אלפבית עברי

האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, במקום הכתב העברי העתיק. האלפבית העברי מונה 27 אותיות מתוכן 5 אותיות סופיות. כתב זה משמש עד ימינו לכתיבת השפות העברית, יידיש, ארמית, לאדינו וערבית יהודית.

הכתב העברי הוא אבג'ד או אלפבית עיצורי: כל אות בו מייצגת עיצור, לעיתים יותר מעיצור אחד, וקבוצת אותיות קטנה הקרויות אימות הקריאה עשויות לייצג גם תנועות. ייצוג שלם וחד-משמעי של התנועות והעיצורים מתאפשר רק בעזרת הניקוד, שהוא אוסף הסימנים הדיאקריטיים המתווספים לאותיות האלפבית העברי (להבדיל מהכתב הלטיני למשל, שהוא כתב עיצורי בעל חמש אותיות תנועה).

ערכים מורחבים – אלפבית פרוטו-כנעני, הכתב העברי הקדום

הכתבים המוקדמים ביותר המשתמשים באלפבית העברי נכתבו בכתב העברי הקדום ששימש עד לתקופת בית שני. הכתב העברי הקדום הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, שבתורו התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני שפותח בהשראת ההירוגליפים המצרים.

בתקופת בית שני אומץ האלפבית הארמי לשימוש השפה העברית במקום האלפבית העברי העתיק, וממנו התפתח הכתב המרובע. בתקופת המעבר נעשה שימוש מועט בכתב העברי הקדום, למשל בכתיבת השמות הקדושים והטבעת מטבעות. עם הזמן, נעלם גם שימוש זה של הכתב העברי הקדום. האלפבית העברי של ימינו הוא פיתוח של הכתב המרובע. היו שטענו שהמעבר לשימוש בכתב המרובע נבע מתוך רצון להיבדל מהשומרונים שהחזיקו בצורה ייחודית של הכתב העברי העתיק^{[דרוש מקור]}.

כתב רהוט או כתב יד עברי

במקביל לכתב המרובע, המשמש בעיקר לדפוס, התפתח כתב רהוט, המתאפיין בקווים מעוגלים, לצורך כתיבה מהירה, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים. וריאציות אחרות של הכתב העברי הן כתב ספרדי, כתב איטלקי וכתב חצי קולמוס.

במהלך הדורות השתכלל הכתב העברי המרובע וזכה לגופנים רבים ומגוונים. בין החשובים והידועים שבהם הוא כתב רש"י, שמקורו בסגנון כתיבה מספרד שהיה נהוג בימי הביניים.

כיוון הכתיבה בעברית עבר כמה גלגולים עד שהתגבש (בדומה לרוב הכתבים העתיקים) לכתיבה מימין לשמאל. ממצאים שונים מלמדים כי הכתיבה בעברית בראשית הדרך הייתה לעיתים גם משמאל לימין, ולעיתים שורה אחת נכתבה מימין לשמאל ואילו זו שאחריה נכתבה משמאל לימין (כתיבה כזו נקראת "כחריש השור"). נראה כי ההכרעה קשורה בצורה הפיזית שבה נכתבו האותיות: בעת העתיקה נחרטו טקסטים על אוסטרקון או הוטבעו בטין, דבר שהצריך עבודת פטיש ואיזמל. מאחר שרוב האנשים ימניים, נוח היה יותר לכתוב מימין לשמאל. כאשר התפתחה הכתיבה לשימוש בצבע ודיו על גבי קלף או נייר שלא דורשים מאמץ פיזי, העדיפו לכתוב משמאל לימין ולהימנע מ"מריחת" הצבע ומכך שבכתיבה משמאל לימין אין הסתרה של המשפט הנרשם לכותב. בשל כך, כנראה, רוב השפות המאוחרות יותר כמו יוונית או לטינית נכתבות משמאל לימין, והאותיות בהן הפוכות או "בכתב ראי" לאותיות מהן הגיעו.^{[דרוש מקור]}

ערך מורחב – ליטון של עברית

בשל חסרונותיו של הכתב העברי, בפרט היעדר הסימון לתנועות, עלו הצעות עם תחיית העברית להחליפו בכתב לטיני. הצעות אלה לא התקבלו.

