנטו, פולנית
יצירות בולטות	העבד, עושה הנפלאות מלובלין, שושה, מלך השדות
תקופת הפעילות	מ-1927
הושפע מ	היהדות; ארתור שופנהאואר, ברוך שפינוזה, עמנואל קאנט, הנרי מילר ופרידריך ניטשה
בן או בת זוג	Alma Wassermann
צאצאים	ישראל זמיר
פרסים והוקרה	פרס נובל לספרות (1978)
חתימה

יצחק בשביס-זינגר (בכתיב יידי: יצחק באַשעוויס^[1]-זינגער; באנגלית: Isaac Bashevis-Singer‏ 21 בנובמבר 1902 או 14 ביולי 1904, ורשה – 24 ביולי 1991, מיאמי) היה מגדולי סופרי היידיש; סופר יהודי פולני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978. חי בפולין ולאחר מכן בארצות הברית.

יצחק זינגר נולד בתחילת המאה ה-20 בכפר לאונצין שבפולין וגדל ברחוב קְרוֹכְמַלְנָה 10, ברובע יהודים עני בוורשה הבירה. הציג את 14 ביולי 1904 כתאריך הולדתו, אך ההערכה היא שהוא נולד מוקדם יותר, ב-21 בנובמבר 1902 או ב-11 בנובמבר 1903.^[2]

הוריו היו חרדים: אביו ר' פנחס מנדל היה רב וראש ישיבה ואמו בת שבע הייתה בתו של הרב מבילגוריי, רבי יעקב מרדכי זילברמן; אך אֶחָיו, ישראל יהושע זינגר ואסתר קרייטמן, עזבו את הדת והיו סופרים יידישאיים בזכות עצמם. לוורשה עבר זינגר עם הוריו בגיל שש, אך בשל מצוקת הרעב עזב בגיל 16 עם אמו לבילגוריי, עיר הולדתה של האם, בה שימש אבי האם ברבנות. עד גיל 12 לא קרא כלל ספרות חול, אך בשנותיו הראשונות בוורשה גברה ספקנותו הדתית והחלה התעניינותו במדעים, בפילוסופיה ובספרות העולמית.

בגיל 20 שב זינגר לוורשה בהזמנת אחיו, הסופר ישראל יהושע זינגר, שהציע לו לגזוז את פאותיו ולהחליף את הקפוטה בלבוש מודרני. את סיפוריו הראשונים כתב בעברית, אך עד מהרה עבר ליידיש - השפה שרוב העם היהודי במזרח אירופה ובארצות הברית הבין וקרא באותה תקופה. לאחר מכן החל זינגר לעבוד בהגהות בעיתון ספרותי ובתרגום ספרים מגרמנית ליידיש.

בזכות אחיו הסופר, בשנת 1923, נכנס זינגר לסביבת איגוד הסופרים והעיתונאים היהודיים ברחוב טְלוֹמֵצְקְיֶה 13 שכונה בפי חבריו "המלונה" ("די בודע"). על רקע המחסור והרעב שידע בוורשה, מצא באיגוד מעין "בית שני" באותה עת התקבצו שם מגוון סופרים ועסקנים "יידישיסטים והבראיסטים, רוויזיוניסטים וטריטוריאליסטים".^[3] איגוד הסופרים נותר מרכזי כל כך בחיי זינגר, עד ששני רומאנים קרא על שמו, ואת ידידיו הקרובים הכיר ממנו, בהם אהרן צייטלין וי"י טרונק, זינגר חבר לצייטלין בשנת 1932 לעריכת כתב העת היידי "גלובוס", והיה מושפע מהאפיקורסיות של טרונק.

ג'נט האדה, ביוגרפית של בשביס-זינגר, מוסיפה שהוא רצה גם להתרועע עם הנשים המנוסות שפגש במועדון, בעיקר מפני ששכנע את עצמו שהמגע הזה נחוץ לו כסופר יידיש מודרני; עם זאת, חש מגושם ומתוח, והחשש כי הן מביטות בו "בצחוק כבוש" ריפה את ידיו.^[4]

בוורשה היה זינגר מגיה של מוסף ספרותי וכן עסק בתרגום ספרים מגרמנית לשפת היידיש, שהחשוב ביניהם הוא Der Zauberberg (בעברית מתורגם כ"הר הקסמים") מאת תומאס מאן. בשנת 1935 היגר אחיו הגדול לאמריקה ויצחק הצטרף אליו, שם עבד עם אחיו בעיתון היידי "פארווערטס".

