המחאה החברתית בישראל (2011)

המונח "מחאת האוהלים" מפנה לכאן. לערך העוסק במחאה בעלת שם דומה בשנות ה-90, ראו מחאות דיור בישראל.

המחאה החברתית בישראל 2011

מפגינים במסגרת המחאה החברתית, תל אביב-יפו, 27 באוגוסט 2011
תאריכי המאבק	14 ביולי 2011 – הסתיימה בהדרגה במהלך השנים 2011–2012
מקום	מוקדים שונים ברחבי ישראל
עילה	יוקר המחיה בדיור ובתחומים נוספים
אירועים קשורים
מחאת הקוטג'

היסטוריה כלכלית של מדינת ישראל
החרם הערבי מדיניות הקיצוב המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של המדינה המדיניות הכלכלית החדשה החלפת שטרי בנק ומלווה חובה, 1952 הסכם השילומים גאות ראשונה המדיניות הכלכלית החדשה (1962) מיתון 1966 גאות שנייה משבר האנרגיה המהפך הכלכלי האינפלציה בישראל משבר מניות הבנקים תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 משבר הקיבוצים הסדר חובות המושבים חומת מגן כלכלית המחאה החברתית השפעת מגפת הקורונה על ישראל

המחאה החברתית בישראל (מכונה גם מחאת הדיור, ומחאת האוהלים) הייתה סדרת פעולות מחאה והפגנות שהתקיימו ברחבי ישראל בקיץ 2011. המחאה החלה עם פעולת מחאה של דפני ליף כנגד מצב שוק הדיור בישראל, לאחר שהתקשתה לשכור דירה בתל אביב.^[1] המחאה התרחבה וכללה נושאים רבים בתחום החברתי-כלכלי. המחאה החלה בקבוצת מחאה ברשת החברתית המקוונת פייסבוק, שהובילה להקמת אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב. בהמשך קמו אוהלים בערים נוספות והתרחבו לכדי "ערי אוהלים" שכללו מאות אוהלים בו זמנית.

בעקבות המחאה והפגנות הענק, הודיעה ממשלת ישראל על שורת צעדים שיינקטו לפתרון מצוקת הדיור, חלקם כבר היו בהליכי תכנון ואשרור וחלקם צעדים חדשים שהוצגו כמענה לדרישות המוחים.^[2] בנוסף, הוקמה ועדת טרכטנברג בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג (לימים חבר הכנסת), במטרה לבחון ולהציע פתרונות לדרישות הכלכליות והחברתיות של המפגינים ובעיקר למצוקת יוקר המחיה במדינת ישראל ולפערים החברתיים. בהמשך, קיבלה הממשלה באופן חלקי את המלצות הוועדה.

ערך מורחב – משבר הדיור בישראל

ברקע למחאות עומדת העלייה ההדרגתית במחירי הדיור בישראל שהחלה משנת 2007 ועליית מחירים כללית בישראל. בין השנים 1996–2007, מחירי הדירות ירדו ב-44.4% ביחס לשכר הממוצע במשק. אולם מאז התחלפה המגמה ומחירי הדירות עלו באופן חד - מ-2007 ועד 2011 עלו מחירי הדירות ב-38.5% ביחס לשכר הממוצע במשק והגיעו ליחס הגבוה ביותר שנרשם מאז 1998. העלייה החדה במחירי הדיור הורגשה במיוחד באזור גוש דן ובערים הגדולות. העלייה במחירים נבעה מסיבות שונות, ובהן ריבית נמוכה, מחסור מצטבר של כ-65,000 יחידות דיור^[3] והחלטת משרד האוצר בשנת 2007 להגביל את הבנייה במרכז כדי לגרום לעליית מחירים ובכך לאלץ רוכשים רבים לעבור לפריפריה.^[4] בנוסף, עליית מחירי המזון הייתה הסיבה למחאת הקוטג' שהחלה ביוני אותה שנה וגררה חרם צרכנים. תהליך נוסף היו הקיצוצים בתקציבים האזרחיים והחברתיים של הממשלה שהתבצעו מאז 2003 והחלישו את מדינת הרווחה. כמו כן בשנים שלפני המחאה המשיכה מגמת הגידול באי-השוויון, שגרמה לכך שהצמיחה לא חלחלה לשכר של רוב האזרחים, בזמן שחלק גדול מעלויות המחיה המשיכו להתייקר.