בהיגוי אשכנזי קראו לאות תי"ו רפה – סוֹב בנפרד מן האות תי"ו המודגשת, מפני שהקמץ נהגה כחולם, והאות הרפה עצמה נהגתה כפי שכיום אנו הוגים את האות סמ"ך. בעקבות זאת שמות האותיות ב' דגושה וב' רפה, וכן האות ט' נהגו: בֵּייס (כמו base), בֵייס (כמו vace) וטֵייס (כפי שהוגים באנגליה ובארצות הברית את המילה האנגלית taste). באופן דומה כך בוטאו גם שמות האותיות בפי יהודי תימן וארצות אסלאם נוספות, כשהאות תי"ו נשמעת כ-th במילה think באנגלית. היגוי זה השתמר בשמות נוצריים של מקומות בארץ ישראל ובתרגומי המקרא לדוגמה בית לחם נקראת Bethlehem.

מקור שמות האותיות במילים הכנעניות-צידוניות (פיניקיות) אותן צורת האות ייצגה. פרופסור אהרן דמסקי מאוניברסיטת בר-אילן זיהה רשימות של אותיות בעלי עניין דומה (לדוגמה אברי גוף: יד וכף, עין ופה ראש ושן, מושגים הקשורים במים: מם, נון, צדי (מצודה - רשת דגים). עם תלמידיו פותחה השערת שתי הרשימות היבשתית והימית. על פי השערה זו הרשימה היבשתית בנויה כך: אלף הוא שור (אלוף בלשון המקרא), בית - נקבת הפרה, גימל - העגל הנולד, דלת - משפך לאיסוף חלב, הא - עטינים או מחרשה, וו - יצול, זין - מורג, מלשון מזון ומצליל החיכוך בגורן, חית - ריחיים או צמד להובלת זוג שוורים, טית - גלגל (על פי חוקר המקרא ד"ר אביתר כהן, האות הקדומה צוירה כעיגול ובתוכו איקס), יוד - יד, יתד או ידית, כף - כף היד או כף לאיסוף (ומקור צורתו בחמש אצבעות שקוצרו לארבע בצורת האות K) למד - שוט. הרשימה הימית בנויה כך: מם - מים (שבעבר נהגתה בדיפתונג כמילה האנגלית mime), נון - דג, סמך - אידרת הדג (שקוצרה לשלושה קווים אפקיים דרך קו אנכי $ ומשם ל-S היוונית והרומית של ימינו) השם לדג נשתמר בשפות שמיות ובים סומכי - שמו הארמי של הכנרת, עין - מעיין נובע, פה - פי הבאר, צדי - מצודת דגים, כלומר רשת כפי שצורתו העתיקה מורה בדומה לאות עבור הרשתית # בימינו, קוף - קוף המחט, החור במחט המשמשת לתיקון הרשת, ריש - ראש הצלצל וצורותו במקור כמו P מחודדת, שין - שיני הסכין בצורת W, ותיו לסימון כמות הדגים או הסחורה, אות שבמקורה הייתה בצורת צלב או איקס.^[1][2]

לחוקרי תולדות כתבי האלפבית העתיקים, כגון כתב היתדות בתקופת הממלכה האשורית, ובייחוד לחוקרי התפתחות הכתב הפיניקי והפרוטו-עברי, יש השערות נוספות שחלק משמות האותיות הוחלפו במהלך הזמן ובמקורם היו אחרים. לדוגמה על פי השערות אלו האות פה נקראה פיט ומשמעותה הייתה פינה, והאות שין נקראה שימש ומשמעותה הייתה שמש.^[3]

ערך מורחב – אותיות מנצפ"ך

אותיות סופיות הן חמש אותיות האלפבית העברי המופיעות בצורה המיוחדת להן בסופי מילים בלבד. האותיות הן כ, מ, נ, פ ו־צ, המופיעות בסוף מילה כ־ך, ם, ן, ף ו־ץ, בהתאמה. עד תקופת בית שני לערך, אותיות אלה הופיעו בכתב העברי המרובע בצורתן הסופית גם באמצע מילה, אך השפעת הכתיבה הרהוטה והזורמת, שבה הכותב מושך את הקו האחרון של האות אל האות הבאה, גרמה לכיפופן של האותיות הארוכות ך ן ף ץ ולפתיחתה של האות ם. מאז נשארו האותיות המקוריות רק בסופי מילים.

