דרום ארצות הברית

דרום ארצות הברית (חבל ארץ)
Southern United States

מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
מדינות בחבל ארץ	פלורידה פלורידה מרילנד מרילנד צפון קרוליינה צפון קרוליינה דרום קרוליינה דרום קרוליינה וירג'יניה וירג'יניה וירג'יניה המערבית וירג'יניה המערבית דלאוור דלאוור אלבמה אלבמה קנטקי קנטקי מיסיסיפי (מדינה) מיסיסיפי טנסי טנסי ארקנסו ארקנסו לואיזיאנה לואיזיאנה אוקלהומה אוקלהומה ג'ורג'יה ג'ורג'יה טקסס טקסס
העיר הגדולה	יוסטון
קואורדינטות	33°54′N 89°30′W / 33.9°N 89.5°W / 33.9; -89.5
מפת מיקום מפה מפורטת tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

דרום ארצות הברית (באנגלית: Southern United States), אשר מכונה לעיתים גם דיקסי, מדינות הדרום והדרום, הוא חבל ארץ גאוגרפי-תרבותי בדרומה של ארצות הברית, המשתרע מדרום לקו מייסון-דיקסון ומקיף, בהגדרה הרחבה ביותר, 16 מדינות, אשר חולקות מאפיינים תרבותיים, היסטוריים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים משותפים, המבדילים אותן מאזורים אחרים בארצות הברית. זהו אזור עני יותר מהצפון ומתגוררים בו כ-115 מיליון תושבים (כשליש מאוכלוסיית ארצות הברית).

כיום, אזור דרום ארצות הברית הוא אחד מארבעת אזורי מפקד האוכלוסין של ארצות הברית^[1] אשר כולל את המדינות פלורידה, מרילנד, צפון קרוליינה, דרום קרוליינה, וירג'יניה, וירג'יניה המערבית, דלאוור, אלבמה, קנטקי, מיסיסיפי, טנסי, ארקנסו, לואיזיאנה, אוקלהומה, ג'ורג'יה וטקסס. בתוך אזור דרום ארצות הברית ישנן גם חלוקות משנה גאוגרפיות ותרבותיות.

האזור נקשר היסטורית למדינות קונפדרציית המדינות של אמריקה, שהתפצלו מארצות הברית בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית על רקע הזכויות שדרשו המדינות מול השלטון הפדרלי, בפרט בעניין העבדות. סוגיית היחס אל האמריקאים האפריקאים המשיכה להדהד במדינות הדרום גם לאחר חקיקת התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית ששחרר את העבדים, עם חקיקתם של חוקי ג'ים קרואו במדינות "הדרום העמוק", שנועדו לכפות הפרדה גזעית, אשר באה לסיומה רק לאחר מאבק של התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20.

הדרום הוא אזור בעל משמעות וחשיבות תרבותית רבה. בדרום נוצרו והתפתחו זרמי המוזיקה האמריקאית המקוריים: הספיריטואלז, הבלוז, הג'אז, הקאנטרי והרוק אנד רול. גם האמנים החשובים ביותר בסוגות אלה מקורם בדרום ארצות הברית. ערים כניו אורלינס, ממפיס ונאשוויל הפכו לשם נרדף לסוגות מוזיקליות ולאבן שואבת לאמנים. בתחום הספרות יצאו מהדרום סופרים כמו מארק טוויין, ויליאם פוקנר, טנסי ויליאמס, מרגרט מיטשל ונל הרפר לי, שהציגו ועיצבו את דמותו התרבותית של הדרום בתודעה העולמית, ולצדם סופרים צאצאי עבדים שהדגישו ביצירותיהם את העוול המתמשך של העבדות. חלק ניכר מהסטריאוטיפים של דרום ארצות הברית נטבעו בתודעה הציבורית כתוצאה משלל סרטים, מחזות וספרים, ובפרט באחד הסרטים המצליחים מאז ומעולם, "חלף עם הרוח"^[2].

כמה מן הסמלים המובהקים של הדרום (הלבן) הם "דגל הקונפדרציה" (למעשה דגל הקרב של הקונפדרציה), השיר "דיקסי", עצי המגנוליה והקוקטייל "Mint julep" המורכב מבורבון, מעלי נענע ומסוכר^[3].

מדינות הדרום מתחלקות לחלוקות משנה גאוגרפיות או היסטוריות-תרבותיות מסורתיות.

מבחינה גאוגרפית מבחינים בין מדינות החוף: פלורידה, מרילנד, צפון קרוליינה, דרום קרוליינה, וירג'יניה, וירג'יניה המערבית ודלאוור, לבין מדינות המרכז: אלבמה, קנטקי, מיסיסיפי, טנסי, ארקנסו, לואיזיאנה, אוקלהומה וטקסס. חלוקה נוספת היא בין המדינות השוכנות לחופי מפרץ מקסיקו: טקסס, אלבמה, לואיזיאנה, מיסיסיפי ופלורידה, לאזורי מדינות הרי האפלצ'ים: מזרח קנטקי וטנסי, מערב צפון וירג'יניה, מערב מרילנד, וירג'יניה המערבית, דרום-מערב וירג'יניה, צפון ג'ורג'יה וצפון-מזרח דרום קרולינה.

מבחינה היסטורית ופוליטית קיימות חלוקות לדרום הישן, שכולל את המדינות שהיו קיימות עוד לפני מלחמת העצמאות של ארצות הברית ב-1776: וירג'יניה, דלאוור, מרילנד, ג'ורג'יה, צפון קרולינה ודרום קרולינה, והדרום החדש, הכולל את שאר המדינות שהצטרפו לאיחוד לאחר מכן. שימוש אחר לאותם מונחים הוא חלוקה היסטורית-פוליטית בין "הדרום הישן" שלפני מלחמת האזרחים מול "הדרום החדש" שלאחריה.

הדרום העמוק (אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה, מיסיסיפי ודרום קרוליינה, מזרח טקסס וצפון פלורידה) הוא האזור שהזין את רוב הסטריאוטיפים של המונח "דרום ארצות הברית", המופיעים בשלל רומנים, סרטים, מחזות ושירים. אלו מתארים חברה חקלאית ושמרנית, פטריארכלית, דתית, התומכת בהפרדה גזעית אך תלויה בעבודת עבדים או משרתים שחורים, שבה יושבים בעלי אחוזות על מרפסות בתי העץ הגדולים שלהם בלב מטעים רחבי ידיים ובנותיהם בשמלות נשף לומדות לנגן פסנתר. מדינות אלה התבססו על גידולים כגון כותנה (ולפני כן טבק וקנה סוכר), הדורשים ידיים עובדות רבות ולכן הפכו למדינות עבדות מובהקות, שכללו גם מערכת מוסרית שהצדיקה שעבוד והפרדה.

המדינות דרום קרוליינה, אלבמה, פלורידה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה ומיסיסיפי קרויות מדינות הכותנה. במדינות אלה נמצא עד היום הריכוז היחסי הגבוה ביותר של אזרחים ממוצא אפרו-אמריקאי. החלק המרכזי במדינות אלה אף זכה לכינוי החגורה השחורה (Black Belt), במקור בשל אדמות כהות המצויות במרכז אלבמה ובמיסיסיפי, אך בהשאלה, לציון הריכוז הגדול של אפרו-אמריקאים במדינות אלה^[4][5].

מלחמת האזרחים יצרה הפרדה בין מדינות הקונפדרציה: אלבמה, פלורידה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה, מיסיסיפי, דרום קרוליינה, טקסס, וירג'יניה, ארקנסו, טנסי וצפון קרוליינה, לבין מדינות הגבול: קנטקי, מיזורי, מרילנד ודלאוור, שלא היו חלק ממדינות הקונפדרציה, אך תמכו בהן.

בתקופה הפרהיסטורית התקיימה באזור עמק המיסיסיפי הדרומי ועמק טנסי תרבות אמריקאית ילידית עשירה המכונה תרבות המיסיסיפי.

במאה ה-16 וה-17 הגיעו לאזור מגלי ארצות אירופים בהם ארננדו דה סוטו (שנחת ב-1539 על חופי פלורידה), ג'ון סמית' ואנשיו שייסדו ב-1607 את ג'יימסטאון, היישוב האנגלי הראשון בווירג'יניה ופייר לה מואן ד'איברוויל (Pierre Le Moyne d'Iberville שייסד את לואיזיאנה הצרפתית ב-1698). באזור חיו בני אומות אמריקאיות ילידיות רבות כצ'רוקי, אלבמה, אפלצ'י, קאדו, צ'יקסו, צ'וקטאוו, מוסקוגי ואחרות. רוב רובה של אוכלוסייה זו הושמד עקב מגע עם האירופאים שהביאו עמם מחלות מידבקות^[6].

מתיישבים אנגלים החלו להגיע החל מ-1607 והתיישבו באזורי החוף של הדרום. חלק ניכר מהמתיישבים היו משרתים חוזיים שעם שחרורם קיבלו חלקות אדמה וכך התפתחו המושבות מערבה, במאה ה-18 הגיעו התיישבויותיהם למרגלות הרי האפלצ'ים^[7]. רבים מן המשרתים החוזיים הללו איבדו את נחלותיהם לטובת ספסרי קרקעות והפכו לאריסים^[8]. מתיישבים ספרדים יישבו את פלורידה וטקסס במהלך המאה ה-17 ומתיישבים צרפתים הגיעו במאה ה-18 ליישב את דרום לואיזיאנה (שהשתרעה לכל אורך עמק המיסיסיפי מגבול קנדה ודרומה עד למפרץ מקסיקו). ב-1718 נוסדה ניו אורלינס, העיר הגדולה בדרום ארצות הברית וכארבעים שנה מאוחר יותר היגרו אליה מתיישבים קתולים מאקדיה (כיום בקנדה), הנקראים קייג'ון ושומרים על תרבות ייחודית. בסוף המאה ה-18 הגיעו סקוטים ואירים ליישב את אזורי הרי האפלצ'ים הדרומיים.

ב-1767 הושלמה מדידתו וסימונו של קו מייסון-דיקסון, קו שנועד לסימון חלקות בין שטחי בעלות של משפחות בריטיות ושהיה למעשה הגבול התרבותי בין צפון ארצות הברית לדרומה.

וירג'יניה הייתה המדינה המתקדמת ביותר בין שלוש עשרה המושבות הראשונות לפני מלחמת העצמאות האמריקאית. האוניברסיטה הראשונה באמריקה (קולג' ויליאם ומרי) נוסדה בה ב-1693 וארבעה מתוך חמשת הנשיאים הראשונים של ארצות הברית היו ילידי וירג'יניה (וושינגטון, תומאס ג'פרסון, מדיסון ומונרו).

המישורים הגדולים, בעיקר של הדלתא של מיסיסיפי התאימו במיוחד לחקלאות של חלקות גדולות בחוות ומטעים. הגידולים המרכזיים היו קנה סוכר ואורז במאה ה-17 שפינו את מקומם לטבק במאה ה-18 ולכותנה החל מ-1800. ענפים אלה היו עתירי ידיים עובדות ולשם כך הובאו רבבות עבדים אפריקאים לעבודה באזור, משום שלא היו די לבנים ואמריקאים ילידים היו מרדניים מדי. ב-1700 היו בווירג'יניה 6,000 עבדים שהיו 1/12 מן האוכלוסייה, ב-1763 היו כבר 170,000 שהיוו מחצית מן האוכלוסייה^[9]. בין 1820 ל-1850 הובאו יותר ממיליון עבדים אפריקאים לעבודה בשדות הכותנה. העסקת העבדים לוותה בהצדקה מוסרית ודתית של שיעבודו של אדם אחר באמצעות דרשות בכנסייה שיועדו להצדקה זו. להצדקה זו ניתן גם הד בתקופות מאוחרות, למשל ב-1963 טען מושל מיסיסיפי, רוס בארנט שאלוהים עצמו הפריד בין האדם הלבן לאדם שחור ושהלבן נעלה יותר"^[10]. נדבך נוסף בחיזוק שיטת העבדות היה מניעת יצירת ברית בין משרתים חוזיים ולבנים עניים אחרים לעבדים שחורים במרד נגד אדונם, כשומרים על העבדים הרבים הוצבו החל משנות ה-20 של המאה ה-18 מיליציות ייעודיות שהורכבו מלבנים עניים ומשרתים לבנים משוחררים, במקביל לובתה גזענות שמנעה כל אפשרות של ברית בין שתי הקבוצות המוחלשות נגד האדון והשיטה^[11]. הצפון, שהמערכת הכלכלית שלו הייתה מבוססת על חקלאות בקנה מידה קטן, על תעשייה, מסחר ופיננסים לא קיבל את מנגנון העבדות. נאמנים לערכי הליברליזם, דגלו קבוצות אזרחים בצפון בדעה שהעבדות היא חטא וחרתו על דגלם מלחמת חורמה בעבדות. קבוצות אלה התאגדו תחת התנועה לביטול העבדות, הממסד הדרומי מנע את כניסתם לשטחיו, צנזר את פרסומיהם, מנע מהם יצירת קשר עם התושבים ויצר דמוניזציה שלהן כמי שקמים על הדרום ואורח חייו להחריבו^[12].