על פי משרד השיכון, בשנת 2011 נדרשו בישראל כ-138 משכורות חודשיות ממוצעות לרכישת דירה, נתון גבוה ביחס למרבית מדינות העולם. לדוגמה בצרפת נדרשות 90 משכורות, בארצות הברית - 60, בשווייץ - 42 ובשוודיה - 30.^[5] עם זאת, הדירות בישראל גדולות יותר באופן משמעותי - השטח הממוצע לדירה חדשה בישראל עומד על 180 מ"ר (ברוטו). לשם השוואה, בדנמרק השטח הממוצע לדירה חדשה - 137 מ"ר, בצרפת - 113 מ"ר, בספרד - 97 מ"ר, באירלנד - 88 מ"ר ובבריטניה - 76 מ"ר.^[6]

אף שהממשלה ניסתה למתן את העלייה במחירי הדיור, מאמציה לא נשאו פרי בקצב משביע רצון. הצעת הממשלה מ-7 במרץ 2011 הציגה תוכנית להקמתן של ועדות לדיור לאומי, לשם הקמה מהירה של דירות מגורים, לא מנעה את המחאה שהתעוררה כמה חודשים לאחר מכן.^[7]

לתפוצת המחאות תרם גם השימוש ברשתות חברתיות מקוונות שבהן נפוצו הידיעות אודות ההפגנות. השימוש הנרחב הראשון ברשתות חברתיות לצרכים אלה בוצע בסדרת הפגנות רחבות היקף במדינות ערביות במזרח התיכון. יש הרואים בשימוש שעשו הצעירים במדינות ערב בכלי טכנולוגי זה, השראה לציבור הצעיר בישראל.^[8]

המאהל הראשון הוקם ב-14 ביולי 2011 בקצה שדרות רוטשילד בתל אביב, סמוך לכיכר הבימה, בעקבות "אירוע" (event) שיצרו דפני ליף, סתיו שפיר, רגב קונטס, שיר נוסצקי, יונתן לוי, רועי נוימן וחברים נוספים כשבוע קודם לכן ברשת החברתית פייסבוק, שבו הם מזמינים אנשים להצטרף אליה למאהל מחאה, אשר לימים הפך למרכז המחאה.^[9] עם הזמן, הצטרפו למחאה זו ארגונים חברתיים שונים ואנשים פרטיים שהרחיבו את הדרישות לצדדים נוספים בפן החברתי-כלכלי.^[10] מרבית המוחים, לפי סקר של קלמן גייר, היו מצביעי מפלגות קדימה והעבודה שכ-300 אלף ממצביעיהן השתתפו בהפגנות, לעומת מפלגת הליכוד שרק כ-65 אלף ממצביעיה השתתפו בהפגנות.^[11]

במהרה הוקמו מאהלים נוספים בתל אביב ובערים רבות נוספות בהן ירושלים וחיפה. בניגוד למאהל ברוטשילד ובצפון תל אביב, שהתאפיינו באוכלוסייה ממעמד הסוציו-אקונומי הבינוני, חלק מהמאהלים החדשים כללו ציבורים נוספים, חלקם ממעמד חלש כגון מחוסרי דיור. עם הזמן גדלה המחאה וגם גורמי ותנועות ימין הצטרפו למחאה. לצד מחאה זו, שכוונה בעיקר לנושא הדיור, השתלבו מחאות נוספות בנושאים אחרים הקשורים ליוקר המחיה כגון "מחאת האימהות" (או "צעדת העגלות").