את השם "בשביס" אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו בת-שבע שנספתה בשואה. כן השתמש בשמות עט בנוסף לבשביס-זינגר – ורשבסקי (ביידיש: וואַרשאַווסקי) וד. סגל. ספריו תורגמו לעשרות שפות וכמה מהם הפכו למחזות וסרטים, כמו "העבד", "שונאים סיפור אהבה" ו"ינטל" על פי סיפורו "ינטל בחור ישיבה". שנים רבות הוא גר באפר איסט סייד (הצד המזרחי העליון) – שכונה ברובע מנהטן שבעיר ניו יורק.

יצחק בשביס-זינגר נפטר במיאמי שבפלורידה ב-24 ביולי 1991, ונקבר בבית קברות קטן בצפון ניו ג'רזי. במיאמי נקראה שדרה על שמו לאחר מותו. בחודש ינואר 2008, כסלו תשס"ח, לאחר מאבק רב שנים של בנו, ישראל זמיר, במטרה להנצחת שם אביו,^[5] נחנך רחוב על שם בשביס זינגר בשכונת הגוש הגדול בתל אביב.

בשביס-זינגר הכריז שהמטרה שלו הייתה, ותמיד תהיה, לספר סיפור. לדבריו בשיחה עם ריצ'רד בורגין "הסיפור הוא המסר".^[6] הוא חזר ואישר כי הוא יכול לאהוב ספרות בלי לחפש מסרים וסמלים בכל ספר שהוא קורא, ומודה שחייו-שלו נמצאים בכל ספריו בדרך זו או אחרת.^[7] "הצרה היחידה במחצית השנייה של המאה העשרים היא שאין בה די סיפורים, ובאין סיפור, המילים נעשות קלישאות חסרות משמעות".^[8]

בכתיבתו באה לידי ביטוי דמותו כאיש מאמין אף על פי שעוד מילדות לא הקפיד על שמירת מצוות. אחד המוטיבים החוזרים הנפוצים בכתביו הוא התהייה של הדמויות על קיום האלוהים וכן שאלות על מהות הבריאה והקיום האנושי.

"יחסי עם האל הם יחסי מחאה. איני מסוגל להתקומם שכן כדי להתקומם צריך כוח כלשהו, ואילו כדי למחות אינך זקוק לכוח כלל".^[9]

בספריו, לעיתים קרובות הגורם לתהיות הוא השטן ממש, שמנסה לפתות בדרכים שונות יהודים שומרי-תורה לחטוא, להאמין כי "אין דין ואין דיין" או להתנצר. התהיות האלה גורמות לדמויות לפתח סטיות ושיגעונות. בשביס-זינגר הרבה לתבל את כתיבתו בתערובת של אמונות יהודיות, כשפים ומושגים מהקבלה, כולל גלגולי נשמות ושמות של מלאכים ושדים כגון קטב מרירי, כל זאת על רקע חיים יהודיים פשוטים. תיאור של קיום מצוות יומיומיות כגון תפילות, תפילין, כשרות ושבת תופס לרוב חלק מהעלילה.

השכלתו הרחבה של בשביס-זינגר שבסיסה ספרות קלאסית שקרא בילדותו "תחת השולחן", כגון ספריהם של טולסטוי ודוסטויבסקי, יחד עם ספרי פילוסופיה, ניכרת בכתיבתו שמצטיינת בעומק מחשבה השזורה בעלילה. הוא הושפע רבות משופנהאואר, מברוך שפינוזה, מעמנואל קאנט ומפרידריך ניטשה, והדבר ניכר ביצירותיו הספרותיות.

בכתיבתו מתקיים מוטיב מרכזי של מאבק אידאולוגי בין אמונה ודת לרציונליות, והתייחסותו לדת היהודית היא מזווית של אדם מודרני, אך עם קורטוב של געגוע לחיים יהודיים ישנים על-פי התורה. כך הוא מוצא את עצמו מתריס נגד אלוהים על חוסר הצדק בעולם ועל האכזריות השלטת בו. הוא מגדיר את עצמו כיהודי מרצון ולא מכורח גורל, והתשובה לשאלה "מיהו יהודי?" קשורה למה שכל אינדיבידום חש ולאיזו לאומיות ברצונו להשתייך.