ב-30 באפריל 1803 רכשה ארצות הברית את לואיזיאנה וכך סופחו השטחים שהיו לפני כן בשליטה צרפתית לאיחוד. לאחר רכישת לואיזיאנה התיישבו בה מתיישבים צרפתים הוגנוטים. ב-1818 ביקשה מיזורי להצטרף לאיחוד כמדינה. עד אותה עת היו באיחוד 22 מדינות, 11 חופשיות מעבדות (מצפון לקו מייסון-דיקסון) ו-11 המתירות עבדות (מדרום לקו), כך שנשמר האיזון בנושא זה. בקשתה של מיזורי להתקבל לאיחוד יצרה חשש מהפרת האיזון. במקביל, ביקשה גם הטריטוריה של מיין, הנקייה מעבדות, להצטרף לאיחוד. הדיון בשתי הבקשות גרם לקונפליקט בין שני בתי הקונגרס (הסנאט ובית הנבחרים), לא רק בנושא העבדות עצמו, אלא גם בעניין צירופה של מיין ומיזורי לאיחוד על סמך אותו חוק. בפשרה שהושגה בסופו של דבר, פשרת מיזורי, אושרה בקשת שתי הטריטוריות להצטרף לאיחוד כמדינות – מיין כמדינה חופשית מעבדות ומיזורי כמדינה המתירה עבדות, ונקבע שבכל הטריטוריות שמצפון לקו הרוחב '36°30, המשכו מערבה של קו מייסון-דיקסון, ושכלולות בשטחי רכישת לואיזיאנה תיאסר העבדות, פרט למדינת מיזורי עצמה שנמצאת צפונית לקו רוחב זה.

ב-1830 נחקק חוק גירוש האינדיאנים (Indian Removal Act) משטחים חקלאיים בדרום-מזרח ארצות הברית לשטחים צחיחים ממערב למיסיסיפי שנודעו כ"שמורות אינדיאנים"^[13].

ב-4 ביולי 1845 התקבלה טקסס כמדינה פדרלית באיחוד של ארצות הברית. ב-24 באפריל 1846 פרצה מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, לאחר סכסוך על מיקומו של קו הגבול בין טקסס למקסיקו. מדינות הדרום תמכו במלחמה מתוך כוונה שבשטחים החדשים שייכבשו מידי מקסיקו ממערב למיסיסיפי יכוננו מדינות עבדות. בסיום המלחמה ב-1848 נפתחה שאלת העבדות בשטחים שנכבשו – קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה וחלקים מוויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו – תוך אפשרות לערעור האיזון שהושג בפשרת מיזורי. בעוד שקבלת טקסס כמדינת עבדות אוזנה עם קבלת ויסקונסין כמדינת חירות, קבלת קליפורניה כמדינת חירות יכלה להפר את האיזון. חלוקת קליפורניה לשתי מדינות, צפונית ודרומית נפסלה עקב חוסר ההתאמה של דרום קליפורניה לחקלאות חוות ומטעים. על מנת לאפשר את קבלת קליפורניה תוך ערעור פשרת מיזורי התקבלה פשרת 1850 שעיקרה קיצוצה של טקסס לגבולותיה הנוכחיים (ללא חלקים מניו מקסיקו שנתבעו על ידה), יצירת ממשלות טריטוריאליות מבוססות על רעיון ריבונות העם בטריטוריות של ניו מקסיקו ויוטה, קבלתה של קליפורניה כמדינת חירות, ביטול הסחר בעבדים במחוז קולומביה והנהגת חוק העבד הנמלט שייטיב עם הדרום. במסגרת החוק הוטלה חובה על אזרחי צפון ארצות הברית להחזיר דרומה עבד שנמלט ממדינה דרומית לצפונית. בשנת 1854 באה הפשרה לקצה עם חקיקת חוק קנזס נברסקה שביטל את הפשרה והתיר את ההחלטה האם לקיים עבדות במדינה, לאזרחי המדינה. על אף מגבלות התנועה והתמריצים שניתנו לתופסי עבדים, תנועת בריחת העבדים אל ארצות החירות לא פסקה ואף גברה, נתיבי הבריחה צפונה הפכו לרשת מחתרתית תחת הנהגתה של שפחה נמלטת בשם הארייט טאבמן וזכו לכינוי "רכבת המחתרת".

הדרום היה תלוי כלכלית בצפון, כיוון שחקלאות חייבה לקיחת הלוואות ואלו הוענקו על ידי בנקים בצפון-מזרח ארצות הברית. אך לדרום היה כוח פוליטי רב. 9 מתוך 12 הנשיאים שקדמו למלחמת האזרחים הגיעו מן הדרום ולדרום המאוכלס היה רוב קבוע בקונגרס. ב-1854 נוסדה המפלגה הרפובליקנית שתבעה את עצירת התפשטות העבדות מעבר למדינות בהן היא קיימת והתנגדה לחוק העבד הנמלט, שקומם במיוחד את אזרחי הצפון כיוון שכפה עליהם שיתוף פעולה עם מוסד העבדות. אוכלוסיית הצפון גדלה במהירות עקב גלי ההגירה. הדרום נותר שרוי במבנה מעמדי קשיח שבראשו אריסטוקרטיה של בעלי מטעים עשירים ושמרנים שחששו מכל חידוש "צפוני"^[14]. ב-1856 איבד הדרום לראשונה את הרוב בקונגרס ולא יכול היה להשתיק עוד את הקולות שקראו לביטול מוחלט של "המוסד המיוחד של הדרום".

ערך מורחב – מלחמת האזרחים האמריקנית

בשנת 1860, ערב מלחמת האזרחים, התקיימה עבדות בפועל ב-15 מתוך 16 המדינות. 8 מיליון תושבים לבנים החזיקו בכ-4 מיליון עבדים, אך היו אזורים חקלאיים בדרום שבהם מספר השחורים היה גבוה מפי 10 ממספר הלבנים. מתוך האוכלוסייה הלבנה, 380,000 בלבד היו בעלי עבדים, אך למעלה ממחציתם החזיקו בלא יותר מ-4 עבדים ורק כ-15,000 החזיקו שלושים עבדים או יותר. אולם רוב האוכלוסייה הלבנה הייתה מאוחדת בהזדהותה עם העילית הכלכלית והפנימה את ההזדקקות לכוח העבדים כיסוד הכלכלה הדרומית^[15].

בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1860, ערכה המפלגה הרפובליקנית, בהנהגתו של אברהם לינקולן, קמפיין נגד הרחבת העבדות מעבר למדינות שבהן התקיימה העבדות עד אז. הרפובליקנים היו חסידים נלהבים של לאומיות, ובמצע הבחירות שלהם בשנת 1860 דחו כל צורה של איום לפירוק האיחוד, כהכרזה של בגידה. לאחר הניצחון הרפובליקני בבחירות, ולפני שהממשל החדש תפס את מקומו ב-4 במרץ 1861, הכריזו 6 מדינות הכותנה (דרום קרוליינה, אלבמה, פלורידה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה ומיסיסיפי) על פרישתן מהאיחוד וחברו יחדיו כדי ליצור את הקונפדרציה של מדינות אמריקה בראשות ג'פרסון דייוויס, וחודש מאוחר יותר הצטרפה גם טקסס. הממשל היוצא של הנשיא ג'יימס ביוקנן וגם הממשל הנכנס בראשותו של אברהם לינקולן, דחו את חוקיותו של מהלך הפרישה, והחשיבו אותו כמרד. שמונה המדינות הנוספות שבהן התקיימה עבדות, דחו את רעיון הפרישה בשלב הזה.

פעולות האיבה החלו ב-12 באפריל 1861, כאשר כוחות הקונפדרציה תקפו את המצודה של צבא ארצות הברית בפורט סאמטר שבמדינת דרום קרוליינה. תגובתו של לינקולן הייתה גיוס של צבא מתנדבים מכל מדינה באיחוד כדי לכבוש מחדש את השטח הפדרלי. תגובה זו הביאה להכרזת פרישה של ארבע מדינות עבדות נוספות (וירג'יניה, ארקנסו, טנסי וצפון קרוליינה). שני הצדדים גייסו צבאות, כאשר האיחוד תפס את השליטה במדינות הגבול בתחילתה של המלחמה והטיל סגר ימי שלמעשה סיים בפועל את מכירות הכותנה שעליהן נשענה כלכלתו של הדרום, וחסם את רוב הייבוא. במזרח, נותרה הלוחמה היבשתית ללא הכרעה בשנים 62–1861, כאשר הקונפדרציה הצליחה להדוף את התקפותיו של האיחוד, שנועדו לכבוש את בירת הקונפדרציה, ריצ'מונד שבווירג'יניה. בספטמבר 1862, הפכה הכרזת האמנציפציה של הנשיא אברהם לינקולן את סיום העבדות במדינות הדרום לאחת ממטרות המלחמה^[16], והניאו את הבריטים מלהתערב בנעשה^[17].

מפקד הקונפדרציה, רוברט לי, ניצח בקרבות בווירג'יניה, אך בשנת 1863 נעצרה התקדמותו צפונה והוא החל לסגת דרומה, תוך כדי אבדות כבדות, לאחר קרב גטיסברג. במערב, השיג האיחוד שליטה על נהר המיסיסיפי, לאחר תפיסתה של ויקסבורג, ובשל כך חילק את הקונפדרציה לשניים, תוך שהוא מנתק את ארקנסו ולואיזיאנה משאר המדינות. האיחוד הצליח להפיק תועלת לאורך זמן מיתרונו בציוד ובכוח אדם בשנת 1864, כשיוליסס ס. גרנט נלחם בסדרה של קרבות לאורך היבשת נגד גנרל רוברט לי, בעוד הגנרל ויליאם שרמן כבש את העיר אטלנטה וצעד אל הים. התנגדותה הצבאית של הקונפדרציה נעצרה לאחר כניעתו של לי בפני גרנט בבית המשפט באפומטוקס ב-9 באפריל 1865.

המלחמה ריסקה את הדרום, היא נערכה על אדמות הדרום והותירה בהן הרס וחורבן. הגנרל שרמן נקט בשיטת "אדמה חרוכה" והותיר את החקלאות במצב שממנו לא תוכל להתאושש במשך שנות דור. שוויים של העבדים, שהיו נכס כלכלי, התאפס בן לילה, ובערים רבות לא נותרו כמעט מבנים שלמים^[18].

ערך מורחב – תקופת השיקום

בתקופה שאחרי המלחמה, בין השנים 1865 ל-1877, ניסתה ממשלת ארצות הברית לפתור את הבעיות ארוכות הטווח שהתעוררו כתוצאה מהמלחמה ובעיקר חזרת מדינות הקונפדרציה לברית, גורלם של מנהיגי הקונפדרציה ומפקדי צבאה ומצבם החוקתי והחוקי של העבדים המשוחררים. הממשל לא היה החלטי ונע בין פייסנות ותוקפנות ולבסוף נטש כל ניסיון מרכזי לאכוף מרות פדרלית על מדינות הדרום. בתום הלחימה היו מדינות הדרום הרוסות, השדות נזרעו במכשולים והערים נהרסו ונבזזו, חלק ניכר מהעילית החברתית נפגעה. התמוטטות השיטה הכלכלית הדרומית העבירה את השליטה בהון מידי בעלי המטעים לידי בעלי הון מהצפון, בעלי בתי חרושת ואילי רכבות^[19]. גם מעמדם החוקי של העבדים המשוחררים בתום המלחמה נותר מעורפל ביותר. התיקון השלושה עשר אמנם שחרר את העבדים, אך לא קבע בדיוק מה מעמדם, ולא היה ברור אם העבדים המשוחררים הם אזרחי המדינה והאם יש להם למשל זכות הצבעה.