למחאה לא הייתה הנהגה רשמית, אך היו כמה פעילים בולטים, בהם דפני ליף, סתיו שפיר, איציק שמולי, שיר נוסצקי, רגב קונטס, יגאל רמב"ם,^[12] אלון-לי גרין, יונתן לוי ואחרים. עם הזמן, התגבשה אופוזיציה כלל ארצית, שכללה פעילים חברתיים כגון זאב גראוור, נפתלי בוהדנה, אביב עזוז ויגאל רמבם. נציגי מאהלים מסוימים טענו כי המטה של דפני וסתיו ריכוזי ואינו פועל בשקיפות ושיתוף. בנוסף הייתה אופוזיציה אשר טענה כי המחאה פוליטית, לעומתית ובלתי יעילה.^[13]

למחאה הצטרפו תנועות וארגונים רבים. פעילים אקטיביסטים פרסמו את קריאתה של דפני ליף באתר האינטרנט שלהם.^[14] ויזמו הקמת אתר אינטרנט שילווה את המחאה^[15] בוצע גיוס כספים לטובת המחאה ברשת, גם דרך האתר.^[16]

גופים ציבוריים דוגמת הקרן החדשה לישראל העניקה ליווי וסיוע פיננסי למוחים בפריפריה.^[17] ארגוני שמאל כמו השומר הצעיר, דרור ישראל והשמאל הלאומי הצטרפו גם הם. ארגוני ימין השתתפו באופן חלקי ומהוסס יותר בהפגנות, בין היתר כי מרביתם תמכו בממשלה. עם זאת, גופים פוליטיים גדולים לא לקחו חלק פעיל במחאה. כמו כן, התגלעו בקיעים בין המשתתפים כשתנועות המזוהות עם הימין, כמו "אם תרצו", שתמכה תחילה במאבק, הודיעו על פרישתן ממנו בשל מעורבות הקרן החדשה והשמאל הלאומי.^[18] כמו כן נוצרו חיכוכים בין מובילי המחאה סביבי עניינים שונים.^[19]

לצד התמיכה במחאה, אישי ציבור וארגונים שונים החלו להעלות בהדרגה דברי ביקורת על המחאה. עיקר הביקורת שהועלתה מתמקדת בטענות לפיהן השתלטו תנועות שמאל על המחאה במטרה ליצור דעת קהל שתקרא להפלת הממשלה.^[20][21]

המארגנים לא הסתפקו בהקמת המאהלים, אלא יזמו הפגנות ענק אחדות. יתרה מכך, גופים מאורגנים גדולים כמו ההסתדרות בראשותו של עופר עיני, תנועת דרור-ישראל והתאחדות הסטודנטים בראשותו של איציק שמולי הצטרפו למחאה. במקביל, חלק ניכר מהמימון להפגנות הגיע מגיוס תרומות ברשת.^[16] כתוצאה מכך, התפתח מאוד הבסיס הלוגיסטי של ההפגנות. כמו כן, הצטרפו למחאה פעילים חברתיים מוכרים ואישי ציבור. חלק ניכר מן ההפגנות כללו הופעות של זמרים ואמנים רבים.

ב-23 ביולי 2011, עשרות אלפי מפגינים השתתפו בהפגנת מחאה שנערכה במרכז תל אביב. בשבועות הבאים התקיימו הפגנות גדולות נוספות בערים רבות. כך למשל ב-30 ביולי, התקיימו במקביל כ-10 הפגנות בערים שונות בישראל בהן השתתפו להערכת המשטרה 85 אלף איש.^[22]

ב-26 ביולי הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו על תוכניות דיור חדשות שנועדו להתמודד עם מצוקת הדיור ולהקל על מצבם הכלכלי של הסטודנטים, רוב ראשי תנועת המחאה דחו את התוכנית משום שהיא לא ענתה על דרישותיהם, וקבעו כי ההפגנות יימשכו.^[23]