ידיעותינו על סדר אותיות האלפבית העברי מבוססות על אקרוסטיכונים לפי סדר הא"ב בכתבים עתיקים וכן על ממצאים אפיגרפיים – כתובות המכילות את אותיות האלפבית ברצף (אָבֶּצֶדַריוּם (אנ')), שהן ככל הנראה תרגילי כתיבה של סופרים מתלמדים.

חלק מממצאים אלו מצביעים על הסידור המקובל בימינו הכולל את הסדר ס-ע-פ-צ. אלו כוללים את האקרוסטיכונים שבמקרא המופיעים בתהלים כה, קיא, קיב, קיט, משלי לא (בנוסח המסורה) ומגילת איכה פרק א' בנוסח המסורה. כן נמצא סדר זה בכתבי אוגרית, בתרגילי כתיבה של האלפבית האוגריתי.^[4]

ממצאים אחרים מצביעים על סידור שונה במקצת שבו האות פ מקדימה את האות ע, בסדר ס-פ-ע-צ. אלו כוללים את איכה ב, ג, ד בנוסח המסורה, איכה א' במגילה שנמצאה בקומראן^[5], משלי לא בנוסח השבעים, וייתכן שגם תהלים לד^[6]. סידור זה נמצא גם בכתובת שהתגלתה באבן תל זית, באוסטרקון מעזבת צרטה ובכמה אלפביתים מכתובות חורבת תימן.^[7][8]

נמצאו גם כתובות שבהן ישנם שינויים נוספים בסדר האותיות, כמו הקדמת האות ו' לאות ה', ואת האות ח' לז', ואת ל' לכ'.

סדר האותיות באלפבית העברי דומה לזה המופיע בכתבים עתיקים של מושבות הצידונים והספנים הלבנונים, כולל בכתב היתדות האוגריתי קרייתי ובכתב החרטומים ההירוגליפי המאוחר.^[9][10]

הסיבה לסדר האלפבית העברי אינה ידועה, אך היו שמצאו בהן משמעות, על פי צורתן ומשמעותן של שמות האותיות בכתב הכנעני הקדום. פרופ' אהרן דמסקי מאוניברסיטת בר-אילן, למשל, בהמשך לעבודתו של יגאל ידין בעניין^[א] מוצא בסדר האותיות חלוקה לקבוצות שיש להן מכנה משותף:

• האותיות א-ו מיוצגות על ידי ציורי מושגי הבית.
• האותיות ז-ט מיוצגות על ידי מושגי השדה.
• האותיות י-ל מיוצגות על ידי מושגי היד.
• האותיות מ-ס מיוצגות על ידי מושגי המים.
• האותיות ע-ת מיוצגות על ידי מושגי חלקי הראש.

ישנה גם השערה שמשמעות האותיות היא למעשה שתי רשימות: הראשונה, קשורה כולה לעבודות הקרקע ובהמות עבודה יבשתיות, והשנייה, החל מהאות 'מ', עוסקת במים וים.^[ב]

הסדר נשמר באופן כמעט זהה בכתבים השונים (ר' טבלה לעיל), ואפילו באלפבית הערבי, בו הסדר מבוסס על קבוצות על פי צורת האותיות, תחילתה של כל קבוצה היא על פי הסדר המקובל.