בכתיבתו של בשביס-זינגר יש מקום נרחב לתאורים ארציים מאוד של תשוקות מיניות עזות. דוגמה מייצגת מאוד לכך, היא הסיפור "המכשפה", בתוך ספרו "תאוות". בשיחתו עם בורגין על כתיבתו הוא אומר: "הייתי אומר כי הקשר הטוב ביותר עם האנושות הוא דרך המין. כאן אתה לומד דברים רבים על החיים, כיוון שביחסי מין ובאהבה נחשף האופי האנושי, יותר מאשר בכל דרך אחרת".^[10] בשביס-זינגר משכיל לשלב את פרטי היומיום הטריוויאליים ביותר עם הדרמטי והגורלי; לעיתים מסיים בשביס-זינגר את עלילת סיפוריו באבדון, כשלגיבוריו אין מוצא מהגורל שנכפה עליהם (כגון "יום שישי הקצר" ו"יארמה וקיילה") או מהחטאים שלהם ומכניעתם ליצר הרע (כגון "זיידלוס האפיפיור"), אך יש גם סיפורים שבסופם הגיבור מוצא מנוחה ונחלה (כגון "הסנדלרים הקטנים").

חלק מספריו של בשביס-זינגר אוירו על ידי אמנים ידועים, ביניהם רפאל סויר, מוריס סנדק, אריק קרל, רות צרפתי ואיירין ליבליך.^[11]

ב-1935 נפרד בשביס-זינגר מבת זוגו רוניה פונטץ', אם בנו ישראל זמיר. הוא היגר מפולין לארצות הברית, ואילו פונטץ' עזבה עם בנם (1929–2014) למוסקבה ומשם לישראל. השלושה נפגשו שוב רק עשרים שנה מאוחר יותר. זמיר חי בקיבוץ בית אלפא, והיה עורך המוסף השבועי של העיתון "על המשמר".

בשביס-זינגר היה נשוי במשך יותר מחמישים שנה לאלמה היימן וסרמן, פליטה ילידת גרמניה. כותבת הביוגרפיה אודותיו, ג'נט האדה, מציינת: "בשביס לא היה יכול למצוא לו אישה שיהיו לו עמה פחות במשותף... היא לא ידעה מילה ביידיש, היא נולדה בבית מתבולל במינכן - בקיצור, לא היה לה שום מושג על הסוגיות והקונפליקטים שהטרידו והלהיבו אותו".^[12]

הם נפגשו לראשונה בשנת 1937 כאשר הייתה אלמה נשואה לאחר. בשנת 1939 התגרשה; אף על פי כן לא מיהר בשביס-זינגר להתחתן עמה, ומצב זה גרם לקטטות ופרידות ביניהם.^[13] בסופו של דבר נישאו ב-1940. חייהם היו רוויי מתחים. בין השאר, לא ייחס בשביס-זינגר שום חשיבות לנאמנות כלפי אשתו: "רווק אני, רווק בנשמתי. אף אם אשא הרמון מלא נשים - אתנהג כרווק".^[14]

בשיחתו עם ריצ'רד בורגין הוא אומר: "לא נשאתי אישה עד גיל שלושים וחמש. במשך שנים התנגדתי לנישואין. הייתי מושפע מן הסופר היהודי הדגול אוטו ויינינגר שהיה סבור כי הנשים ומוסד הנישואין עומדים בדרכו של איש הרוח. אך את ההחלטות של אנשים צעירים מפרים החיים. במועד מסוים בחיי, חשתי שבלי בית אין עתיד לקריירה הספרותית שלי. אז פגשתי את אשתי אלמה, וידעתי שהיא האדם שהועיד לי הגורל. אנו נשואים יותר מארבעים שנה ומימי לא התחרטתי. הרשה לי לצטט סופר אשר נשאל אם חשב אי פעם להתגרש מאשתו והשיב: 'פעמים רבות חשבתי להרוג אותה - אך לא להתגרש ממנה'".^[15]