ב-6 באוגוסט, התקיימה הפגנת ענק בתל אביב ועוד מספר הפגנות במוקדים שונים ברחבי הארץ, בהן השתתפו, להערכת משטרת ישראל, 150 אלף איש בתל אביב, עוד 30 אלף בירושלים ועוד אלפים במוקדים נוספים.^[24]

המחאה לא שקטה אחרי גל ההפגנות הגדולות וב-13 באוגוסט נערכו הפגנות בכמה מוקדים ברחבי הארץ, ובעיקר באזורי הפריפריה בצפון ובדרום. על פי נתוני התקשורת כ-70 אלף איש הפגינו בכל הארץ.^[25]

ב-3 בספטמבר, התקיימה סדרת הפגנות במוקדים שונים ברחבי הארץ שכונתה על ידי המארגנים "צעדת המיליון", בהן השתתפו כ-400,000 איש. בצעדה בתל אביב, שהתקיימה בין שדרות רוטשילד לכיכר המדינה, שם נערכה גם העצרת הראשית, השתתפו כ-300 אלף איש. בהפגנות שונות בשאר הארץ השתתפו כ-100 אלף איש נוספים.^[26] אירועים אלו היו לשיא המחאה, הן בארגון והן בכמות המשתתפים. לאחר מכן דעכו ההפגנות, אם כי הפגנות קטנות יותר נמשכו עוד זמן מה.

כמה מן ההפגנות ואירועי המחאה גלשו לעימותים אלימים עם כוחות המשטרה, חסימות כבישים והפרות סדר שבהם נעצרו עשרות רבות של מפגינים.^[27]

הסיסמאות הבולטות שנקראו בהפגנות היו "העם דורש צדק חברתי" ו"רוצים צדק, לא רוצים צדקה!", וכן סיסמאות נוספות כמו "מדינת רווחה!" ו"עבודה מאורגנת- מדינה מתוקנת". הסיסמאות הציגו דרישה של המוחים למצב של צדק חברתי מלא. רוב הגישות החברתיות מציגות חברה צודקת כיעד, אולם ישנם חילוקי דעות בין האידאולוגיות הפוליטיות השונות מהי חברה כזו, ועל כן משמעות רבה לצד המוחה.

מחאת העגלות

מחאת 'צעדת העגלות' החלה ב-28 ביולי,^[28] כשבועיים אחרי הקמת האוהלים הראשונים,^[29] על ידי אמהות שרצו להרחיב את המחאה גם לציבור ההורים (יעל ברדה, ענת רוזיליו, נגה קלינגר, שלי דביר, ליאת ורדי בר, תום אלרום). מטרת המחאה הייתה להכיל גם את ציבור המשפחות במחאת האוהלים ולדבר על נדבך נוסף ביוקר המחיה והוא יוקר גידול הילדים בגיל הרך, בשנים עליהן לא חל חוק חינוך חינם ועלויות הפעוטונים נעות בין 2,000-5,000 ש"ח בחודש.^[30] הדרישה המרכזית של יוזמות המחאה הייתה הרחבת חוק חינוך חינם מתום חופשת הלידה. הסלוגן היה "המשכנתא השנייה" - הכוונה היא לתשלומים שהורים צעירים משלמים על פעוטונים.

בדו"ח שהגישה וועדת טרכנטברג לראש הממשלה הומלץ להרחיב את חוק חינוך חינם. אחד היישומים הבולטים מדו"ח הוועדה היה הרחבתו של החוק גם לגילאי שלוש.^[31]

בעקבות ההפגנות ב-3 בספטמבר בהן השתתפו כ-400,000 איש, החליטו חלק ממנהיגי המחאה שהאוהלים מיצו את עצמם ויש לנתב את המחאה לאפיקים שונים. כעבור ימים אחדים פונו מרבית האוהלים, חלקם מרצון וחלקם ביוזמת העיריות.^[32]