אותיות האלפבית העברי ואותיות הקרובות להן אורתוגרפית ממערכות אלפביתיות אחרות
שם האות	גופנים עבריים שונים						מערכות אלפביתיות אחרות
	דפוס			סת"ם	כתב	כ. רש"י	פיניקית	ארמית	יוונית	לטינית	קירילית	נבטית	ערבית	ארמית סורית	אמהרית וגעז
אל"ף	א	א	א						Αα	Aa	Аа		ا	ܐ	አ
בי"ת	ב	ב	ב						Ββ	Bb	Бб Вв		ب	ܒ	በ
גימ"ל	ג	ג	ג						Γγ	Cc Gg	Гг		ج	ܓ	ገ
דל"ת	ד	ד	ד						Δδ (νδ)	Dd	Дд		د	ܕ	ደ
ה"א	ה	ה	ה						Ηη (Εε)	Hh (Ee)	Ее Єє		ه	ܗ	ሀ
וי"ו	ו	ו	ו						Υυ Ϝϝ	FfUuVv WwYy	Ѵѵ Уу		و	ܘ	ወ
זי"ן	ז	ז	ז						Ζζ	Zz	Зз		ز	ܙ	ዘ
חי"ת	ח	ח	ח						Χχ	- (Ħħ)	χΧ		ح	ܚ	ሐ
טי"ת	ט	ט	ט						Θθ	Þþ	Ѳѳ		ط	ܛ	ጠ
יו"ד	י	י	י						Ιι	Jj Ii	Јј Іі		ي	ܝ	የ
כ"ף	כ ך	כ ך	כ ך						Κκ	Kk	Кк		ك	ܟ (בצמד: ܟܟ)	ከ
למ"ד	ל	ל	ל						Λλ	Ll	Лл		ل	ܠ	ለ
מ"ם	מ ם	מ ם	מ ם						Μμ	Mm	Мм		م	ܡ (ובצמד: ܡܡ)	መ
נו"ן	נ ן	נ ן	נ ן						Νν	Nn	Нн		ن	ܢ (ובצמד: ܢܢ)	ነ
סמ"ך	ס	ס	ס						Ξξ	Xx	Ѯѯ		س	ܣ	ሰ
עי"ן	ע	ע	ע						Οο	Oo	Оо		ع ء[ג]	ܥ	ዐ
פ"א	פ ף	פ ף	פ ף						Ππ	Pp	Пп		ف	ܦ	ፈ ובדגש: ፐ, בדגש ובאופן מסודק: ጰ
צד"י	צ ץ	צ ץ	צ ץ					,	ϻ	(Ts)	Цц Чч		ص	ܨ	ጸ
קו"ף	ק	ק	ק						Ϙϙ	Qq	-		ق	ܩ	ቀ
רי"ש	ר	ר	ר						Ρρ	Rr	Рр		ر	ܪ	ረ
שי"ן	ש	ש	ש						Σσς	Ss	Сс Шш		ش	ܫ	ሠ
תי"ו	ת	ת	ת						Ττ	Tt	Тт		ت	ܬ	ተ

כבר במאה התשיעית לספירה, חוקרים מצרים מוסלמים וביניהם אבן וחשיה הנבטי (אנ') הידוע גם בשם אבו בכר אחמד בן עלי, הצליחו לפענח חלקית כתובות בכתב החרטומים המאוחר (כשחלק מכתב זה כבר שימש כמערכת סימנים עיצורית), על ידי השוואת הסימנים לאותיות בכתב הגעז.^[12]

ערך מורחב – הגיית העברית

בשימוש שעושה העברית (בהגייתה ישראלית) בכתב העברי, ישנן חמש אותיות שמייצגות כל אחת שני הגאים שונים (או יותר). בכתב מנוקד נבדלים ההגאים על פי סימן ניקוד המבחין בין ההגיות השונות:

חמש אותיות עבריות מייצגות כיום הגה חליפי בתוספת גרש:

ייצוג	הגייה
	ישראלית	אשכנזית	ספרדית	תימנית	טברנית	משוחזר
						משנאית (לשון חז"ל)	מקראית
א	[ʔ, -]	[ - ]	[ʔ, -]				ʔ
בּ	b						b
ב	v	[v~v̥]	[b~β~v]	v	v	β
גּ	ɡ	[ɡ~ɡ̊]	ɡ	dʒ	ɡ		ɡ
ג			[ɡ~ɣ]	ɣ
דּ	d	[d~d̥]	[d̪~ð]	d̪			d̪
ד				ð
ה	[h~ʔ, -]	[h, -]					h
ו	v	[v~v̥]	v	w
ז	z	[z~z̥]	z
ח	[χ~ħ]	x	ħ				[ħ, χ]
ט	t	t	[t̪]	[t̴̪][ד]		[t̪ˤ][ה]	[t̪ʼ][ו]
י	j
כּ ךּ	k						k
כ ך	χ	χ
ל	l	[l~ɫ]	l
מ ם	m
נ ן	n		n̪
ס	s
ע	[ʔ~ʕ, -]	[ - ]	[ʕ, ŋ, -]	ʕ			[ʕ, ʁ]
פּ ףּ	p						p
פ ף	f					ɸ
צ ץ	t͡s			[s̴][ד]		[sˤ][ה]	[sʼ, ɬʼ, θʼ][ו]
ק	k			ɡ, ɢ, q	q		kʼ[ו]
רּ	לא קיים		לא ידוע	קיים (נדיר)		לא ידוע
ר	ʁ	ɹ~ʀ	r~ɾ		ɾ
שׁ	ʃ
שׂ	s						ɬ
תּ	t	t	t̪				t̪
ת		s	θ