בשביס-זינגר הקיף את עצמו בנשים כמתרגמות, מעריצות ומקורות השראה. שתי הנשים שהצליחו למשוך את ליבו היו דובה גרבר, ניצולת שואה ודוברת יידיש מהבית, ועליזה שבריין, אחת המתרגמות של בשביס-זינגר. לדעתה של כותבת הביוגרפיה שלו, "המכנה המשותף בין דובה דבורה ואלמה היה נכונותן לטפל בבשביס, לראות בו מאהב וילד גם יחד. בתקופות שונות שימשה כל אחת מהן מזכירה, וכל אחת הצטרפה אליו לנסיעותיו".^[16]

קשה שלא לראות באורח חייו הדהוד של יצירתו "שונאים סיפור אהבה". בהקשר של דמותו של הרמן ברודר בספר זה הוא אומר: "אני סביל במידת מה, מעולם לא חיזרתי אחרי נשים. הן נאלצו לבוא אלי, כיוון שהייתי ביישן".^[17]

על יחסיו עם אחיו ישראל יהושע, בשביס-זינגר אמר: "אף שכל תוכניותי היו קשורות באחי יהושע, שישלח לי 'אפידוויוט' לבוא לאמריקה באשרת תייר ויעזור לי להישאר שם, עניתי על מכתביו לעיתים רחוקות",^[18] ובשיחתו עם רוצ'רד בורגין אמר: "למעשה אחי היה המורה שלי לספרות... לעיתים רבנו, כדרך אחים, אך הסברה שאחי עמד בדרכי ועיכב את התפתחותי היא שגויה לחלוטין. ההפך הוא הנכון. הוא סייע לי להתפתח".^[19]

הרגלי התזונה של יצחק בשוויס־זינגר השתנו במהלך חייו. המעבר לצמחונות התרחש בתקופה מאוחרת יחסית בחייו, כאשר היה כמעט בן שישים.^[20] הצמחונות גם קיבלה ביטוי בספריו. בסיפורו "כותב המכתבים", מספיד גיבור הסיפור, הרמן, את העכברה שחלקה עמו פרק מחייה ומתה בגללו: ”מה הם יודעים - כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו - על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה.”^[21] כך בספרו הידוע, "העבד", כותב בשביס: ”היהודים נהגו ביצורים כפי שנהגו הגויים עם היהודים. המילים ראש, גרגרת, כבד, כרעיים, קורקבן, עוררו בו חלחלה. כל פעם שנטל בשר לפיו, דומה היה עליו כאילו אוכל מבשר ילדיו... אף קרה שלאחר סעודת-שבת יצא החוצה והקיא הכל...”^[22]

בשנת 1978 זכה בשביס-זינגר בפרס נובל לספרות. בנימוקי חבר השופטים נכתב, בין השאר, כך: "בסיפוריו מעוררי הרגש הנעוצים בשורשיו בתרבות היהודית-פולנית, בשביס-זינגר מעורר לחיים את מצביו של האדם באשר הוא".

הוא התלבט באיזה שפה ינאם בעת קבלת הפרס. תמיד חש כי הוא חב את הצלחתו לשפה האנגלית. ביידיש, אמר, ספר מוכר 2,000 עותקים, במקרה הטוב, ואילו באנגלית הוא רב מכר. עם זאת, דבר לא יכול היה להחליף את חיבתו ליידיש. הוא סבר שעל הספרות להביא שמחה, לברוא עולם אחר לקורא, ועם זאת, היא יכולה - ואולי אף חובתה - לתעד ולשמר עולמות שנכחדו. כפשרה, החל את הנאום ביידיש והמשיכו באנגלית. מתוך הנאום:

היידיש היא שפה של גלות, בלי ארץ, בלי גבולות, שאינה נתמכת בידי שום ממשלה. זו שפה שאין בה מילים לכלי נשק ולשיטות מלחמה. זו שפה שבזו לה, הן יהודים שהשתלבו באמנציפציה והן גויים. האמת היא, שאת הדברים להם הטיפו הדתות הגדולות, יישמו דוברי היידיש בגטאות יום יום. הם היו עם הספר במובן האמיתי ביותר של המילה. הם לא ידעו תענוג גדול יותר מאשר לימוד האדם והיחסים האנושיים, אותם כינו "תורה, תלמוד, מוסר, קבלה". הגטו היה לא רק מקום מקלט למיעוט נרדף, אלא גם ניסוי גדול בשלום, משמעת עצמית והומניזם.

