ויליאם שרמן
לידה | 8 בפברואר 1820 לנקסטר, אוהיו, ארצות הברית |
---|---|
פטירה | 14 בפברואר 1891 (בגיל 71) ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית |
מקום קבורה | בית הקברות קאלווארי |
מדינה | ארצות הברית |
השכלה | האקדמיה הצבאית של ארצות הברית |
בן או בת זוג | אלינור בויל יואינג שרמן |
צאצאים | Eleanor Sherman Thackara, Thomas Ewing Sherman, William Tecumseh Sherman |
השתייכות | צבא ארצות הברית צבא האיחוד |
תקופת הפעילות | 1840–1853 1861 – 1884 |
דרגה | הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית |
תפקידים בשירות | |
מפקד ארמיית הטנסי הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית | |
פעולות ומבצעים | |
מלחמת האזרחים האמריקנית | |
ויליאם טקומסה שרמן (באנגלית: William Tecumseh Sherman; 8 בפברואר 1820, אוהיו - 14 בפברואר 1891, ניו יורק) היה גנרל אמריקני, מהמפקדים הבולטים של צבא ארצות הברית (צבא הצפון) במלחמת האזרחים האמריקנית (1861–1865). בתחילת המלחמה שירת כקצין בדרגת קולונל, ובמהלכה קודם לדרגת גנרל. היה מקורב מאוד לגנרל-מפקד הצבא, יוליסס גרנט (לימים נשיא ארצות הברית). בשנת 1869 מונה לגנרל מפקד של הצבא האמריקני, ופרש מהצבא בשנת 1884. על שמו נקראים העץ הגדול בעולם, גנרל שרמן, כמו גם הטנק האמריקני M4 שרמן, שהיה הטנק העיקרי של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, והופעל גם בצה"ל (מקור הכינוי - בצבא הבריטי). ידוע בשל אמירתו "מלחמה היא גיהנום".
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנים מוקדמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שרמן נולד בעיר לנקסטר שבמדינת אוהיו, ב-8 בפברואר 1820. אביו היה שופט עליון, ומת כשהיה בן תשע. אחיו הצעיר היה ג'ון שרמן.
תומאס יואינג, שהיה סנאטור מטעם אוהיו וחבר של המשפחה, לקח אותו תחת חסותו. יואינג הבטיח את קבלתו של שרמן כצוער (בגיל 16) לאקדמיה הצבאית היוקרתית בווסט-פוינט, אותה סיים בשנת 1840. הוא החל לשרת כקצין בדרגת לוטננט מדרגה שנייה ביחידת תותחנים, והשתתף בלחימה נגד שבט ילידים (אינדיאנים) בפלורידה. במהלך המלחמה נגד מקסיקו (1846–1848) שירת בתפקידי מטה בקליפורניה. בשנת 1850 התחתן עם אלינור יואינג, בתו של תומאס. בשנת 1853 עזב את הצבא, ומונה לנשיא בנק בעיר סן פרנסיסקו. בעקבות כישלונו של הבנק להתמודד עם המשבר הכלכלי של שנת 1857, שרמן אולץ לעזוב. הוא מונה לנשיא הראשון של "הסמינר הצבאי של מדינת לואיזיאנה" (לימים אוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה - LSU). עם פרוץ מלחמת האזרחים, בשנת 1861, שרמן התפטר וחזר לצפון. באפריל 1861 מונה לנשיא חברת רכבות שבסיסה היה בעיר סנט לואיס, וביוני 1861 זומן לעיר הבירה וושינגטון, כדי לקבל מינוי קרבי בכיר בצבא.
תגובתו לפרישת הדרום
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר שמע על הקמת הקונפדרציה שרמן היה בחברת חבר דרומי בטרם חזר לצפון ולצבא האיחוד, וצוטט כשאמר:
אתם אנשי הדרום אינכם מודעים למעשיכם. הארץ תרווה דם, ורק אלוהים יודע כיצד זה יגמר. מדובר בשטות, בטירוף, בפשע כנגד הציוויליזציה! אתם מדברים בכזו קלות על מלחמה. אינכם יודעים על מה אתם מדברים, מלחמה היא דבר נורא!
אתם גם טועים באנשי הצפון. הם רודפי-שלום אך הם אנשים רציניים והם ישיבו מלחמה. הם לא יתנו לארץ הזו להחרב ללא מאבק גדול להצלתה.
מלבד זאת, היכן כל חייליכם וכלי הנשק שלכם באמצעותם אתם מבקשים להילחם בצפון? הצפון יכול לבנות מנוע קיטור, קטר, קרון רכבת; אתם בקושי יודעים לייצר יארד של בד או זוג נעליים. אתם רצים לתוך מלחמה עם אחת מקבוצות האנשים החזקות, בעלות הגאונות המכנית והנחושות שעל כדור-הארץ - ממש כאן, ליד דלתות ביתכם.
נועדתם לכישלון. רק בנפשכם ובנחישותכם מוכנים אתם למלחמה. בכל הדברים האחרים אתם לחלוטין לא מוכנים ונקודת המוצא לכך היא מניע גרוע. בתחילה יהיו לכם הישגים, אך עם הזמן כשמשאביכם המוגבלים יתחילו להתדלדל, מורחקים מהשווקים האירופאיים כפי שתהיו, מאבקכם יגווע. אם רק אנשיכם יעצרו ויחשבו, הם בסופו של דבר יהיו חייבים לראות שהם לבטח יפסידו.