הגיית העברית הישראלית שונה מהגיית העברית בתקופת התקבעות האלפבית העברי וכמה מן ההבחנות המיוצגות בו נעלמו ואינן קיימות יותר, מלבד בהגייה ניבית של מיעוטים המשמרים חלק מהבחנות אלה:

האות ג רפה (בימינו: [g], בעבר: [ɣ] כפי שכיום נהגית האות ר)

האות ד רפה (בימינו: [d], בעבר: [ð] ונשמעה כפי שהאותיות th נהגות באנגלית במילה the)

האות ו (בימינו: [v], בעבר: [w] כפי שכיום הוגים באנגלית את האות w במילה wow)

האות ח (בימינו: [χ], בעבר: [ħ])

האות ט (בימינו: [t], בעבר: [tˤ] הנשמע כתּי"ו דגושה וגרונית)

האות כ רפה (בימינו: [χ], בעבר: [x])

האות ע (בימינו: [ʔ], בעבר ובימינו בפי דוברי עברית צחה ובהיגוי יוצאי ארצות האסלאם: [ʕ])

האות צ (בימינו: [ʦ], בעבר: [sˤ] הנשמע כסמ"ך גרונית).

האות ק (בימינו: [k], בעבר: [q] כלומר קו"ף גרונית)

האות ר (בימינו: [ʀ] או [ʁ], בימינו אצל דוברי עברית צחה ובפי דוברי שפות רומיות כאיטלקית וספרדית וכן בעבר: [ɾ])

האות שׂ שמאלית (בימינו: [s] בעבר: [ɬ])

האות ת רפה (בימינו: [t], בעבר: [θ] שנהגתה כמו אותיות th במילה think באנגלית)

תרגום השבעים מרמז שהאותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא פונמה נוספת כל-אחת, בדומה לאות שי"ן: ח' ו-ע'. פונמות אלה אבדו לפני המצאת הניקוד, אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית. בלשון המקרא שׂ ו-ס מייצגות פונמות שונות (למשל, הזוג המינימלי שָׂר – סָר מבחין ביניהן), אולם בלשון חז"ל התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ והתמזגה ב-ס.

ישנן קהילות הדוברות עברית ההוגות הגייה קלאסית של השפה ובהגייתן יש הבחנה בין האותיות "ו" (כ-"w") ו"ב" שאינה דגושה (כ-"v"), וכמו כן בין "ק" ל"כ". בקהילה התימנית למשל (למעט יהודי דרום תימן – מן העיר שרעב וסביבותיה), "ג" דגושה נהגית כ-"j". לפי סידור "עבודת השם", ברוב קהילות עדות המזרח דוגמת מרוקו, עיראק, תוניס, אלג'יר, מצרים, לוב, במיוחד בקרב הקהילה התימנית, הוגים את האות "ג" הרפויה בהיגוי מיוחד הדומה מעט ל-"ר" המשובשת שנמצאת בשימוש כיום בידי הצברים דוברי העברית בישראל והיא כמו ר' צרפתית (הגדרה מדויקת: כ קולית) (rimel-chimel).^[13]

הגאים רבים אינם ניתנים לייצוג באלפבית העברי. הבחנה חשובה שהאלפבית העברי המודרני אינו יכול לייצג היא ההבחנה בין העיצורים [v] ו-[w], אשר שניהם מיוצגים על ידי האות ו (לעיתים מיוצג העיצור [w] על ידי צירוף האותיות וּאָ או וו).