בית אבי ברחוב קרוכמלנה בווארשה היה בית לימוד, בית משפט, בית תפילה וסיפור סיפורים, כמו גם מקום לנישואין ולחגיגות חסידיות.

ביידיש אפשר למצוא ביטויים של עונג, תאווה לחיים, געגועים למשיח, סבלנות והערכה עמוקה לאינדיבידואליות האנושית. ביידיש יש הומור והערכה לכל יום בחיים, לכל פרור של הצלחה, לכל מפגש של אהבה... היידיש אינה מקבלת את הניצחון כמובן מאליו. היא מתגנבת, חומקת, מבריחה את עצמה בין כוחות ההרס...

היו שקראו ליידיש שפה מתה, אך כך נקראה גם העברית במשך אלפיים שנה. היא הוחייתה בזמננו באופן ראוי לציון, כמעט פלאי. ארמית הייתה לבטח שפה מתה במשך מאות שנים, אך אז היא הביאה לחיים את ספר הזוהר, יצירה מיסטית בעלת ערך רב. עובדה היא, כי היצירות הקלאסיות של הספרות היידית הינן גם היצירות הקלאסיות של הספרות העברית המודרנית. היידיש עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. היא מכילה אוצרות שטרם נגלו לעיני העולם. הייתה זו שפתם של קדושים מעונים וצדיקים, של חולמים ושל אנשי קבלה – עשירה בהומור ובזכרונות, אותם מי ייתן והמין האנושי מעולם לא ישכח. אם לנסות ולהמחיש זאת, יידיש היא השפה החכמה והצנועה של כולנו, צורת הדיבור של אנושות מפוחדת אך מלאת תקווה.^[23]