ממשלת ישראל הגיבה עוד בתחילת המחאה ופירטה את עשייתה בתחום החברתי-כלכלי. כשהמחאה לא שככה הציגה הממשלה ב-26 ביולי תוכנית מסודרת לטיפול בסוגיות שהעלו המפגינים. בד בבד עם הצגת התוכניות הללו, עברה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, וועדת הכספים אישרה את הצעת שר האוצר, לפטור ממס שבח מקרקעין מכירת דירות שתתבצע עד יולי 2013, כתמריץ להגדלת היצע הדירות.^[33] ב-3 באוגוסט אישרה הכנסת את חוק הווד"לים.

גם האמצעים האלה לא הרגיעו את המוחים וב-8 באוגוסט מינה בנימין נתניהו ועדה בראשותו של מנואל טרכטנברג לגיבוש המלצות לטיפול בבעיות. ועדת טרכטנברג התכנסה והגישה את המלצותיה ב-26 בספטמבר לראש הממשלה. חלק מההמלצות התקבלו על ידו.

המוחים לא היו מרוצים מהרכב הוועדה הממשלתית ולא מן התוכניות השונות שהעלתה הממשלה והם גיבשו צוות מומחים אלטרנטיבי שכלל כלכלנים ואישי ציבור, בראשות הפרופסורים אביה ספיבק ויוסי יונה (צוות ספיבק-יונה).^[34] הצוות האלטרנטיבי בחר שלא לשתף פעולה עם ועדת טרכטנברג, כי לא היה מרוצה מהמנדט של הוועדה. יתרה מכך, במסיבת עיתונאים גדולה שהתקיימה בבית סוקולוב בתל אביב ב-24 באוגוסט קראו ראשי המוחים להתפטרות ועדת טרכטנברג, קריאה שלא זכתה למענה. המוחים נחלקו בינם לבין עצמם, חלק מהם הטיחו ביקורת בצוות האלטרנטיבי על סירובו לשתף פעולה עם ועדת טרכטנברג.

חלק מהמלצות ועדת טרכטנברג יושמו על ידי הממשלה, ובראשן ההצעה ליישם את חוק חינוך חינם גם לילדי גנים, לפתוח את המשק לייבוא מוצרי מזון ולהוריד מכסים על מוצרים נוספים, לעצור את הורדת המיסים הישירים ולהעלות את מס רווח הון מ-20% ל-25%. בנוסף, המלצה משמעותית נוספת של ועדת טרכטנברג אשר יושמה במלואה הייתה הקמת הצוות לבחינת הגברת התחרותיות בענף הבנקאות, הידוע בכינויו "ועדת זקן", אשר מרבית המלצותיו יושמו בפועל.

תמונה פנורמית של האוהלים בשדרות רוטשילד, מרחוב אלנבי עד מתחם הבימה, 3 באוגוסט 2011 (להגדלה)

גל המחאה החברתית הסתיים בסוף 2011. בספטמבר 2011 פורקו האוהלים. הפגנה נוספת התקיימה ב-29 באוקטובר 2011.^[35][36] בשנים שלאחר מכן היו עוד מספר אירועים הקשורים למחאה.