בעברית העדכנית חסרה או הולכת ונעלמת ההבחנה בין תנועות שבעבר יוצגו באופן שונה זה מזה, לדוגמה בין הקמץ במילה כָּל, לחולם במילה חול, וכך גם ההבדלים בין צירה, שווא וסגול. בעברית אין הפרש בין התנועות הרבות והשונות בשפות כמו צרפתית וגרמנית, ואין אפשרות לייצג הרבה מן ההדגשות והאפשרויות הגרוניות המושמעות בשפות שמיות בארצות ערב ובאפריקה.

בעבר, בהמשך לשפת היידיש, נהגו לייצג את צירוף האותיות tch בצורת טש. כיום מקובל לייצג עיצור זה באמצעות האות צ עם תג, כך: צ', לדוגמה במילה צ'יפס. באופן דומה משתמשים באות ת עם תג, כך: ת', לייצוג th. ועבור עיצור th קולי כפי שהוגים אותו במילה האנגלית other, נהוג כיום לרשום ד'. עבור j בהגייה צרפתית, כותבים ז עם תג, לדוגמה ז'ורז', ובהגייה מחוככת – ג עם תג, לדוגמה במילה ג'ימייל.

האותיות המסמלות עיצורים מתחלקות לחמשת מוצאי הפה:

• עיצורים הנחתכים בשפתיים: ב', ו', מ', פ'.
• עיצורים הנחתכים בשיניים: ז', ס', צ', שׁ', שׂ'
• עיצורים הנחתכים בחיך הקדמי ובלשון: ד', ט', ל', נ', ר', ת'
• עיצורים הנחתכים בחיך האחורי: ג', י', כ', ק'
• עיצורים הנחתכים בסדק הקול ובלוע: א', ה', ח', ע'

במהלך הדורות התפתח יחס של קדושה כלפי הכתב העברי ביהדות. קדושת הכתב העברי הקדום באה לידי ביטוי בכתבי כת מדבר יהודה, שבחלקם ניתן למצוא את השם המפורש כתוב דווקא בכתב העברי הקדום, אף על פי שהטקסט כולו נכתב בכתב המרובע.

המסורת והקבלה היהודית הקנו לצורת האותיות (המרובעות), לשמותיהן ואפילו לסדר הופעתן באלפבית, משמעות דתית. כך נכתבו פרקי תפילה ותהילים על פי אקרוסטיכון אלפביתי, וכן זמירות ופיוטים לשבת.

בתלמוד הבבלי^[14] ובתלמוד הירושלמי, מובא מדרש המספר שהכתב המרובע היה הכתב המקורי בו ניתנה התורה, אך נשכח והוחלף ב"כתב דעץ/רעץ" (המכונה בפי החוקרים הכתב העברי העתיק), עד שעזרא הסופר החזיר לשימוש את הכתב המרובע. מדרש זה אינו משקף את ההיסטוריוגרפיה המחקרית,^{[דרוש מקור]} אך משקף יחס של קדושה שבימי חז"ל יוחס דווקא לכתב המרובע. כך גם נמצא בתלמוד התייחסות ל"גימטריה" כלומר הערך המספרי של האותיות שיש להן משמעות של קדושה. למשל בסיפור מלחמת ארבעת המלכים בחמישה, כאשר אברהם נחלץ לעזרת מלך סדום כדי לפדות את לוט השבוי, נאמר: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את־חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות, וירדף עד דן." וחז"ל דרשו: אליעזר לבדו היה, והוא מניין גימטריא של שמו.^[15]

קדושת הכתב העברי לא פגה גם בימי הביניים, והיו יהודים שהקפידו לגנוז מסמכים וכתבי יד שנכתבו בכתב זה, גם אם לא היו כתבי קודש מובהקים. כך, למשל, נתגלו בגניזה הקהירית, מכתבים, כתוּבּות וספרי חולין כתובים בעברית, ואפילו בערבית יהודית.

בשו"ת הרדב"ז (חלק ג' סימן תמ"ב) נשאל המחבר על משמעות קדושת האותיות על רקע הממצאים ההיסטוריים המאחרים את השימוש בכתב זה.