אברהם לינקולן הכריז מיד עם תום המלחמה על "השיקום הנשיאותי". הוא הוביל קו פייסני ולגליסטי שהתבסס על הנמקות חוקתיות ולפיו כיוון שפרישת המדינות מהברית לא הייתה חוקית יש להחזיר את המדינות לברית תוך חיובן לאשר את החוקים שנחקקו בעת "היעדרותן", כלומר התיקון השלושה עשר – שחרור העבדים. מול לינקולן ניצבו הרפובליקנים הרדיקלים, לפיהם יש להעניש קשות את מדינות הדרום ומנהיגיהן ולהקשות על חזרתן לאיחוד. לפי פרשנותם הפכו שטחי המדינות לטריטוריות חופשיות (כמו הטריטוריות במערב), הכפופות לקונגרס ולא לנשיא (פרשנות זו נוצרה כדי לנצל את הרוב הרפובליקני בקונגרס). המאמינים בדעה זו דרשו אזרוח מלא של עבדים המשוחררים תוך מתן זכויות כתנאי להחזרת המדינות.

לינקולן לא ביקש להתוות תוכנית שיקום אחידה לכל מדינות הדרום, הוא ביקש להשיג מטרה אחת בכל פעם. את מדיניות השיקום הבלתי עקבית שלו הסביר במשל מניסיון נעוריו: "נווטי הנהרות במערב חותרים מנקודה לנקודה, כפי שהם קוראים לכך – קובעים את מסלולה של הסירה לנקודה שאינה רחוקה יותר מכפי שהם יכולים לראות; וזה כל מה שאני מציע לעצמי, בבעיה גדולה זו". בכך הרגיז רבים בממשלו, שבלבלו קביעה זו עם הדעה שאין ללינקולן גם עקרונות. נכונותו של לינקולן לא להיצמד לדגם נוקשה של שיקום סייעה להשבה מהירה של מדינות הדרום לברית. הוא דרש שבית המחוקקים של כל מדינה שפרשה יאמץ חוקת חירות שתזכה לתמיכתם של 10% בלבד מבעלי זכות ההצבעה באותה מדינה ב-1860 – גם אם כולם הצביעו בעד פרישה. הוא נמנע ממשפטים צבאיים לחיילים ולקצינים זוטרים של הדרום, אף על פי שמעמדת הכוח שהחזיק בה, ועל פי הגדרת המלחמה כ"מרד", היה מוסמך לעשות זאת. תוכניתו זו נחשבה כמתונה מדי על ידי הרפובליקנים הרדיקלים בקונגרס, ואימוצה יצר סכנת קרע בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. הסנטורים וייד ודייוויס הציעו תוכנית שיקום נוקשה (The Wade-Davis Bill): קביעת שיעור המצביעים הדרוש לשם השבת מדינה לברית, ל-50% ממצביעי 1860, ועד אז - שלטון צבאי. לינקולן עיכב את הגשתה של הצעתם לקונגרס, על ידי יצירת קואליציה של דמוקרטים ורפובליקנים מתונים שתתמוך בתוכנית השיקום המתונה-יחסית שלו.

לאחר רצח לינקולן אימץ הנשיא ג'ונסון תוכנית דומה, שלא הייתה חריפה מזו של לינקולן. עד סוף 1865, כל מדינות הדרום חזרו לאיחוד במסגרת תוכנית זו. אולם מהלך השיקום הזהיר וההדרגתי הפך למסע נקמה של הרפובליקנים הרדיקלים. הם השתלטו על הקונגרס, העמידו לדין את הנשיא המתון ג'ונסון בהליך הדחה (impeachment) וכמעט הצליחו להדיחו, והשליטו בדרום משטר צבאי, בניגוד מוחלט לכוונות השיקום הליברליות של לינקולן וג'ונסון. בתגובה קמו במדינות הדרום "מועצות אזרחים" שהובילו יוזמות חקיקה גזענית במטרה להגביל את החירויות של העבדים המשוחררים, לייצר מדיניות הפרדה גזעית וכלים לאכיפתה. במקביל החל לפעול ארגון הקו קלוקס קלאן שפעל כארגון טרור שנועד במפורש להטיל אימה על שחורים, על ידי מעשי לינץ' כנגד שחורים שהואשמו בעברות (בעיקר עברות מין אמיתיות או מומצאות של שחורים כנגד לבנות שעונשן היה מוות בלינץ').

בתגובה לחוקים הגזעניים שמיהרו ממשלות הדרום לחוקק, הוצעו בקונגרס חוק זכויות האזרח של 1866 וחוק לשכת העבד המשוחרר (שהעניקה סיוע חירום לשחורים בדרום). בצעד אגרסיבי ביותר, עקף הקונגרס את הווטו שהטיל ג'ונסון על שתי הצעות החוק ואישר אותן ברוב גדול. הרפובליקנים הציעו לאחר מכן את התיקון הארבעה עשר לחוקה. תיקון פורץ דרך ומהפכני זה אזרח את כל הנולד בתחומי ארצות הברית, העניש מדינות ששללו את זכות ההצבעה מעבדים משוחררים ונתן לממשלה הפדרלית סמכויות להגן על זכויות האזרח. בעוד מעשה מרחיק לכת, ביטל הקונגרס את חזרתן של מדינות הדרום לאיחוד והעמיד בפניהן תנאים קשים. לפי תוכנית הרוב הרפובליקני, מחצית מקהל הבוחרים ייאלצו להישבע אמונים, וכל מדינה חוזרת תצטרך לאשר גם את התיקון הארבעה עשר. נוסף על כך, חוקק חוק השיקום, שחילק את מדינות הדרום לחמישה מחוזות צבאיים. תחת השגחתו הקפדנית של צבא ארצות הברית נוצרו ממשלות חדשות ונערכו בחירות בכל מדינות הדרום – שחורים הצביעו, אך חיילים ופוליטיקאיים קונפדרטיים לא.

בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1868, ניצח מועמד המפלגה הרפובליקנית, יוליסס גרנט ברוב קלוש. גרנט ויועציו הבינו שהשחורים עשויים היו להוות גוש תמיכה גדול עבור מפלגתם. לכן הם עודדו את התיקון החמישה עשר לחוקה, האחרון של תקופת השיקום. תיקון זה אוסר על שלילת זכות ההצבעה מכל אזרח על רקע גזעי או אתני. על אף כל זאת, כעבור כמה שנים החל השיקום לפי התפיסה הרפובליקנית הצפונית לגווע. עוז התנגדותם של הלבנים בדרום לחוקים ולתיקונים של התקופה הִקשה על אכיפתם, וזאת על אף חוקים נוספים שנחקקו כדי לחזק את הקודמים. עד תחילת שנות השבעים של המאה ה-19, הצפון כבר התפנה לעניינים אחרים מהתאוששות הדרום והתקדמות השחורים, שטחים חקלאיים גדולים במערב התיכון סיפקו לו עורף חקלאי חלופי, חיבור מדינות החוף המערבי לצפון העשיר אותו וקליטת מיליוני מהגרים אירופאים הפנתה את תשומת לבו לנושאים אחרים.

החל מ-1873 לבנים גזעניים, המכונים גואלים, השתלטו על הדרום. גואלים אלה השתמשו בכוח כדי למנוע משחורים להצביע ולנטרל פוליטיקאים רפובליקניים. אף על פי שפורמלית פורק ארגון הקו קלוקס קלאן, מועצות אזרחים המשיכו להתקיים ונקטו בשיטות אלימות ("הליגה הלבנה" של לואיזיאנה, "החולצות האדומות" של מיסיסיפי, ומועדוני נשק כמו "הקו הלבן"). עד 1877, אמצעי זה הצליח להחזיר ללבנים את כוחם הטרום-מלחמתי בכל מדינות הדרום. סופו הרשמי של השיקום התרחש באותה שנה. כדי להבטיח את תמיכתו של הדרום בבחירות לנשיאות, המועמד הרפובליקני, רתרפורד הייז הסכים להסיר את כל הכוחות הצבאיים השוהים בדרום לאחר השבעתו בעסקה שכונתה פשרת 1877. הדרום לא סלח למפלגה הרפובליקנית. בין 1865 ל-1964 כמעט לא הייתה בדרום תמיכה ברפובליקאים, רק לאחר שהנשיאים הדמוקרטים קנדי וג'ונסון הובילו חקיקה שתחזיר את זכויות האדם לשחורים הפכה המפלגה הרפובליקנית להיות כוח בעל השפעה בדרום^[20] בסוף המאה ה-19 סייע הדרום לצמיחת המפלגה הפופוליסטית.

על מנת לשקם את המטעים הגיעו לדרום החל מהעשור הראשון של המאה ה-20 מהגרי עבודה מסין ואיטליה. במקביל החלו לבנים ושחורים כאחד להגר ממדינות הדרום. שחורים נעו בעיקר צפונה, אל שיקגו ודטרויט, לבנים היגרו בעיקר לאזור בייקרספילד שבקליפורניה. במקביל חלה הגירה פנימית מן האזורים הכפריים ההרוסים אל הערים הגדולות (בפרט ניו אורלינס), תוך יצירת שכונות עוני. הגירות אלה הקדימו את ההגירות הגדולות שהתרחשו במאה ה-20.

שחורים ולבנים כאחד סבלו עקב ההרס שחוללה המלחמה. אך שחורים התקשו יותר להשתקם בשל המגבלות שהוטלו עליהם בנושאי תעסוקה, חינוך וחירות אישית^[21]. בשל לחצי הצפון הוגדרה, על מנת להצדיק את החוקים המפלים, דוקטרינה משפטית תחת הכותרת "נפרדים אבל שווים", לפי גישה זו כל שירות שניתן ללבנים ניתן גם לשחורים (בנפרד), בפועל איכות השירותים שניתנה לשחורים הייתה ירודה יותר, ולא היה שוויון בהקצאת המשאבים לשירותים השונים. הדוקטרינה זכתה להכרה חוקתית בבית המשפט העליון ב-1899 בפסק דין פלסי נגד פרגוסון שקבע כי הפרדה על רקע גזעי, גם במקומות ציבוריים כמו תחבורה ציבורית, היא חוקתית. בעקבות מתן התוקף לחוקי ההפרדה הגזעית נדרשו בתי המחוקקים להגדיר באופן מדויק מיהו "שחור". תשובת כל המחוקקים במדינות הדרום הייתה כי "שחור הוא כל מי שיש בדמו ולו טיפה אחת של דם שחור" (the one drop rule)‏^[22]. חוקים מפלים נגד שחורים לא שררו רק בדרום אלא שבדרום הם התקיימו לגבי כל מישורי החיים, הם נאכפו באופן מחמיר והתקיימו לאורך זמן ארוך יותר מאשר בשאר המדינות. רק ב-1954 נפסק בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך שההפרדה הגזעית אינה חוקתית, אך עבר עשור שלם לפני שההפרדה בוטלה. השחורים שלא יכלו להתקדם מבחינת חינוך ותעסוקה נותרו בעוני ובנחשלות, שרק חיזקו בעיני החברה הלבנה את גזירת הגורל האלוהית ואת טבעם כעצלנים, טיפשים ללא-יוצלחים. הנה, גם לאחר שקיבלו שוויון, אינם מצליחים להשתקם. מאידך, כלפי מנהיגים שחורים שהצליחו להתבלט הופנו מעשי טרור מצד מועצות האזרחים הלבנות^[23]. ב-1909 נוסד במרילנד "האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים" (NAACP), שהיה הארגון הראשון של שחורים למען הגנה על זכויותיהם ולמען השגתן. צעדי הארגון הוצרו בדרום הן על ידי רדיפה ממסדית והן על ידי טרור עממי של "מועצות האזרחים".