בשנת 2012 התקיימו ניסיונות לשחזר ולהמשיך את המחאה אולם הם לא זכו להצלחה, וההתייחסות התקשורתית הייתה מועטה. ב-7 בינואר מחו מפגינים על החלטת עיריית תל אביב לפנות את המאהל בשכונת התקווה וכמה מהם נעצרו, בהם סתיו שפיר.^[37] הפגנות התקיימו ב-12 במאי, בין היתר בככר רבין בתל אביב, וב-2 ביוני בין היתר במוזיאון תל אביב. ב-22 ביוני 2012 נעצרו דפני ליף ומספר פעילים לאחר שניסו להקים מאהל מחאה ללא אישור בשדרות רוטשילד בתל אביב והתעמתו עם שוטרים.^[38] ליף שוחררה למחרת, ונזקקה לטיפול רפואי.^[39] בעקבות טענות על אלימות משטרתית כלפי המפגינים, התקיימה למחרת הפגנת מחאה בתל אביב, במהלכה נופצו חלונות של בנקים סמוך לכיכר רבין על ידי מפגינים, ונחסמו לתנועה נתיבי איילון ורחובות ראשיים בעיר.^[40] בעקבות אירועים אלה הוגשו כתבי אישום נגד דפני ליף ופעילים נוספים, חלקם בוטלו לאחר מכן.^[41] ניפוץ חלונות הבנקים עורר דיון ער, כאשר מתנגדי המחאה ואנשי הפרקליטות הציגו את הניפוץ כהוכחה לאלימות המוחים,^[42] בעוד פעילי המחאה טוענים שהיקף הניפוץ נופח,^[43] או שהניפוץ נעשה בלא כוונה כתוצאה מאלימות משטרתית.

בחורף 2012 התקיים סוף שבוע של דיונים בהשתתפות פעילי המחאה החברתית. הדיונים רוכזו בספר 'שדה אוהלים', שיצא באותה שנה.

ב-14 ביולי 2012, בהפגנה בתל אביב לציון שנה לפרוץ המחאה, הצית עצמו מפגין בשם משה סילמן, במחאה כנגד יחס רשויות הרווחה אליו.^[44] כעבור שישה ימים נפטר סילמן מכוויותיו.^[45]

ב-28 בנובמבר 2012, נחתם הסכם בין עיריית ת"א לבין איש המחאה תמיר חג'ג' להעתקת מאהל המחאה משדרות רוטשילד לגן וולובלסקי-קרני (ליד תחנת הרכבת ארלוזורוב).^[46] הסכם זה הוארך חודשית עד אוגוסט 2015, וגם זכה לגושפנקה של בית המשפט בעתירה רוסוב ואח' נ עיריית ת"א ואח' (18790-10-14) בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב.^[47]

בינואר 2013, שניים ממנהיגי המחאה החברתית, סתיו שפיר ואיציק שמולי, נבחרו לכנסת התשע עשרה מטעם מפלגת העבודה.

ב-14 באפריל אישרה הממשלה את הקמת קבינט הדיור בראשות יאיר לפיד^[48][49] וב-22 במאי הקבינט התכנס לראשונה.^[50]

ב-11 במאי 2013 נערכו הפגנות בתל אביב ובמספר מוקדים נוספים, בהשתתפות כ-12,000 איש. ההפגנות עמדו בסימן מחאה כנגד תקציב המדינה לשנים 2013–2014 שגיבש משרד האוצר בראשות יאיר לפיד, הכולל העלאת מיסים וקיצוצים נרחבים בתחומים שונים.^[51] הפגנות נוספות נערכו לאחר מכן, במחאה על המדיניות התקציבית של הממשלה ועל הכוונה לייצא גז טבעי מישראל. ב-13 ביולי 2013 אורגנה הפגנה על ידי דפני ליף, במלאת שנתיים למחאה ושנה למותו של משה סילמן.

מספר ועדות ממשלתיות וציבוריות קמו בעקבות המחאה או הושפעו ממנה, פרט לוועדת טרכטנברג: הוועדה להגברת התחרותיות במשק (ועדת הריכוזיות), ועדת ששינסקי 2 להטלת מס על רווחים מאוצרות טבע, הצוות לבחינת הגברת התחרותיות בענף הבנקאות (ועדת זקן) וועדת קדמי לבחינת התחרותיות בענף המזון. חלק ממסקנות הוועדות עוגנו בחקיקה ובתקנות בשנים 2013–2015. רפורמה נוספת שניתן לייחס להשפעת המחאה הייתה הפחתת דמי הניהול בקופות הגמל בשנת 2012.^[52] חלק רפורמות אלו גרמו להוזלה של מוצרי מזון וצריכה בחלק מהענפים, ולמתן שירותים פיננסיים שונים על ידי גופים שהתחרו בבנקים. יעילותו של חוק המזון שנחקק כתוצאה מועדת קדמי נבדקה לאחר 5 שנים, בשנת 2020, והתברר כי החוק אמנם חסך עלויות לרשתות המזון, אולם בפועל לא גולגל החיסכון לצרכנים, אלא הגדיל את הרווח של הרשתות.^[53]