ספר יצירה שהוא כנראה מימי בית שני או כחמש מאות שנה אחריו, סובב סביב שמות האותיות, סדרן, ואופן הגייתן, תוך נתינת פרשנות מיסטית להן.^[16]

ערך מורחב – גימטריה

לאותיות הכתב העברי נהוג להתאים ערך מספרי, בהתאם למיקומן ברשימת האלפבית. כך אל"ף שווה ל-1, בי"ת שווה ל-2 וכך הלאה. החל מן האות יו"ד עולה הערך בעשרות: יו"ד שווה ל-10, כ"ף שווה ל-20, והחל מהאות קו"ף עולה הערך במאות: קו"ף שווה ל-100, רי"ש שווה ל-200 וכן הלאה. השימוש בגימטריה קדום מאוד, וישנן דוגמאות כבר מימי התלמוד לשימוש פרשני, ערכי ודתי לטקסטים יהודיים על פי גימטריה. גם לאותיות הכתב הערבי יש ערכים מספריים, ולמשל המילה בהאא עולה בגימטריה 9, וזהו מספר קדוש לבהאים.

ב-Windows ,ISO ומקינטוש נמצאות האותיות העבריות בטווח המספרים 224 עד 250. בעברית של יוניקוד הן נמצאות בטווח המספרים 1488 עד 1514.

לאותיות האלפבית הולחנו מספר שירים, בעיקר לצורך לימוד האותיות לילדים (שירי אלף בית). אחד השירים המפורסמים הוא שירה של נעמי שמר, "אלף בית". ביהדות עיראק יש פיוט על אותיות האלפבית, המבטא את הקדושה המיוחסת לאותיות.

חלקו הראשון של השיר אויפן פריפעטשיק על לימוד האלפבית (משמש כיום בחדרים החרדים היידישאים, ללימוד האותיות).

• כתב עברי עתיק
• כתב יתדות
• ניקוד
• כתיב עברי
• הגיית העברית
• ליטון של עברית
• טיפוגרפיה
• גופן
• תג

• רבקה גונן, תולדות הכתב העברי - בהוצאת משרד החינוך והתרבות ומוזיאון ישראל, תש"ל.
• עדה ירדני, ספר הכתב העברי - תולדות, יסודות, סגנונות, עיצוב, הוצאת כרטא, 1991.
• עדנה אנגל, התפתחות הכתב העברי ממרד בר-כוכבא ועד שנת 1000, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, בהדרכתו של פרופ’ מלאכי בית-אריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים טבת תשנ״א 1990.
• אות היא לעולם - קובץ מאמרים מוקדש לעיצוב האות העברית, עורך משה שפיצר, בהוצאת האגודה לאמנות יהודית, תשמ"א.
• מיכאל לנדמן, תיקון הכתב העברי ירושלים. מרכוס ושות' 1979
• ורנר ויינברג, תיקון הכתיב העברי: הבעיה והניסיונות לפתרה (תרגום: רוני פינס), ירושלים: מאגנס, תשל"ב.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: אלפבית עברי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלפבית עברי

• תקן לתעתיק לטיני של עברית, באתר האקדמיה ללשון העברית.
• תקן לברייל באותיות עבריות
• אורלי גולדווסר, יציאת מצרים של הכתב, באתר הארץ, 12 באפריל 2012
• לימוד הא"ב – מסורת מרגשת, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 2 בינואר 2020
• שולמית אליצור, כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 10 ביולי 2017
• שולמית אליצור, תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 30 ביולי 2017
• topic/Classical-Hebrew-alphabet אלפבית עברי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• גדעון צור, שמות אותיות האלפבית העברי
• יעקב שביט, באיזה כתב נמסרו למשה לוחות הברית, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2015
• יורם שורק, ‏דברים שיורמים יודעים - האמנם נחבאות אותיות הא"ב בצורת המגן דוד?, באתר "הידען"

שירי אלפבית עברי:

• מילות השיר "אלף בית מאת נעמי שמר", באתר שירונט
• שיר האלפבית (הושע נא), בביצוע ויקטוריה חנה, סרטון באתר יוטיוב
• 22 אותיות, בביצוע ויקטוריה חנה, סרטון באתר יוטיוב
• בלי סודות - שיר האותיות, סרטון באתר יוטיוב
• שפה עברית - אלף בית, דף שער בספרייה הלאומית