החוקים המפלים נקראו חוקי ג'ים קרואו, על שם דמות נלעגת של כושי ממופעי מינסטרל, צורת בידור בה הופיעו לבנים צבועי פנים והלעיגו על מוזיקה כושית ודמויות סטראוטיפיות של כושים. ההצדקה לחוקים הייתה, פרט לגזירת גורל אלוהית ו"טבע של עבדים", שהשחורים נושאים עמם מחלות מידבקות ורמת האלימות והנטיה לפשע בקרבם גבוהות ולכן יש להפרידם מהציבור הלבן הבריא. חלק ניכר מהחוקים נועדו למנוע קשר בין גברים שחורים לנשים לבנות. קשר כזה היה נדיר ביותר, ונחשב בעיני הלבנים כפגיעה חמורה ביותר, שגררה אחריה עונשים חמורים ביותר לגבר השחור.

מנהיג זכויות האדם האפרו-אמריקאי החשוב ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז קונן בספרו "נשמתם של השחורים" (1903) על "אובדן ה'דרום הישן' הפיאודלי לכאורה, המאופין על ידי הג'נטלמן בעל התפיסה הפטרנליסטית, לטובת 'דרום חדש' המורכב מבעלי יוזמה חסרי רסן ובהם "דרומיים" עניים ורעבתניים, "צפוניים" רודפי בצע ומהגרים (יהודים) ללא חוש מוסרי". באווירה זו, טען דו בויז, לשחור היה עוד פחות סיכוי להשתלב מבעבר^[24].

מספר גורמים הניעו את השגשוג הכלכלי, בעיקר של המדינות ששכנו לאורך החוף המזרחי ולאורך מפרץ מקסיקו. רשת של מסילות הברזל חיברו את הצפון לדרום לאורך החוף וקישרו מדינות כדלאוור, מרילנד, וירג'יניה ופלורידה למרכזי הכלכלה בצפון-מזרח. מסילת הרכבת הראשונה נבנתה בטקסס ב-1872 ותרמה לפיתוחה של דאלאס, שהייתה לעיר הגדולה ביותר בדרום ולעיר בעלת קצב הצמיחה המהיר ביותר. ב-1901 התגלה נפט באדמת טקסס, עובדה ששינתה את כלכלת האזור. אנשי עסקים מן הצפון שזיהו הזדמנויות כלכליות "גילו" את הדרום והחלו להשקיע בפיתוח יוזמות כלכליות לניצול המשאבים הטבעיים. כניסתם לוותה בדרך כלל בחשדנות רבה מצד התושבים הלבנים.

חוקי ג'ים קרואו הנוקשים, מעשי לינץ' שמבצעיהם מעולם לא באו על עונשם, אפליה ממסדית ועממית וחוסר היכולת להשתלב בפריחה כלכלית הניעו שחורים לחפש את עתידם בצפון. בין השנים 1910–1930 מצוינת תקופת ההגירה הגדולה, בעיקר של שחורים. כ-1.6 מיליון איש היגרו ממדינות הדרום (בעיקר אלבמה, לואיזיאנה ומיסיסיפי) צפונה, בין 1916 ל-1918 לבדן היגרו כ-400,000 איש צפונה^[25]. היעדים המרכזיים של ההגירה היו שיקגו, דטרויט, קליבלנד וניו יורק, שם השתלבו השחורים בעבודות כפיים במפעלי תעשייה, בחקלאות וכפועלים בלתי מקצועיים.

סופות האבק הנוראות שהתחוללו במרכז ארצות הברית מ-1931 ועד 1939 והשפל הגדול החל מ-1929 פגעו בדרום באופן אנוש. הכלכלה החקלאית מבוססת מטבעה על השקעה בציוד וזרעים הנלקחת כהלוואה, המוחזרת לאחר קציר מוצלח ומכירת התוצרת. אובדן תוצרת חקלאית מחד, וחוסר יכולת לקבל אשראי בנקאי מאידך, מוטטו את הכלכלה הדרומית. הדבר הביא לגל שני של הגירה, בעיקר ממדינות המרכז, אוקלהומה, ארקנסו וטקסס אל קליפורניה ואריזונה. מרבית המהגרים בגל זה היו חקלאים אריסים לבנים שאיבדו את כל רכושם ופועלים לבנים ושחורים שנותרו מובטלים^[26]. גל ההגירה מצא את ביטויו בספר ענבי זעם מאת ג'ון סטיינבק, המתאר את הגירתה של משפחה מאוקלהומה לקליפורניה.

הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט הכריז על הדרום כאזור בעל חשיבות עליונה לשיקום במסגרת ה"ניו דיל", שבא לשקם את ארצות הברית בשלהי השפל הגדול. המיזם הממשלתי המרכזי והגדול ביותר היה הקמת רשות עמק טנסי, שנועדה לבניית סכרים לייצור חשמל, תוך ויסות זרימת נהרות ומניעת שיטפונות. הרשות פעלה לשיקום רובה של מדינת טנסי וחלקים גדולים של אלבמה, מיסיסיפי וקנטקי.

אחד משיאי עיוותי הדין כלפי האוכלוסייה השחורה בדרום היה משפטם של נערי סקוטסבורו, תשעה נערים שחורים שהואשמו באונס ונוהל נגדם משפט שערורייתי שהחל ב-1931 והדיו נמשכו לאורך העשור כולו. אירוע זה הצטרף למעשה הלינץ' בתומאס שיפ ואברהם סמית', שנערך אף הוא על רקע גזעני בשל האשמה באונס. עקב משפטם של נערי סקוטסבורו כתבה נל הרפר לי את הספר (שהוסרט מאוחר יותר) "אל תגע בזמיר", בעקבות הלינץ' נכתב השיר "פרי מוזר", שהתפרסם בביצועה של בילי הולידיי. יצירות אמנות אלה עוררו אזרחים ליברלים בצפון (רבים מהם יהודים^[27]) להתקומם כנגד הגזענות. הדבר הוביל ליצירת קבוצות לעירור מודעות לנעשה בדרום, שחלקן פעלו בחסות המפלגה הקומוניסטית^[28]. אחד האישים שגילו סימפתיה למצב היה איירה גרשווין, אחיו של ג'ורג' גרשווין, שעודד אותו לכתוב על מצבם של השחורים. התוצאה הייתה האופרה פורגי ובס שעלילתה מתרחשת בדרום קרוליינה ושכל גיבוריה שחורים, שכללה ביקורת קשה כנגד הגזענות^[29]. על אף גלים שהחלו להתעורר בצפון הליברלי כנגד גזענות הדרום, הם לא השפיעו לא על הממשל הדמוקרטי ולא על בית המשפט העליון לכפות שינוי מדיניות בדרום. רוזוולט, שהיה מן המפלגה הדמוקרטית, נזקק לכוחם של נציגי המפלגה ממדינות הדרום ולפיכך לא קידם חוקים הקשורים לזכויות האדם וכאשר הוגש לקונגרס ב-1935 חוק נגד מעשי לינץ' לא תמך בו כדי לא להתעמת עם נציגי מפלגתו. גם הארי טרומן לא הוציא צו נשיאותי בנדון, ב-1946 מינה וועדה שהמליצה לחוקק חוק נגד לינץ', לבטל את האפליה בזכות הבחירה ובעבודה ולהקים נציבות זכויות אדם במשרד המשפטים. הנימוקים להמלצותיה היו: מוסרי, כלכלי (האפליה עולה כסף ואינה מנצלת כישרונות) ופגיעה במעמד הבינלאומי. על אף כל זאת לא נעשה דבר בדרום והתיקונים ה-14 וה-15 שהבטיחו כל זאת לא נאכפו^[30].

מלחמת העולם השנייה הצריכה ידיים עובדות רבות, בסיסי צבא וצי הוקמו במדינות הדרום והממשלה דרשה ייצור מוגבר של תוצרת חקלאית. את הכותנה החלו מחליפים גידולי סויה ותירס, צריכת הנפט עלתה והוקמו מפעלים לייצור אלומיניום ובוקסיט שהתאפשרו כתוצאה מתחנות הכוח של רשות עמק טנסי וכן גופרית ומלח המהווים חומרי-לוואי של תעשיות הנפט. כמו כן התפתחה תעשיית מזון בעיקר שימורי דגים, סרטנים ופירות. במלחמה התגייסו לצבא שחורים רבים ממדינות הדרום. במסגרת הצבאית תפקדו לרוב כחיילים טובים וזכו להערכה חיובית. השירות בצבא העלה את מודעותם של חיילים השחורים המשוחררים לזכויותיהם והשירות המשותף חידד עבור חיילים משוחררים לבנים את העוול המתמשך שנגרם. כמיליון שחורים נטשו את הדרום החקלאי בין 1941 ל-1946 ועברו למרכזים עירוניים בצפון^[31][32].

מסוף שנות ה-30 החלו רשתות מסחר ושירותים ארציות מן הצפון לפתוח סניפים במדינות הדרום, תוך סגירת עסקים מקומיים משפחתיים קטנים. הדבר הביא ליצירת מקומות תעסוקה אך גם פגם במרקם הקהילתי ויצר חשיפה לדעות וערכים חדשים, ויצר לפיכך מוקד חיכוך, עוינות וחשדנות.

לאחר המלחמה התפתחו ערי הדרום בקצב גבוה, הודות לכלכלת לסה פר קפיטליסטית. הערים אטלנטה, בירמינגהאם, שארלוט, יוסטון, דאלאס, נאשוויל וליטל רוק הפכו למטרופולינים מקומיים שבהם התפתחו מוסדות פיננסיים, מסחר ותעשייה.

למרות הקדמה ושירותם של אזרחים שחורים במלחמה, נותרו מדינות מסוימות בדרום העמוק, ובפרט מדינת מיסיסיפי שרויות בעוני עמוק (מיסיסיפי הייתה המדינה הענייה ביותר בארצות הברית בשנות ה-50 של המאה ה-20 ואזור הדלתא של מיסיסיפי היה העני ביותר בה) ובגזענות עמוקה. חוקי ג'ים קרואו הוחרפו ומעשי לינץ' היו שכיחים. התמונה החלה להשתנות בזכות היבחרו של ארל וורן לנשיא בית המשפט העליון, שהנהיג בית משפט פדרלי ליברלי ולוחמני. ב-1954, זמן קצר לאחר היבחרו פסק, בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך, כי הפרדה גזעית ודוקטרינת "נפרדים אבל שווים" אינן חוקתיות ושאין להפריד בין תלמידים לבנים ושחורים במוסדות החינוך הציבוריים. בשנת 1955 נוסדה התנועה לזכויות האזרח על מנת לקדם חקיקה, לבחון חוקתיות של חוקי ג'ים קרואו ולאתגר את אכיפתם. בעקבות התקדים שיצר פסק הדין נרשמו בשנת 1957 תשעה ילדים אפרו-אמריקאים לבית הספר התיכון המרכזי של ליטל רוק, ארקנסו, בניסיון לבחון את מימוש אכיפת החוק. הניסיון נתקל בהתנגדות עזה של מושל המדינה, אורוול פאבוס, שהובילה להתערבות של כוח צבאי פדרלי כדי לאכוף את מימוש ההחלטה. אירוע זה, שנודע כמשבר ליטל רוק, הוכיח שהממשל הפדרלי קץ בהפרדה הגזעית בדרום. אולם, ב-1965, כעשר שנים מאוחר יותר, עדיין 75% ממחוזות החינוך בדרום עדיין הפרידו בין שחורים ללבנים^[33].