מספר ארגונים חברתיים חדשים קמו בעקבות המחאה, כגון המשמר החברתי בכנסת, "השדרה" ו"עורו" שלאחר מכן הפכו ל"אנו". תוצאה נוספת של המחאה הייתה בהקמת קואופרטיבים,^[54][55][56] מתוך כוונה לייצר מודל כלכלי חלופי לחברות בבעלות משקיעים, ולהפחית את יוקר המחיה.

במרץ 2015 נבחרו גם פרופ' מנואל טרכטנברג, שעמד בראש ועדת טרכטנברג, ופרופ' יוסי יונה, שעמד בראש צוות ספיבק-יונה, לכנסת העשרים מטעם המחנה הציוני. אלה הצטרפו לשני נציגים בולטים של תנועת המחאה שכבר נכנסו קודם לכן לכנסת ברשימת המחנה הציוני: סתיו שפיר ואיציק שמולי. קמה מפלגה נוספת, מפלגת כולנו שחרתה על דגלה את המאבק הכלכלי הממוקד ביוקר המחיה, ובפתרון מצוקת הדיור של הזוגות הצעירים. חלק מהנושאים אותם פעלה מפלגת כולנו לממש במהלך הכנסת העשרים היו סוגיות שעלו במחאה החברתית: תוכנית "מחיר למשתכן" למתן דיור במחיר מפוקח תוך סבסוד עלות הקרקע, האצת תהליכי תכנון אזורי מגורים במטרה להגדיל את היצע הדירות, הסרת חסמי יבוא במטרה ליצור תחרות במוצרי צריכה, הפחתת המע"מ, שיקום מערך הדיור הציבורי, תוכנית "נטו משפחה" במענה למחאת העגלות, הרפורמה לתחרות בבנקים באמצעות ועדת שטרום, קרנות פנסיה בדמי ניהול מוזלים ועוד.

בעקבות המחאה קמה תנועת מתפקדים אשר קראה להתפקד למפלגות המקיימות פריימריז ולהשפיע על נציגיהם בכנסת, ואכן חלק מהמוחים התפקדו בעיקר לליכוד ולמפלגת העבודה. קבוצה בולטת של מתפקדים שקמה בעקבות המחאה היא הליכודניקים החדשים.^[57]

המחאה החברתית נמצאה במרכזן של יצירות אחדות:

• חלקו השלישי של ספרו של אשכול נבו, "שלוש קומות", מתרחש על רקע המחאה החברתית. גיבורת חלק זה, השופטת בדימוס דבורה אדלמן, יוצאת למאהל המחאה בשדרות רוטשילד, ושוהה בו ימים אחדים. חלק זה עובד בידי דפנה אנגל-מחרז למחזה בשם "הקומה השלישית", שהועלה בשנת 2017 בתיאטרון בית ליסין.^[58]
• דני בסן ואדם גורליצקי הוציאו את השיר "מגדלים" העוסק באכזבה מתוצאות המחאה החברתית.^[59]
• בסוף 2014 העלה אלכס אנסקי את המחזה "נפילה בשידור חי" מאת אריה קרישק (בימוי: אלכס כגן) ובו התייחסות ישירה למחאה, לרבות התאבדותו בהצתה עצמית של משה סילמן.
• דפני ליף ביימה סרט בשם "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", המתעד את המחאה מנקודת מבטה.