• העבד - סיפורו של תלמיד חכם שנמכר לעבדות לאחר גזרות ת"ח ת"ט ומתאהב באישה גויה, תרגם חיים פלג, הוצאת עם עובד, תשכ"ו 1966; תרגם שנית אברהם יבין, הוצאת עם עובד, תשס"ב 2002
• האחוזה - רומן מחיי היהודים בפולין בסוף המאה ה-19, תרגמה אביבה גור, הוצאת ספרית פועלים, 1972
• הנחלה - רומן (המשכו של האחוזה), תרגמה אביבה גור, הוצאת ספרית פועלים, 1976
• שושה - סיפור על סופר המתאהב בנערה לא בוגרת, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, תשל"ח 1978
• שונאים - סיפור אהבה - רומן על ניצול שואה בארצות הברית שמנהל שלוש מערכות יחסים עם נשים בתחושה שאיננו שולט על גורלו, תרגם ישראל זמיר, הוצאת ספרית פועלים, 1979
• עושה הנפלאות מלובלין, תרגם ברוך קרוא, הוצאת ספרית פועלים, 1970; תרגמה שנית בלהה רובינשטיין בשם הקוסם מלובלין, הוצאת ספרית פועלים, 2008
• תאוות, תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן, תשמ"ג 1983
• מורשה עד ניו-יורק - פרקי אוטוביוגרפיה, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, תשמ"ד 1984
• יום של עונג - סיפור ילדותו של הסופר בוורשה של תחילת המאה ה-20, תרגם אברהם זינגר, הוצאת אדם, 1985
• הגולם - סיפורו של הגולם מפראג, ספרית פועלים, 1985, מאנגלית, יעקב שביט
• החוזר בתשובה, תרגם ישראל זמיר, הוצאת ספרית הפועלים, תשמ"ו 1986
• מותו של מתושלח, תרגם משה זינגר, הוצאת מעריב, תשמ"ט 1989
• ינטל בחור הישיבה - ספר זה עובד למחזות ולסרט (ינטל), תרגם שלמה צוקר, הוצאת עם עובד, תשנ"א 1990
• חלאה, תרגמה עופרה עופר, הוצאת מעריב, תשנ"א 1991
• משפחת מושקאט: רומאן, תרגם מיידיש יעקב אליאב (קויפמן), 3 כרכים, תל אביב, עם עובד, תשי"ג
  • משפחת מושקאט, תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן, תשנ"א 1991 (תרגום שני)
• מלך השדות - הרומן האחרון של זינגר, תרגם משה זינגר, הוצאת זמורה ביתן, תשנ"ב 1992
• הסרטיפיקט, תרגמה עופרה עופר, הוצאת מעריב, תשנ"ג 1993
• משוגע - סופר יהודי אמריקאי המסתבך במערכות יחסים מטורפות עם נשים וגברים יהודים, תרגמה מאירה לבנת, הוצאת מעריב, תשנ"ה 1995
• בית הדין של אבא - אוסף סיפורים אוטוביוגרפי
• המפתח - סיפורים בתרגומו של ישראל זמיר, בנו של יצחק בשביס-זינגר^[24]
• שפינוזה מרחוב השוק - סיפורים, תרגם אורי בלסם, הוצאת הד ארצי, תשנ"ט 1998
• אנשים בדרכי - סיפורים, תרגם אריה אהרוני, הוצאת ספרית פועלים, תש"ס 1999
• צללים על ההדסון - רומאן המתאר את חייהם של פליטים יהודים בניו-יורק בסוף שנות הארבעים, תרגם מאנגלית יובל קשדן, הוצאת הד ארצי, תש"ס 2000
• השטן בגוריי, תרגמה בלהה רובינשטיין, הוצאת כרמל, תשס"א 2000
• חורבן קרשב, תרגמה בלהה רובינשטיין, הוצאת כרמל, תשס"א 2000
• יארמה וקיילה, תרגמה מיידיש בלהה רובינשטיין, ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2011
• תשמעו סיפור!, תרגמה מיידיש בלהה רובינשטיין, עם עובד, 2014
• השריד שנותר, תרגמה מיידיש בלהה רובינשטיין, הוצאת ידיעות ספרים, 2016
• מסעות בשביס בארץ ישראל, תרגם בני מר, הוצאת בלימה, 2021
• ספינה לאמריקה, הופיע במקור כסיפור בהמשכים ביידיש בעיתון "פארווערטס" וכספר הופיע בעברית בלבד. תרגמה בלהה רובינשטיין, הוצאת פרדס, 2022^[25]
• מכתב קטן לאמא, תרגמה בלהה רובינשטיין, הוצאת פרדס, 2022^[26]
• מסעות בשביס בארץ ישראל, תרגם מיידיש בני מר, הוצאת בלימה, 2023^[27]

• ינטל, תרגם יעקב שבתאי, במאי חנן שניר, הוצג בתיאטרון הקאמרי, ינואר 1980
• הגולם, לפי ספרו על הגולם מפראג, תיאטרון אורנה פורת, בשנת 1993
• ינטל, תרגם דן אלמגור, במאי משה קפטן, הפקה חדשה כהצגה מוזיקלית, התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה, מוזיקה יוסי בן נון, בכורה ב-27 באוקטובר 2009
• לכל השדים והרוחות, עיבד וביים מייקל אלפרדס, תרגמה רבקה משולח, הוצג בתיאטרון הקאמרי, 2001
• העבד, עיבד וביים יבגני אריה, תרגם בן בר-שביט, הוצג בתיאטרון גשר, 2002
• שושה, עיבדו ילנה לסקין ויבגני אריה, ביים יבגני אריה, תרגם בן בר-שביט, הוצג בתיאטרון גשר, 2003
• הנאהבים והנעימים, עיבד מוטי לרנר עם בנו של בשביס-זינגר, ישראל זמיר, הבמאי חנן שניר, הוצג בתיאטרון הבימה, 2004
• שונאים, סיפור אהבה, עיבדה וביימה אירינה גורליק, הוצג בתיאטרון מיקרו, 2004
• שונאים, סיפור אהבה, עיבדו רועי חן ויבגני אריה, ביים יבגני אריה, תרגם רועי חן, הוצג בתיאטרון גשר, 2009
• טייבל'ה והשד שלה, תורגם על ידי דן אלמגור, הוצג בתיאטרון חיפה (1997), בגודמן - בית ספר למשחק בנגב (2015) ובתיאטרון מיקרו, 2015
• שדים, בהשראת "השד מטישווייץ", "הגולם מפראג" ו"טייב'לה והשד שלה", עובד על ידי סטודנטים מסדנת התיאטרון של בית הלל בירושלים, ביים יפים ריננברג, הוצג בבית הלל באוניברסיטה העברית, 2009
• כתב היד, עיבוד ובימוי אירינה גורליק, הוצג בתיאטרון מיקרו, 2015.
• לכל השדים והרוחות, מייקל אלפרדס עיבד עשרה סיפורים שונים של בשביס-זינגר מחייו; הוצג במספר תיאטראות
• העבד, הפקה מחודשת בבימויו של יבגני אריה, תיאטרון גשר, 2018
• הנאהבים והנעימים, עיבד מוטי לרנר עם בנו של בשביס-זינגר, ישראל זמיר, הבמאי עידו רוזנברג, תיאטרון בית ליסין, 2021^[28]
• טייבלה והשד - מחזה ופזמונים רוני סיני, במאית שירלי דשא, הצגה מוזיקלית עם לחנים מאת ליאור רונן, תיאטרון החאן, 2020
• השדה האחרונה - מיני-אופרה שכתבו יבגני לויטס ורועי חן על פי הסיפור "מעשה טישוויץ" עבור התזמורת הקאמרית הישראלית, 2023