באוגוסט 1955 נחרדו רבים מהרצח האכזרי של אמט טיל. טיל היה נער אפריקאי אמריקאי שנרצח במיסיסיפי בגיל 14, מכיוון ששוחח עם אשה לבנה, הרוצחים לא באו על עונשם. ב-1 בדצמבר 1955 עלתה תופרת בת 43 בשם רוזה פארקס לאוטובוס עירוני במונטגומרי (אלבמה), ישבה באזור ה"לבן", סירבה לפנות את מקומה ונעצרה. עקב מעצרה נפתח חרם האוטובוסים של מונטגומרי, בשיאו נאם מרטין לותר קינג בעצרת שהתקיימה בכנסייה הבפטיסטית, ושם דגש על מחאה בלתי אלימה והיה למנהיג זכויות האדם החשוב ביותר^[34]. ב-13 בנובמבר הכריעו שופטי בית המשפט העליון כי ההפרדה הגזעית באוטובוסים נוגדת את חוקת ארצות הברית. ב-1960 התחילו סטודנטים שחורים לבצע "שביתות שבת", הם נכנסו למסעדות שהגישו ללבנים בלבד וישבו אל השולחן, לאחר שסולקו באו ביום שלמחרת וכן הלאה. בשנת 1961 החליטו קבוצות מעורבות של פעילים לבנים ושחורים לאתגר את ההפרדה בתחבורה הציבורית לאחר פסק דין בוינטון נגד וירג'יניה (Boynton v. Virginia) שפסק שאינה חוקתית. הם עלו לאוטובוסים ציבוריים של קווי גרייהאונד ונסעו ממדינות הצפון דרומה. פעילות זו, שנקראה "נסיעות חופש" וזכתה לסיקור תקשורתי נרחב ואוהד במדינות הצפון וברחבי העולם, גרמה להתקלויות אלימות בתחנות האוטובוס המרכזיות בדרום, כאשר אזרחים דרומיים זועמים תקפו את האוטובוסים המעורבים ואת יושביהם. בבירמינגהאם ובג'קסון, ממוקדי הגזענות המרכזיים בדרום אורגנה האלימות בשיתוף המשטרה המקומית ואנשי קו קלוקס קלאן והמשטרה אף עצרה את הנוסעים^[35][36]. התנועה סחפה צעירים והשתלבה ברוח הצעירה של ממשל קנדי, בשירי הפולק של ג'ואן באאז, וודי גאת'רי, פיט סיגר ובוב דילן, ששרו על העוולות בדרום ושאבו ממסורות דרומיות שורשיות דרך לדבלי ואלן לומקס. השיר We Shall Overcome היה להמנון. ב-1963 הדרום בער, 1,412 הפגנות נערכו בג'ורג'יה, ארקנסו, אלבמה ומיסיסיפי כאשר מנהיגים דתיים שחורים וסטודנטים שילבו כוחות ונרשמו כמצביעים ומולם ניצבו אנשי חוק ומיליציות מקומיות^[37] ב-12 ביוני נרצח אחד מחשובי מנהיגי המחאה, מדגר אוורס, גם רוצחו לא בא על עונשו (אלא 30 שנה מאוחר יותר). שיאה של התנועה היה בעת המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות שבו צעדו לראשונה שחורים דרומיים בהפגנה למען זכויותיהם ובו נשא קינג את נאומו הפייסני "יש לי חלום", 18 יום לאחר המצעד המרשים והמתון התפוצצה פצצה במרתף כנסייה שחורה בברמינגהם והרגה ארבע נערות^[38] פחות משנה לאחר מכן אירע אירוע רצח פעילי זכויות האזרח במיסיסיפי. סופה של ההפרדה הגזעית בדרום בא כשנה מאוחר יותר עם חקיקת חוק זכויות האזרח (1964) וחוק זכות ההצבעה (1965). המהומות, ששככו בדרום עם קבלת הזכויות, עברו לגטאות העירוניים של השחורים בצפון והפכו אלימות הרבה יותר.

אחת הדוגמאות למהפך שחל בדרום הוא סיפורו של השיר "Georgia on My Mind". השיר נכתב על ידי הוגי קרמייקל לאחותו, ג'ורג'יה. הזמר האפרו-אמריקאי ריי צ'ארלס, ביצע את השיר ב-1960, כאשר הקישור לא היה עוד לנערה אלא למדינת ג'ורג'יה, מדינת ילדותו של צ'ארלס. אולם צ'ארלס סירב להופיע בפני קהל נפרד ולכן לא הופיע באותה עת עם השיר בג'ורג'יה^[39]. עם זאת, ב-1979 הוזמן על ידי בית הנבחרים לבצע את השיר, שהפך רשמית להמנון המדינה.

ביטול ההפרדה הגזעית הפך את הדרום ליעד עבור אזרחים מן הצפון. התרבות העשירה ומזג האוויר הנוח עודדו תיירות פנים ומגורי-חורף עבור אזרחים צפוניים ובדרום החלה להתפתח מסורת תיירותית בעיקר בערי החוף. במהלך שנות ה-70 ואילך החלו להגיע אל מדינות הדרום מהגרים היספניים ומסתננים רבים ממקסיקו, קובה, פוארטו ריקו ומדינות נוספות והגדילו את האוכלוסייה החלשה והענייה באזור.

הדרום עדיין נותר בכללו עני יותר משאר חלקי ארצות הברית. הוריקן קתרינה שהכה בלואיזיאנה ב-29 באוגוסט 2005 וגבה 1,836 קורבנות, רובם בני מיעוטים עניים, הפנה את תשומת לב האומה להזנחה המתמשכת של הדרום ולמצבה הקשה והמוחלש של אוכלוסייתו^[40].

בהמשך המאה ה-21, החלה הגירה פנימית לחלק ממדינות הדרום בעיקר על רקע יוקר המחיה. חמש המדינות שקלטו הכי הרבה מהגרים מתוך ארצות הברית עצמה ב-2019 הן פלורידה, טקסס, אריזונה וקרוליינה הדרומית וקרוליינה הצפונית^[41]. מדינות נוספות שבלטו היו ג'ורג'יה ווירג'יניה^[42].

האזור ממוקם בדרום-מזרח ארצות הברית וכולל שני חבלים עיקריים: האחד, מישור החוף הדרום-אטלנטי ומישור חוף מפרץ מקסיקו, והשני, הרי האפלצ'ים הדרומיים.

חבל ארץ זה הוא אגן שטוח ונמוך ומשתפל מזרחה לעבר האוקיינוס האטלנטי ודרומה לעבר חוף המפרץ של ארצות הברית שעל מפרץ מקסיקו. נהרות ונחלים רבים, קצרים במזרח (בין הרי האפלצ'ים לאוקיינוס) וארוכים יותר במערב, מבתרים אותו. חלקיו הפנימיים מגיעים במקומות ספורים לגובה שמעל ל-200 מ'. נהר המיסיסיפי מחלק את האגן לחלק מזרחי ומערבי. נהרות גדולים חשובים נוספים הם נהר ארקנסו והנהר האדום.

האקלים בחבל הארץ הוא סובטרופי גשום בחלקו הדרומי, המאופיין בחורף מתון וטמפרטורה גבוהה בקיץ וגשמים בכל העונות. כמויות המשקעים מגיעות ל–1,500 מ"מ לשנה. בחלקו הצפוני של האזור משתרע אקלים יבשתי לח המתאפיין בקיץ ארוך (כ-7–8 חודשים בשנה בהם הטמפרטורה הממוצעת ביום עולה על 10 מעלות צלזיוס) עם משקעים בכל העונות בכמות של למעלה מ-700 מ"מ גשם בשנה. בחורף יורד לעיתים שלג.

בשל שפע הגשמים הנחלים שופעי מים במשך כל ימות השנה. בשל קשיי ניקוז ופני הנוף המישוריים נוצרים במקום שפכי הנהרות לים שטחי ביצות גדולים בדלתת המיסיסיפי בלואיזיאנה ובדרום פלורידה. הביצות עשירות בצמחייה ובבעלי חיים.

רוחבו של רכס האפלצ'ים הדרומי הוא כ-250 ק"מ וגובהם נע בין 400 ל-2000 מ', הרכס נחלק ל-4 רצועות אורך ממזרח למערב:

הפידמונט (Piedmont), הנמוך שבין חלקי האפלצ'ים (200 – 400 מ'), משתפל במתינות למזרח ובו קרקע מעובדת רבה. את הפידמונט תוחם ממערב "קו המפלים", ששימש כגבול ההתפשטות היישובית מערבה וכיום מהווה מקור להפקת אנרגיה הידרואלקטרית.

הרכס הכחול (בלו רידג') (Blue Ridge), שגבהו נע בין 400 ל–2000 מ'. דרום הרכס הכחול מהווה את החלק הגבוה והרחב שלו, קרוי הרי הסמוקי ומהווה את האזור ההררי ביותר בכל מזרח ארצות הברית. האזור נותר מיוער כולו, ורובו נכלל בשמורת הטבע הענקית של הרי הסמוקי. האוכלוסייה המועטה החיה באזור מקיימת משקים חקלאיים קטנים ונקראת "הילבילי".

רצועת "רכס ועמק" (Ridge-and-Valley) הוא רצועה המורכבת מבתרונות עמוקים וצפופים של רכסים ועמקים. בדרום הרצועה צרה יחסית.

רמת האפלצ'ים (Appalachian Plateau) היא הרצועה הרחבה והמערבית ביותר ושיאי פסגותיה מגיעים ל-1,000 מ'. הרצועה עשויה שכבות סלעי משקע אופקיות היוצרות נוף רמתי המבותר על ידי נחלים.

מורדות ההרים לכיוון המישורים נחלקים לחבל הפידמונט הדרומי במזרח, להרי ויצ'יטה במערב.

חבל ארץ זה עשיר בפחם ובעץ ועל כן בנויה כלכלתו על כריית פחם, כריתת עצים ועיבודם. פרט למורדות הפידמונט, רוב הקרקע דלה וסחופה והחוות קטנות ומועטות בפידמונט נמצאות חוות גידול עופות וטבק. בעמק טנסי הוקם בשנות ה-30 מפעל של סכירת נהרות, מפעלים הידרואלקטריים ושיקום החקלאות על ידי רשות עמק טנסי ולפיכך הפך העמק לאזור חקלאי ותעשייתי, מאוכלס ומצליח.

העיר המרכזית בחבל ארץ זה היא אטלנטה, בירתה של מדינת ג'ורג'יה השוכנת בפידמונט שבדרום האפלצ'ים על אזור גבעתי. אוכלוסיית העיר מנתה בשנת 2009 כ-540 אלף תושבים, ובאזור המטרופוליני התגוררו כ-6 מיליון תושבים. באופן היסטורי היוותה העיר צומת דרכים ראשי לאזור בשל קרבתה לחוף האטלנטי הדרומי ולמפרץ מקסיקו. כיום היא משמשת מרכז מסחרי ותחבורתי לאזור מתועש גדול ובה התרכזו הנהלות חברות ענק, תעשיית אלקטרוניקה ותעשיית חלל הנהנות מהקרבה לאירוטרופוליס של נמל התעופה הבינלאומי הרטספילד-ג'קסון אטלנטה.

מדינות הדרום התבססו באופן מסורתי על חקלאות של גידול יחיד הגדל בחלקות גדולות, שהיו בבעלות בעלי אחוזות שהשתמשו בעבודת עבדים אפרו-אמריקאים. המתיישבים האירופאים בדרום היו ברובם מהגרים ותיקים שהגיעו ליבשת בעיקר במאות ה-17 וה-18 מאנגליה, מאירלנד, מסקוטלנד, מצרפת (לאזור לואיזיאנה הצרפתית), מגרמניה, ומספרד ומקסיקו (בעיקר לפלורידה ולטקסס). עם זאת, גלי ההגירה הגדולים של המאה ה-19 פסחו על הדרום, והגיעו בעיקר למדינת הצפון העירוניות יותר. הדרום טיפח מורשת אריסטוקרטית בסגנון אירופאי, וסיפק את רוב התנובה החקלאית למדינות הצפון, בעיקר כותנה, טבק, אורז וקנה סוכר, אך נותר משועבד כלכלית לבנקים של צפון-מזרח היבשת ולקובעי המדיניות בממשל הפדרלי הצפוני, שהתבססו על כלכלה עירונית ועל מערכת ערכית שונה^[43].

עד שנות ה-30 של המאה ה-20 כללה אוכלוסיית הדרום שכבה דקה של בעלי קרקעות, אריסים רבים ועבדים משוחררים שחיו בעוני. העוני גרם למעבר אוכלוסייה צפונה, בעיקר של שחורים, לאזורי תעשייה חדשים. אחרי מלחמת העולם השנייה החלה להתקיים תעשייה חדשה המבוססת על נפט, גז טבעי, פטרוכימיה, טקסטיל, תעשיית מזון ועוד. תעשייה זו גדלה במהירות ונקלטו בה עובדים רבים, גם כאלה שנפלטו מהחקלאות. גם החקלאות שינתה את אופייה, והיא מתבססת כיום על חוות גדולות וממוכנות המעסיקות מעט ידיים עובדות. את מקומה של הכותנה החליפו גידולים רווחיים יותר, כגון מרעה לבקר, תירס וסויה, במחזור זרעים שהחליף את ההתבססות על גידול יחיד והגדיל את תנובת הקרקע.