שירות במלחמת האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שרמן מונה למפקד בכיר בדרגת קולונל, והשתתף בקרב הראשון של המלחמה, קרב בול-ראן (21 ביולי 1861), כמפקד רגימנט חיל רגלים. שרמן מילא את תפקידו בהצטיינות, אבל בעקבות תבוסת הצפון בקרב הוא פנה לנשיא אברהם לינקולן, וביקש להשתחרר מתפקיד פיקודי בכיר[1]. לינקולן סירב, קידם אותו לדרגת בריגדיר ג'נרל ומינה אותו למפקד יחידה שהוצבה במדינת קנטקי. במהלך שירותו בקנטקי הוא עבר משבר נפשי קשה, ונשלח לתקופת החלמה קצרה באוהיו. שישה חודשים אחרי חזרתו הוא השתתף בקרב שילה (6 - 7 באפריל 1862) כסגנו של הגנרל יוליסס גרנט, בדרגת מייג'ור גנרל[2]. במהלך הקרב - שנערך בדרום-מערב מדינת טנסי - שרמן נפצע פעמיים, ונאלץ להחליף ארבעה סוסים, לאחר שנורו.
שרמן נעשה מקורב מאוד לגנרל גרנט, וזמן קצר לאחר קרב שילה הוא שכנע אותו לא להתפטר - אף על פי שגרנט היה מסוכסך עם מפקדו, גנרל הנרי האלק, וסבל מתדמית של שיכור. גרנט ושרמן המשיכו לשתף פעולה ולנצח בקרבות, ובהם המצור על ויקסבורג[3], ובשנת 1864 הנשיא לינקולן מינה את גרנט למפקד צבא הצפון, ושרמן מונה למפקד החזית המערבית (התפקיד הקודם של גרנט). שרמן ניהל את הלחימה באמצעות תמרונים נרחבים, ובקיץ 1864 הצליח לכבוש את העיר אטלנטה שבמדינת ג'ורג'יה[4]. לאחר כיבוש אטלנטה, בחר שרמן לנסות לחצות את ג'ורג'יה ולנתק את קווי האספקה של הקונפדרציה. ב-15 בנובמבר עזב את אטלנטה, וב-10 בדצמבר הגיעו כוחותיו לפאתי עיר הנמל סוואנה. במהלך המערכה הזאת, שזכתה לכינוי "הצעדה אל הים" (The March to the Sea), נקט שרמן בשיטות מבצעיות ייחודיות; ראשית, הקפיד לנוע באופן שמאפשר לו להתקדם ליותר מיעד ברור אחד; בכך הביא לפיזור כוחות הדרום ולצמצום ההתנגדות. שנית, התנתק שרמן מקווי הלוגיסטיקה הצפויים - מסילות הברזל - והקצה כוחות לאיסוף מזון מהשטח; בכך איפשר לעצמו לפעול בגמישות ובמהירות לא אופיינית[5]. המדיניות האלימה כלפי האוכלוסייה האזרחית הפכה אותו לאישיות שנויה במחלוקת ושנואה על ידי תושבי הדרום, עד היום. לעומתם, העבדים השחורים ששחרר מאחוזות הדרום העריצו אותו כגיבור, בין היתר בגלל פקודתו הידועה: "40 אקרים ופרד". ניצחונותיו של שרמן קירבו את סוף המלחמה, והפכו אותו לאחד הקצינים החשובים ביותר שלחמו בה.
אחרי המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1869 הושבע גרנט לתפקיד נשיא ארצות הברית ושרמן מונה למפקד הצבא. במהלך כהונתו לחם הצבא בעיקר נגד שבטים ילידים. במקביל ללחימתו הקשה בשבטים שאחזו בנשק, התנגד שרמן בתוקף לפגיעה בזכויותיהם של השבטים שחיו בשלום בשמורות (Reservations).
בשנת 1875 פרסם את זכרונותיו. בשנת 1884 פרש מהצבא, בחר לגור בעיר ניו יורק, והפך למרצה מבוקש. פעילים של המפלגה הרפובליקנית הציעו לו להתמודד על הנשיאות בבחירות 1884, אך הוא סירב בתוקף. הציטוט של סירובו נקרא הצהרת שרמן, ומשמש כביטוי לסירוב מוחלט לרוץ בבחירות - "לא אקבל את מועמדות המפלגה ואם אבחר - לא אשרת בתפקיד".
שרמן מת בניו יורק בגיל 71, ב-14 בפברואר 1891, ונקבר בעיר סנט-לואיס שבמדינת מיזורי. הגנרל ג'וזף ג'ונסטון, שפיקד על כוחות צבא הדרום שלחמו בשרמן במהלך המסע המפורסם שלו אל הים, היה אחד מנושאי ארון הקבורה שלו, ומת מספר שבועות לאחר מכן.
פסל בדמותו של שרמן הוקם בכניסה הדרום-מזרחית של הסנטרל פארק בניו יורק. על שמו נקרא גם טנק המערכה העיקרי של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, הM4 שרמן.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ויליאם שרמן, ברשת החברתית Goodreads
- יוסף ג'קסון, ג'ורג'יה: מסע אל ההיסטוריה השחורה של ארה"ב, באתר ynet, 6 בספטמבר 2011.
- ויליאם שרמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ויליאם שרמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ויליאם שרמן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מיכאל הרסגור ואהוד פוקס, "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים", הוצאת דביר, 2010, עמודים 293-311.
- ^ ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993, עמוד 167.
- ^ באזיל לידל הארט, "אסטרטגיה של גישה עקיפה", הוצאת משרד הביטחון, 1956, עמודים 139-140.
- ^ עפר שלח, "האומץ לנצח", תל אביב: ידיעות ספרים, 2015, עמוד 140.
- ^ באזיל לידל הארט, "אסטרטגיה של גישה עקיפה", הוצאת משרד הביטחון, 1956, עמודים 142-146.