• ישראל זמיר, אבי יצחק בשביס זינגר, ספרית פועלים וידיעות אחרונות, 1994
• ג'נט האדה, יצחק בשביס זינגר: ביוגרפיה, רסלינג, 2009
• פלורנס נואוויל, יצחק בשביס זינגר: ביוגרפיה, מצרפתית, דורית דליות רבינוביץ, ידיעות ספרים, תל אביב, 2010
• יהודה אטלס, "יצחק בשביס זינגר: חשוב הסיפור, לא המסר", בספר ילדים גדולים (כרך 2, עמ' 220-215), הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.
• יצחק בשביס־זינגר – בעולם התוהו (מיידיש: עידו בסוק), דחק, כרך טז, 2023.

על יצירתו:

• ג'נט האדה, "אשכנז של הדמיון", רגע של הולדת, תשס"ז-2007
• יעל שגב, "זהות מינית אמביוולנטית ביצירות יצחק בשביס-זינגר", חוליות 10, 2006
• נתן כהן, "איגוד הסופרים והעיתונאים היהודים בוורשה בחייו וביצירתו של יצחק בשוויס-זינגר", בין שתי מלחמות עולם, תשנ"ז-1997
• אברהם רובינשטיין, "בין גוריי לבילגוריי: עולמו הספרותי של יצחק בשביס-זינגר ועולמה ההיסטורי החברתי של יהדות פולין", מבוע י"ח, תשמ"ג-1983
• חנא שמרוק, "בין אוטוביוגראפיה לרומן ביצירת בשביס", מולד 41, 251, 1982
• מרדכי אבישי, "על יצחק בשביס-זינגר, המופלא והפשוט בעולמו", מאזנים מ"ז, 6, תשל"ט-1979 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• אברהם בלט, "משנתו הסיפורית של יצחק באשביס-זינגר", מבוע ט"ו, תש'ם-1980
• דינה פלדות, "דון ז’ואן או שלומיאל? קזנובה ביצירתו של יצחק בשביס-זינגר", בשער 156, 1981
• צ'ארלס פאטרסון, כל יום הוא טרבלינקה, פרדס הוצאה לאור, תשס"ו - 2006. פרק 7: בית מטבחיים מאופק עד אופק – החזון האנושי של יצחק בשביס זינגר, עמ' 169–196.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יצחק בשביס-זינגר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יצחק בשביס-זינגר