בדרום ארצות הברית נפתחו מפעלי רכב רבים ובכללם מפעלי הרכבה אמריקאים לכלי רכב מתוצרת זרה כגון מפעל מרצדס-בנץ בטסקלוסה, אלבמה, יונדאי במונטגומרי, BMW בספרטנבורג, דרום קרולינה (Spartanburg), מפעלי טויוטה בג'ורג'טאון, קנטקי, בבלו ספרינגס, מיסיסיפי ובסן אנטוניו שבטקסס, ג'נרל מוטורס בספרינג היל, טנסי, ניסאן מוטורס בפרנקלין, טנסי ופולקסווגן בצ'טנוגה, טנסי. הדרום מהווה גם אבן שואבת לתעשיות היי-טק ומרכזי מחקר ופיתוח (מו"פ) בהם שניים מפארקי המו"פ הגדולים בעולם: Research Triangle Park בצפון קרוליינה ו-Cummings Research Park באלבמה. תעשייה משגשגת נוספת, בעיקר לחופי מפרץ מקסיקו ובפלורידה, היא תעשיית התיירות (פנים וחוץ).

בירת הכלכלה של הדרום היא העיר אטלנטה שבה מרוכזים מטות ההנהלה של חברות גלובליות כגון קוקה-קולה, CNN, הום דיפו, United Parcel Service, Cartoon Network, מטות מספר בנקים גדולים ועוד. מטה בנק אוף אמריקה, חברת ההחזקות הבנקאיות הגדולה ביותר בארצות הברית מבחינת היקף נכסים, ממוקם בשארלוט (קרוליינה הצפונית). מטה חברת השילוח פדקס ממוקם בממפיס, טנסי.

עם זאת, ועל אף שיעורי תעסוקה גדולים, רוב מדינות הדרום, פרט למרילנד, וירג'יניה ופלורידה, מצויות ביחס עוני גרוע יותר משאר מדינות ארצות הברית^[44] ותשע מתוך עשר המדינות העניות ביותר הן בדרום^[45].

לפי מפקד האוכלוסין של 2010 התגוררו בשש-עשרה מדינות אלה 114,555,744 תושבים המהווים 37% אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית, ולפיכך זהו האזור המאוכלס ביותר בארצות הברית^[46]. כאמור, רוב מדינות הדרום הן עניות. העוני נגרם בשל אחוז גבוה יחסית של אזרחים ממוצא אפרו-אמריקאי ומרקע מוחלש, לבנים ממעמד נמוך, חסרי השכלה ונחשלים, המכונים בכינוי הגנאי "זבל לבן", וכן מהגרים היספנים נחשלים מבחינה כלכלית ממקסיקו ומהאיים הקריביים. ככלל, רמת ההשכלה בדרום נמוכה יותר, ההכנסה למשק בית נמוכה יותר ועלות המחיה נמוכה יותר מאשר בשאר חלקי ארצות הברית. הדרום כולל פחות ערים גדולות, והערים הגדולות שבו קטנות יותר מערים גדולות בשאר חלקי ארצות הברית. אוכלוסיית רוב מדינות הדרום הומוגנית יותר, דתית יותר (בדגש על דומיננטיות של הכנסייה הבפטיסטית) ושמרנית יותר מאשר שאר מדינות ארצות הברית.

ערך מורחב – חגורת התנ"ך

פרט לפלורידה וטקסס, שבהן אוכלוסייה היספנית גדולה יחסית ולכן שלטת בהן הנצרות הקתולית, הדרום הוא מעוז פרוטסטנטי מובהק והכנסייה השלטת בו היא הכנסייה הבפטיסטית. בתקופת שלוש עשרה המושבות (1607–1776) היה דרום ארצות הברית מעוז הכנסייה האנגליקנית, ובמהלך המאה ה-17 התרחש תהליך מדורג שבו השתלטו על האזור זרמים אחרים של הנצרות הפרוטסטנטית, עם הגברה בפעילותן של קבוצות שהשתייכו למה שכונה התחייה הנוצרית (Christian revival). רוב קבוצות אלו היו מזוהות עם הכנסייה המתודיסטית והבפטיסטית, רוב המתיישבים הצרפתים בלואיזיאנה היו קתולים ודרום לואיזיאנה מתאפיינת באוכלוסייה קתולית (קייג'ון), אך לאחר רכישת לואיזיאנה הגיעו אליה גם מתיישבים הוגנוטים.

העיתונאי ה. ל. מנקן טבע בכתבה שפורסמה בשנת 1924 בשיקגו טריביון את המונח "חגורת התנ"ך"^[47] בהתייחסו לאזור המשתרע במרכז פלורידה, אלבמה, טנסי, קנטקי, ג'ורג'יה, וירג'יניה, קרוליינה הצפונית והדרומית ממזרח ומרכז טקסס, ארקנסו, לואיזיאנה, אוקלהומה, מיזורי, קנזס ומיסיסיפי במערב. ה"חגורה" מתאפיינת בשמרנות חברתית ופונדמנטליזם דתי הנובעים מאוונגליזם ומהווה חלק משמעותי מהחברה והתרבות. חלק ניכר מהתושבים מבקרים בכנסייה, המהווה מוקד חברתי מרכזי ופעילויות פנאי רבות מסונפות לפעילות כנסייתית כגון פעילות צדקה, פיקניקים קהילתיים, מחנות קיץ, שעורי דת ביום א' ועוד. גורם נוסף הוא תחנות רדיו וטלוויזיה המגישות מגוון תוכניות בגוון דתי ותחת פיקוח דתי ובראשן התופעה של מטיפי-טלוויזיה כגון ג'ימי סוואגרט.

הערים יוסטון, אוסטין, סנט לואיס, ניו אורלינס, אטלנטה, אשוויל ואזור דרום פלורידה מהווים אזורים מתונים ופלורליסטיים יותר מבחינה דתית ונוחים יותר לקהילות יהודיות, מוסלמיות, אסייתיות, ללהט"ב ולחילונים.

להלן רשימת עשרת המטרופולינים הגדולים ביותר בדרום ארצות הברית נכון ל-2018:

השפה האנגלית המדוברת במדינות הדרום מובחנת מהשפה המדוברת בצפון. השפה הדרומית (Southern American English) היא למעשה אוסף של דיאלקטים, כיוון שלכל מדינה ואזור יש דיאלקט שונה במעט, אולם כל קבוצת הדיאלקטים מובחנת במבטא^[49], באוצר מילים^[50] ובצורת השימוש בצרופי מילים ותחביר שונים מאשר באנגלית אמריקנית צפונית^[51]. הדיאלקט המדובר באזור המבודד של האפלצ'ים הוא הרחוק ביותר מאנגלית תקנית ויש בלשנים הסבורים שהוא משמר הגייה ודקדוק אליזבתני^[52]. הדיאלקט הנפוץ בין אפרו-אמריקאים בארצות הברית (African American Vernacular English) כולל רכיבים תחביריים ופונולוגיים משותפים רבים עם הדיאלקט הדרומי^[53]. חלק מהמאפיינים של המבטא הם השמטת העיצור r, במיוחד לאחר תנועות ארוכות, חוסר הבחנה בהיגוי בין התנועות [ɛ] ו-[ɪ] לפני עיצורים אפיים (למשל הגייה זהה של המילים pen ו-pin) והאחדה של תנועות /l/ (אי הבחנה הגייתית בין מילים כגון feel/fill ו-fail/fell). במשפטים בהווה מתמשך נפוצה הוספת a-... - in' כך למשל: The wind is a-blowin ושימוש נרחב בצורת הפנייה y'all (‏you all) כצורת גוף שני רבים, במטרה מובהקת להבחינה מ-you כצורת גוף שני יחיד. מבנים קדומים של אנגלית תיכונה נשמרים בשימוש ביחסות רפלקסיביות כמו במשפט He's gonna catch him a big one (באנגלית תקנית ניתן לוותר על ה-him, המהווה יחסה מיותרת) ובשימוש ב-It בתור מצביע-מקום סתמי כמו במשפט: It's one lady that lives in town.

צאצאי עבדים אפרו אמריקאים באזורי החוף של ג'ורג'יה, דרום קרולינה וניו אורלינס דוברים שפות קריאוליות (כגון Gullah, Yat) המערבות רכיבים משפות אפריקאיות. בני תרבות הקייג'ון בדרום לואיזיאנה, דרום-מזרח טקסס וחוף מדינת מיסיסיפי מערבים בשפתם אנגלית עם מבנים צרפתיים מיושנים ומילים בצרפתית וספרדית מודרנית.

ערך מורחב – מופע מינסטרל

המוזיקה של העבדים האפרו-אמריקאים, ריקודיהם האפריקאיים ושירי העבודה שלהם סיקרנו את הלבנים. הזרות שבהם שימשה ככוח משיכה, אך גם יצרה הסתייגות מהמיניות המופגנת והפראות שבהם. התגובה לשירי העבדים הייתה יצירת סוגת המינסטרל. היה זה סוג של מופע בידור, בדומה לוודוויל אשר כלל קטעי ריקוד, שירה ומערכונים סביב הווי חיי העבדים, תוך שילוב מוזיקה וריקודים "אותנטיים" (שכונו coon songs - "שירי כושונים") עבור קהל לבן. המינסטרלים היו פופולריים מראשית המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20. שחקניהם היו בדרך כלל לבנים שצבעו את פניהם בשחור ולאחר מלחמת האזרחים גם שחקנים אפרו-אמריקאים. רוב הדמויות היו נלעגות והוצגו או כטיפשים ותמימים או כערמומיים ומרושעים. השחורים הוצגו כתמימים, שמחים בחלקם, חסרי דאגות של ממש, שרים ורוקדים רוב ימיהם. על פניהם הצבועות של השחקנים צויר חיוך תמידי, שהפך לסמל המינסטרל. לראשם חבשו השחקים לרוב כובע צילינדר ועל ידיהם היו כפפות לבנות, מאפיינים אלה של "לבוש החברה הגבוהה", משנלבשו על ידי שחורי-עור יצרו עבור הקהל מראה מגוחך וליצני. הצגת המינסטרל התבססה על מספר דגמים, שכללו דמויות סטראוטיפיות של שחורים, אחד מהם היה "ג'ים קרואו", עבד עליז רוקד ושר, שהעניק את שמו לתפיסה כללית של "העבד העליז"^[54].

מדינות הדרום היו ערש כל סוגות המוזיקה האמריקאיות המקוריות^[55]. יחסי הגומלין בין מוזיקאים מקבוצות אתניות שונות הפיקה מוזיקה ייחודית לאזור זה. השילוב בין מסורות מוזיקליות וכלי נגינה של מהגרים מארצות שונות יחד עם הכלים, המסורות והמקצבים של המוזיקה האפריקאית יצרו עושר של צורות ביטוי מוזיקליות. בראשית המאה ה-20 היו כל חברות התקליטים וחברות ההוצאה לאור של מוזיקה ממוקמות בצפון. מוזיקאים שהיגרו צפונה הביאו עמם את המוזיקה הדרומית והפכו בכך את הבלוז, הג'אז לסוגות כל-אמריקאיות שזכו להתפתחות נוספת בצפון. חוקר הפולקלור אלן לומאקס ואחרים סייעו ל"החייאת" סגנונות דרומיים שורשיים על ידי הקלטתם ופרסומם בצפון בשנות ה-30 וה-40. הרוקנרול שצמח על יסודות הסגנונות הדרומיים כבש לא רק את ארצות הברית אלא את העולם כולו. הערים נאשוויל, ניו אורלינס וממפיס משמשות עד היום כמרכזים עולמיים של קאנטרי, ג'אז ורוקנרול, בהתאמה.