• ראו ציטוטים מהספר: שיחות עם יצחק בשביס-זינגר
• הספרים של יצחק בשביס-זינגר, באתר "סימניה"
• יצחק בשביס-זינגר, באתר פרס נובל (באנגלית)
• ישראל זמיר, יצחק בשביס-זינגר, באתר "הבמה"
• רחל אורן, המוות הוא האלוהים, דבר, 20 במאי 1966
• עפרה אליגון, "הקוסם מניו-יורק": פגישה עם הסופר יצחק באשעביס־זינגר, מעריב, 22 בספטמבר 1968
• נתן כהן, חצי תריסר פרשות אהבים, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2008
• יחיאל שיינטוך, ‏"ספרות, פוליטיקה והומור: הפולמוס בין יצחק באשעוויס ואהרן צייטלין עורכי הירחון גלאבוס לבין השבועון וואכנשריפט והירחון ליטערארישע טריבונע", קשר 26, סתיו 1999, 67-78.
• יעל שמש, "אך כפשע בין לא תשחט ללא תרצח": צוואתו הרוחנית של יצחק בשביס זינגר, באתר עמותת אנימלס
• יעל שמש, השוחט הטוב והשוחט הרע: דמות השוחט ביצירות בשביס זינגר, באתר עמותת אנימלס
• יעל שמש, שואת בעלי-החיים בכתבי יצחק בשביס זינגר, באתר עמותת שב"י
• בלהה רובינשטיין, תבניות סיפור ביצירות יצחק בשביס-זינגר וזיקתן למסורת הסיפור הקבלי-עממי, חוליות 2, קיץ 1994
• חנא שמרוק, יצחק בשביס: מספר המעשיות לילדים, חוליות 3, אביב 1996
• ריאיון עם מעבד הרומן "שונאים סיפור אהבה" למחזה שהועלה בתיאטרון גשר, באתר יד ושם
• אביבה קרינסקי, ביקור בוורשה בעקבות יצחק בשביס זינגר, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2014
• שירי לב-ארי, הפסימיסט האופטימי: החיים על פי בשביס זינגר, באתר ynet, 22 בנובמבר 2014
• בשביס-זינגר נואם בטקס קבלת פרס נובל, באתר פרס נובל
• בשביס-זינגר נואם ביידיש בסטוקהולם, 1978
• בשביס-זינגר בביתו, 31 בדצמבר 1979, ארכיון AP
• יצחק בשביס-זינגר, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
• יהושבע סמט-שינברג, סיפורם של שלושה אחים סופרים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2019
• נעם גיל, מאבקו של יצחק בשביס זינגר ביהודים הסנובים, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2022
• יצחק בשביס-זינגר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• יצחק בשביס-זינגר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מידע על יצחק בשביס-זינגר בקטלוג הספרייה הלאומית
• יצחק בשביס-זינגר (1904-1991), דף שער בספרייה הלאומית
• יידיש- שפה עשירה לקבצנים- קטעים מתוך הרצאה שנשא יצחק באשוויס-זינגר על קשיי התרגום מיידיש (תרגמה: זיוה שמיר), מעריב, 15 באוקטובר 1978

• יצחק בשביס-זינגר, ברשת החברתית Goodreads

• גימפל תם (ביידיש)
• יצחק בשביס-זינגר, צייטל וריקל: סיפור על אהבת נשים בעיירה יהודית, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2006
• פרקים ראשונים מתוך הספר "העבד" באתר עם עובד
• הקוסם מלובלין | יצחק בשביס-זינגר, באתר הארץ, 24 בפברואר 2008
• הדר בן-יהודה, תגלית: בשביס זינגר, הסיפורים הראשונים והיחידים בעברית, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 24 ביולי 2017
• The Boarder, The New Yorker, May 7, 2018

• ג'ואל שכטר, על המחזות של בשביס-זינגר (ביידיש)
• תלמה אדמון, הילד המתבונן: על "בית הדין של אבא", באתר nrg‏, 21 בפברואר 2011
• על הרומן "שונאים סיפור אהבה" באתר יד ושם
• על "תשמעו סיפור!", של יצחק בשביס-זינגר, 21 בנובמבר 2014 באתר "מבקר חופשי", פורסם במקור במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
• עופרה עופר אורן, "מסעות בשביס בארץ ישראל": מסע בזמן, בבלוג "סופרת ספרים", 9 בדצמבר 2021
• אביב פטר, תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב, באתר "מעלה", דצמבר 2021 - על "מסעות בשביס בארץ ישראל"

זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925	פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950	דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975	לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000	בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך	נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024)