ערך מורחב – ספיריטואלז

העבדים פיתחו את השירה הכנסייתית, הספיריטואלז, שירי עם בעלי אופי דתי שנוצרו והושרו על ידי העבדים והתבססו על מסורות מוזיקליות ותרבותיות שהובאו מאפריקה^[56]. במשך כל שנות העבדות בקולוניות האמריקאיות ובארצות הברית התקיימו ניסיונות שיטתיים לעקור מהעבדים האפריקאים את מנהגיהם המקוריים ולסגל להם תרבות נוצרית לבנה. מאחר שנאסר עליהם לדבר בשפות האם שלהם, יצרו העבדים טקסים דתיים סודיים שנועדו לתת מענה לצרכיהם הרוחניים והתרבותיים. באותן "התקהלויות חורש" (bush meetings) היו המתפללים חופשיים לחדש את הריטואלים הדתיים האפריקאים. הם נהגו להתכנס במעגלים שנקראו "מעגלי צעקה" (Shouting Ring) ושם, תוך דיבור, צעקה ושירה בשפות האם ודשדוש סביב למעגל, הביאו עצמם להתעלות רוחנית. בצורה זו החלו להיווצר ולהיות מאולתרים שירי השדה והעבודה שנקראו "שירי שורות" (Line Singing) (בהם זמר מוביל שר את השורה המובילה ושאר הקהל עונה לו) והרמוניות מורכבות יותר שכללו מלל שעסק במאבק והתגברות, אמונה, הסתפקות במעט ותקווה. שירים אלו הפכו ברבות הזמן לספיריטואלז. אחד הידועים שבהם הוא "Pick a Bale of Cotton" (בעיבוד לעברית על בסיס הלחן: "בים לבן שורת שחורים קוטפת/ בשדה כותנה קוטפת כל היום"). סיפורם של משה ובני ישראל המשתחררים משעבוד ביציאת מצרים, חוצים את נהר הירדן ומגיעים אל הארץ המובטחת, יחד עם הרעיון של אלוהי התנ"ך המכה את אויביו ומגן על עם הבחירה, השפיעו בצורה עמוקה על העבדים וחלק גדול מהספיריטואלז עוסקים בסיפורים ובדימויים תנכיים. שיר מסוגה זו לדוגמה הוא Let my people go ("שלח את עמי")^[57].

ערך מורחב – בלוז

מקורו של הבלוז לוט בערפל. כמו הספיריטואלז, הוא בנוי משילוב של שירי נשמה עם שירת העבדים. מטבע הדברים, בשל היותם עבדים, השחורים בארצות הברית לא ידעו קרוא וכתוב, על אחת כמה וכמה שלא ידעו תווים. אך כשעבדו בשדות הכותנה, היו שרים שירים עצובים שהמציאו בעל-פה, ואשר ביטאו את מצוקתם או שירים שנשזרו בהם קטעי נבואות נחמה מהתנ"ך. שירים אלה נקראו "שירי עבודה" (Work Songs) או "שירי עצבות" (Sorrow Songs) והיוו תשתית לבלוז^[58].

עם שחרור העבדים במחצית השנייה של המאה ה-19, החלה מוזיקת הבלוז להתפתח ולהתפשט אל מעבר לשדות הכותנה. תמלילי השירים החלו להיות מתוחכמים יותר ושולבו בהם ציניות והסתכלות וביקורת אירונית על מצבם. זמרים שחורים היו עומדים במרכז כיכרות הערים והיו שרים לקהל הרחב. צורה זו של בלוז ווקאלי (השימוש בכלי נגינה בשנים אלו, הסתכם, לכל היותר, בליווי שולי ופשוט אשר נועד לתת קצב) הייתה נפוצה באותה תקופה באזור הדלתא של מיסיסיפי. בין חלוצי הסוגה נמנים רוברט ג'ונסון, מא רייני, בליינד למון ג'פרסון ואחרים.

בתחילת המאה ה-20, החל הבלוז לצבור פופולריות באזורים נוספים ברחבי ארצות הברית, בין השאר בעקבות גלי הגירה של שחורים מהדלתא לערים צפוניות יותר (ובראשן, מבחינת התפשטות הבלוז, שיקגו). אז גם התפרסמו יצירות הבלוז הראשונות: "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914) מאת ויליאם כריסטופר הנדי (שמוכנה לעיתים "אבי הבלוז"), ו"ג'לי רול בלוז" (1915), מאת ג'לי רול מורטון. הבלוז אף השפיע על מלחינים קלאסיים, כגון ג'ורג' גרשווין, שהלחין את היצירה התזמורתית "רפסודיה בכחול (1924).

ערך מורחב – ג'אז

הג'אז נולד, לדברי וינטון מרסליס ב"נזיד הלוהט" (גמבו) של ניו אורלינס שהיה סינתזה של מסורות מוזיקליות מתרבויות אפריקניות שונות שאולצו לחיות בכפיפה אחת, עם מוזיקה אירופאית-צרפתית ורגטיים ונגני מארש מובטלים בכלי נשיפה וכלי הקשה שחיפשו תעסוקה לאחר ששוחררו ממלחמת האזרחים^[59]. לג'אז אבות רבים, אך מקור כולם בניו אורלינס. החצוצרן באדי בולדן נחשב לנגן הג'אז הראשון ואחריו ג'ו "קינג" אוליבר, קיד אורי, לואי ארמסטרונג וסידני בשה. ג'לי רול מורטון היה ככל הנראה הראשון ש"ייצא" את הג'אז אל מחוץ לדרום ארצות הברית^[60].

ערך מורחב – דיקסילנד ג'אז

הדיקסילנד ג'אז (ששמו ככינויין של מדינות הדרום - "דיקסי") הוא סגנון מוזיקלי אופייני ומזוהה במיוחד עם הדרום, שהתפתח מהג'אז של ניו אורלינס ומתבסס על טובה ככלי בס (במקום קונטרבס), על קלרינט (ולא על סקסופון) ועל בנג'ו ככלים ההרמונים העיקריים. לעיתים משולבים בנגינה כלי נגינה נוספים כמפוחית פה, כינור ועוד. אחד המאפיינים הבולטים של הסגנון הוא אלתור פוליפוני (רב קולי), פירושו שכמה כלים מאלתרים בו זמנית.

ערך מורחב – מוזיקת קאנטרי

בניגוד לסגנונות שהוזכרו לעיל, מוזיקת הקאנטרי היא מוזיקה המנוגנת ומאפיינת בעיקר לבנים. המונח "מוזיקת קאנטרי" או "קאנטרי אנד וסטרן" החל להיות פופולרי בשנות ה-40 של המאה ה-20, והחליף בהדרגה את המונח שקדם לו, מוזיקת הילבילי (לבנים עניים, לרוב נוודים), שהפך לכינוי גנאי. סגנון המוזיקה התפתח בשנות ה-30 במיסיסיפי, לואיזיאנה, קנטקי, אוקלהומה, ארקנסו, נברסקה, ויומינג וטנסי. מוזיקת הקאנטרי מתאפיינת בעיקר בשירים על אהבה, סבל, אמונה דתית, חיי משפחה, פשע ואהבת המדינה. המוזיקה מתאפיינת בעיקר בכלי מיתר (כמו הבנג'ו, המנדולינה והגיטרה האקוסטית) ובכלי נשיפה פשוטים (כמו המפוחית) ומורכבים יותר (כמו האבוב). על פי ביל מאלון, בספרו "מוזיקת קאנטרי ארצות הברית", מוזיקת הקאנטרי, "הוכרה לעולם כתופעות דרומיות."^[61].

מהגרים שהגיעו למחוזות דרום הרי האפלצ'ים, הביאו עימם את המוזיקה וכלי הנגינה מהעולם הישן; כלים בהם נעשה שימוש ביבשת המוצא כבר לאורך כמעט 300 שנה. "מתיישבים סקוטים מוקדמים נהנו מהכינור כיוון שיכלו לנגן בו צלילים עצובים ואבלים, או קורנים וקופצניים"^[62]. הכינור האירי, הדולצימר הגרמני, המנדולינה האיטלקית, הגיטרה הספרדית, והבנג'ו המערב אפריקאי^[63] היו כלי הנגינה הנפוצים ביותר. שחורים ולבנים באזורי הכפר בדרומה של ארצות הברית עבדו יחדיו, ולעיתים קרובות אף ניגנו יחדיו, כמו דיפורד ביילי^[64][65],.. לאורך המאה ה-19, עברו כמה קבוצות מהגרים מאירלנד, גרמניה, ספרד, ואיטליה, לטקסס. קבוצות אלה יצרו מגע עם מקסיקנים ואינדיאנים, וקהילות אמריקניות שכבר התגוררו בטקסס. כתוצאה מהמגע הרב והחיים בצוותא, פיתחה טקסס מאפיינים תרבותיים ייחודיים הטמונים בשורשים של כל הקהילות המייסדות של המדינה^[66]. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הפכו תוכניות ריקודי-אסם לפופולריות בקרב תחנות הרדיו האזוריות ותרמו לפרסומם של אמנים כג'ימי רודג'רס ומשפחת קרטר (אחת מבנות המשפחה היא ג'ון קרטר קאש). אחד האפקטים הצדדיים של השפל הגדול של שנות ה-30, היה ההפחתה בכמות ההקלטות שבוצעו באותה התקופה שיכלו להמכר. שידורי הרדיו הפכו למקור בידור פופולרי, ומופעים מסוג "ריקודי אסם" המציגים מוזיקת קאנטרי היו לאירוע קבוע בכל דרומה של ארצות הברית, ואף הגיעו צפונה עד לשיקגו, ומערבה לקליפורניה. החשוב מכולם היה הגראנד אול אופרי, ששידורו החל בשנת 1925, על ידי תחנת WSM-AM שבעיר נאשוויל, שהפכה לבירת הקאנטרי. הקאנטרי הייחודי של קנטקי הפך באותה עת לסגנון ה"בלוגראס".

ערך מורחב – רוקבילי

בשנות ה-50 של המאה ה-20 נוצר מסגנון ההילבילי סגנון הרוקבילי יחד עם השפעות רית'ם אנד בלוז ובלוגראס. החשובים ביוצרים של סגנון זה היו אלביס פרסלי, יליד הדלתא של מיסיסיפי, ג'וני קאש יליד ארקנסו, קארל פרקינס מטנסי וג'רי לי לואיס מלואיזיאנה. כולם התגלו על ידי אולפני סאן בממפיס והפכו לנביאיו של סגנון מוזיקלי חדש שסחף את העולם כולו. לעומת הרוק אנד רול, שבא והתפתח בעקבותיו, הרוקבילי הוא בדרך כלל בעל צליל פשוט ומשלב זמר, ושלושה כלי ליווי נוספים: גיטרה אקוסטית או גיטרה חשמלית, קונטרבס ותופים.

הסגנון היה סגנון "לבן" מובהק. אחד היוצרים השחורים המובהקים בסגנון היה ליטל ריצ'רד, ששילב בו השפעות גוספל ולמעשה הפך מוזיקה כנסייתית לחילונית.

בשל שורשיו המובהקים של הרוקבילי בדרום אף הרוק אנד רול הוא בעל יסודות דרומיים מובהקים^[67].

ערך מורחב – פולק

אמנם מוזיקת הפולק איננה דרומית באופן מובהק, אך שניים מהחשובים באמני הסגנון מבחינת השפעתם עליו מקורם בדרום: וודי גאת'רי ולדבלי. השניים שימשו כסוכני תרבות שהעבירו צפונה את שירי העם ששרו המהגרים והעבדים ששילבו מסורות אנגליות וסקוטיות עם שירי העבדים. סוכן תרבות חשוב נוסף הוא חוקר הפולקלור אלן לומקס שסייע לצמיחת הפולק על בסיס יסודות דרומיים והקלטותיו סייעו לשימור הסגנון השורשי.

המוזיקה והתרבות הדרומית השפיעה על כמה ממחזות הזמר הגדולים של ברודוויי. אחד מהמלחינים המרכזיים בסוגה היה ג'וני מרסר, בן למשפחה דרומית מבוססת שגדל תוך האזנה לשירי המשרתים השחורים של הוריו. בין מחזות הזמר העוסקים בדרום ניתן למנות את ספינת השעשועים, אוקלהומה! ואת האופרה פורגי ובס.

החל משנות ה-20 של המאה ה-19 התשמשו כותבים וכותבות לבנים דרומיים ברקע הכפרי של המטעים כזירה רומנטית ואידיאלית^[68]. עם זאת ראשית הספרות הדרומית כספרות המתארת את החיים החקלאיים בדרום כמציאות אידיאלית ומושלמת הוא ספרו של תומאס ג'פרסון מ-(1785) "Notes on the State of Virginia"‏^[69]. כותבים גברים התמקדו בעיקר בעלילות היסטוריות ברוח וולטר סקוט, שהתחוללו בעת מלחמת העצמאות האמריקאית. נשים כתבו "רומאנים ביתיים" (domestic novels) ובהם עלילות נשות החברה הגבוהה ו"עלילות נישואין" (marriage plots) בין מעמדיות. המודל הפטריארכלי של בעל האחוזה בעל העבדים הוצג ללא ביקורת והדרום הוצג בראייה פסטורלית כ"ארקאדיה", ארץ הרועים חסרי הדאגות מן המיתולוגיה היוונית. העבדות מוצגת כהכרח בל-יגונה והעבדים הוצגו בדרך כלל כעליזים, מוזיקליים וילדותיים והאדון כדואג לטובתם בעולם הזה ובעולם הבא, לעיתים על ידי "חינוך נוקשה", כמו ילדים, הם מורדים לעיתים בניגוד לטובתם. ספרים יצוגיים מתקופת "ספרות המטעים" הם Recollections of a Southern Matron מאת קרוליין הווארד גילמן (Caroline Howard Gilman)‏ (1837) ו-Swallow Barn מאת ג'ון פ. קנדי (John P. Kennedy)‏(1832).

ב-1845 פרסם פרדריק דאגלס, עבד נמלט, את הספר "פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו", אחד הספרים החשובים שנכתבו על ידי עבדים נמלטים באותה עת ושיאה של מגמה בפרסום ספרים כאלה בצפון. ספר זה והספר "אוהל הדוד תום" שנכתב על ידי הרייט ביצ'ר סטו ב-1852 אודות עבד נמלט, ותיאר באופן ריאליסטי את עוולות הדרום עוררו מגמה ספרותית נגדית בדרום במסגרתה הגדיר הדרום את עצמו במידה רבה כנגד הייצוג שלו בספרות הצפונית ובפרט בספרות "העבדים הנמלטים" שהזינה את האבולושיוניסטים. ב-1856 טען מאמר המערכת של כתב העת " Southern Literary Messenger" שחובתם של הכותבים הדרומיים היא ליצור ספרות דרומית שאינה צפונית הן גאוגרפית והן אידאולוגית (באשר האידאולוגיה הצפונית היא אבולושיוניסטית וקפיטליסטית-תעשייתית-עירונית). הייתה זו תחילתו של גל כתיבת רומאני "אנטי-תום" (Anti-Tom" novels") ערב מלחמת האזרחים ובמהלכה, שתפקידם לגונן באופן פעיל ומודע על דרך החיים הדרומית כגון The Master's House מאת תומאס ב. ת'ורפ (Thomas B. Thorpe) ו-The Planter's Northern Bride מאת קרוליין לי הנץ (Caroline Lee Hentz). ספריו של תומאס דיקסון "חבורבורת הנמר" (The Leopard's Spots, 1902) ו"איש הקלאן" (The Clansman; 1905) היוו את הבסיס לסרטו של ד.וו גריפית' "הולדתה של אומה". הספרים והסרט מתוארים מנקודת מבטה של משפחה דרומית אמידה, החולשת על אחוזה גדולה ומספר רב של עבדים. הדרום שלפני המלחמה מתואר כאידילי ומושלם, מושא לקנאת משפחה צפונית הבאה לבקר באחוזה. לאחר המלחמה מתוארת השתלטות הצפוניים ובעלי בריתם השחורים על הדרום השלו. המצב הבלתי נסבל מביא את משפחת קמרון להקים את הקו קלוקס קלאן, אשר משיב את "כבודם האבוד של הלבנים". הסרט היה רב-השפעה והביא להקמתו מחדש של הקו קלוקס קלאן.

הספרות הדרומית מיד לאחר המלחמה המשיכה, ככלל, בהצדקת דרך החיים הדרומית ובתיאור חי ונוסטלגי שלה, כמו בספריו של תומאס נלסון פייג' (Thomas Nelson Page), סיפורי "הדוד רמוס" (דמות סטריאוטיפית של עבד זקן, תמים ואהוב על בעליו ממופעי המינסטרל) של ג'ואל צ'נדלר האריס (Joel Chandler Harris) וסיפוריו הקצרים של ג'יימס ליין אלן (James Lane Allen). כתיבה זו השתלבה בזרם ה"צבע המקומי" (Local color) בספרות האמריקאית של התקופה ששמה דגש על תיאור חי של דמויות, מקומות, מבטאים, נוף ומנהגים בעלי ניחוח מקומי מובהק.

המודרניזם הדרומי צמח לאחר מלחמת האזרחים על בסיס הספרות הפסטורלית, תוך התייחסות אירונית וביקרותית לתיאורים הפסטורליים. מארק טוויין הטרים את המגמה הכללית בספרו הרפתקאותיו של האקלברי פין המתרחש בשנות השלושים של המאה התשע עשרה בעיירה קטנה בדרום ארצות הברית לפני ביטול העבדות ומכיל דימויים רבים של "הדרום הישן" הפסטורלי תוך התייחסות אירונית, בצד לא מעט גזענות ברוח הימים בהם פורסם, המילה nigger (כושי), מופיעה בספר 219 פעמים^[70]. סופר נוסף שהטרים את הפריחה הספרותית היה ג'ורג' וושינגטון קייבל (George Washington Cable) מלואיזיאנה, שיצא מתוך המסורת הפסטורלית, אך תקף את הגזענות ושלילת זכויות האדם שהתלוו לחזות האידילית. מגמה מודרניסטית המעלה סוגיות של מגדר, פמיניזם וביקורת על הגזענות העושה שימוש בנורמות הייצוג של הספרות הפסטורלית, תוך שהיא חותרת תחתן, ניתן למצוא בסיפוריה של קייט שופן וברומן שלה "היקיצה". גישה ביקורתית אף יותר, המציגה את קשיי החיים של המעמדות המנוצלים ללא התייפייפות ניתן למצוא בסיפוריה של רבקה הרדינג דייוויס.

שנות ה-20 וה-30 הן שנות ה"רנסאנס" של הספרות הדרומית^[71]. בין סופרי הדור ניתן למנות את טנסי ויליאמס, ויליאם פוקנר (ובמיוחד ספרו "אבשלום, אבשלום") ורוברט פן וורן. גם מרגרט מיטשל מחברת חלף עם הרוח שייכת לדור זה. במרכז ספרות זו דמויותיהם של האריסטוקרטים הדרומיים שהיו נעלים מאוד בעיני עצמם ונפלו מגדולתם עם מלחמת האזרחים, אך מסרבים להכיר בכך ולפיכך מאמללים את עצמם ואת סביבתם. דור זה השפיע רבות על סופרי הדור הבא נל הרפר לי מחברת אל תגע בזמיר וטרומן קפוטה, שלמרות היותו סופר ניו-יורקי נולד בניו אורלינס וגדל באלבמה. אחד הסופרים שלא היה דרומי אך כתב את אחת מהיצירות הממחישות במיוחד את המצב בדרום ואת ההגירה בשל סופות האבק בשפל הגדול הוא ג'ון סטיינבק מחבר "ענבי זעם".

ג'ורג' ברנרד שו חי בדרום והדרום מהווה רקע לרבים מסיפורי האימה שכתב. שו וממשיכי דרכו בסוגת "הגותיקה הדרומית", משתמשים אף הם במסורת הפסטורלית על מנת להפוך אותה על פיה ולגלות את הרקבון המסתתר מאחוריה^[72].

ערך מורחב – ספרות זכויות האדם

ספרות מודרנית של הדרום עוסקת בעיקר בסוגיות הגזענות וחלקה נכתבה על ידי סופרים וסופרות שחורים. אחד הכותבים הראשונים שהעלו את סוגיית זכויות האדם באופן מנומק ולא כסיפור הרפתקאות של עבד נמלט היה ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (W.E.B. DuBois) בספרו "נשמתם של השחורים" (The Souls of Black Folk) מ-1903^[73][22], יחד עם Up from Slavery: an autobiography מאת בוקר טי. וושינגטון (Booker T. Washington) מ-1901^[74] ו-The Autobiography of an Ex-Colored Man מאת ג'יימס וולדון ג'ונסון (James Weldon Johnson) מ-1912^[75] נוצרה ספרות שתיארה את הדרום כמלה נרדפת לגזענות, שלילה ממוסדת של זכויות אדם, אלימות וחוסר-צדק.

ספר חשוב בהתפתחות ספרות זכויות האדם שנכתה על ידי אפרו-אמריקאים (ובמיוחד נשים אפרו-אמריקאיות) בדרום ארצות הברית ובצפונה הוא Their Eyes Were Watching God מאת זורה ניל הרסטון (Zora Neale Hurston).

רנסאנס של כתיבה בנושא זה החל עם פרסום ספרו של אלכס היילי "שורשים: הסאגה של משפחה אמריקאית", שהפך לאחת מסדרות הטלוויזיה הנצפות ביותר "שורשים" ב-1977^[76], ספריו של ריצ'רד רייט וספרי השירה של מאיה אנג'לו. בין הספרים הבולטים בסוגה זו הפכו רבים לסרטים, בהם "חמדת" של טוני מוריסון, "מיסיסיפי בוערת", "הצבע ארגמן" של אליס ווקר, "העזרה" של קתרין סטוקט ועוד. יצירות אחרת כגון "חצות בגן הטוב והרע" של ג'ון ברנט מציגות את הדרום כמקום אזוטרי, שונה ומוזר.

• 
  יוסטון היא העיר הגדולה ביותר בדרום ארצות הברית
• 
  הפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז הוא הפארק המתויר ביותר בארצות הברית
• 
  נהר הפנינה במיסיסיפי
• 
  מיאמי שבפלורידה
• 
  הרובע הצרפתי בניו אורלינס
• 
  אתר הנופש דיסניוורלד באורלנדו שבפלורידה הוא אחד מיעדי התיירות הגדולים והפופולריים בעולם

• המערב התיכון
• החוף המערבי (ארצות הברית)
• ניו אינגלנד
• צפון ארצות הברית

• הפרק "יש לי חלום" מתוך: הייוול ויליאמס, ימים ששינו את העולם: אירועי מפתח בהיסטוריה העולמית, הוצאת מטר 2011, עורך המהדורה העברית: אורן נהרי עמ' 220–222
• הווארד זין, תרגום: מתן קמינר, היסטוריה עממית של ארצות הברית, תל אביב: בבל, 2007, מסת"ב 9655121348

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: דרום ארצות הברית
מדריך למטייל בוויקימסע: דרום ארצות הברית
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דרום ארצות הברית

• הערך באנציקלופדיה הגאוגרפית New World Encyclopedia
• אתר ההיסטוריה של דרום ארצות הברית
• שער התיעוד של דרום ארצות הברית
• Southern Spaces כתב עת מקוון לתרבות דרומית
• אתר "הדרום העמוק"
• Genres of Southern Literature Lucinda MacKethan, North Carolina State University
• "הדרום האמיתי"
• שלומציון קינן, בועז לביא, ארי קטורזה, תמי בן יהודה, מרב יודילוביץ', אריאנה מלמד, מסביב לעולם ב-80 דיסקים, ספרים וסרטים: דרום ארה"ב, באתר ynet, 16 ביולי 2000
• דרום ארצות הברית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מדינות הדרום (ארצות הברית), דף שער בספרייה הלאומית

אזורים בארצות הברית
האזורים הרשמיים לפי לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית	מערב ארצות הברית • המערב התיכון • צפון-מזרח ארצות הברית • דרום ארצות הברית
אזורים לא רשמיים	דרום-מערב ארצות הברית • אזור הפסיפיק נורת' וסט • המישורים הגדולים • מדינות הרי הרוקי • ניו אינגלנד • אזור המיד-אטלנטיק • חגורת החלודה