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל ישראל
	פורטל כלכלה

• מחאות דיור בישראל
• מחאת הקוטג'
• רמת החיים בישראל
• מחאת המילקי

• אשר שכטר, רוטשילד - כרוניקה של מחאה, קו אדום הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ב 2012. (הספר בקטלוג ULI)
• פרופ' אביה ספיבק ופרופ' יוסי יונה, אפשר גם אחרת – מתווה לכינונה של חברה מתוקנת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
• אריאל הנדל (עורך ראשי), קריאת המחאה: לקסיקון פוליטי (2011 –), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשע"ג 2012, מסת"ב 9789650206857 (הספר בקטלוג ULI)
• אלדד רפאלי (תמונות), אורלי וילנאי וגיא מרוז (טקסט), פתאום קם עם: המחאה החברתית, קיץ 2011, בן שמן: מודן הוצאה לאור, 2011. (אלבום תמונות) (הספר בקטלוג ULI)
• ליאורה בילסקי (עורכת), תיאוריה וביקורת, גליון 41, ירושלים: מכון ון ליר, קיץ 2013, ISSN 0792-7223 (חמישה מאמרים ומסה, בעריכת דני פילק ואורי רם, ה־14 ביולי של דפני ליף: עלייתה ונפילתה של המחאה החברתית.
• ברוך אורן (עורך), שדה האוהלים: מסקנות מהמחאה החברתית, גבעת עדה: הוצאה עצמית, אביב 2012 (אוסף דיונים שנערכו על ידי פעילי המחאה החברתית וכן מדריך שימושי בנושא פעולה אזרחית)
• יוסי יונה, סדקים בחומה - המחאה החברתית ושובם של הברונים השודדים, כתר ספרים, 2015. (הספר בקטלוג ULI)
• אריה קרישק, קח גפרור בוער, טפר, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
• סיון חילאי, מנהיגי המחאה החברתית מודים: "לא היה לנו סיכוי להצליח", באתר ynet, 1 ביולי 2021

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: המחאה החברתית בישראל 2011
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המחאה החברתית בישראל (2011)

• אתר האינטרנט הרשמי של המחאה החברתית בישראל
• ענת רוזיליו ושלי דביר, היינו חייבות לדבר על נושא כואב: כמה עולה ילד?, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 11 ביולי 2016
• גייל טלשיר, המחאה החברתית בראי משבר הדמוקרטיה הישראלית: בין כלכלה, פוליטיקה וזהות, פוליטיקה 23, אביב 2014
• גיא רולניק, 2020: מי מנסה לחסל את המחאה החברתית?, באתר TheMarker‏, 12 ביוני 2020
• אמיר אלון, ‏איומים, טייקונים ו-400 אלף ברחוב: מובילי המחאה החברתית משחזרים, באתר ‏מאקו‏, 1 ביולי 2021
• "המחאה החברתית - מחאת האוהלים, 2011" פורסם באתר ארכיון המדינה:

היסטוריה של מדינת ישראל
ביטחון • תעשייה • מדע וטכנלוגיה • חינוך • כלכלה • משפטים • דת • תרבות
שנות ה-40	הכרזת העצמאות • מלחמת העצמאות • אלטלנה • הסכמי שביתת הנשק • הממשל הצבאי על ערביי ישראל • מבצע על כנפי נשרים
שנות ה-50	העלייה ההמונית • תקופת הצנע • המדיניות הכלכלית החדשה • הסכם השילומים • חינוך ממלכתי • העסק הביש • פעולות התגמול • ייבוש החולה • מלחמת סיני • אירועי ואדי סאליב
שנות ה-60	הקמת המוביל הארצי • המלחמה על המים • משפט אייכמן • הקמת הקריה למחקר גרעיני - נגב • מיתון 1966 • תקופת ההמתנה • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה
שנות ה-70	הפנתרים השחורים • מלחמת יום הכיפורים • הקמת גוש אמונים • מבצע יונתן • יום האדמה • המהפך • הקמת שלום עכשיו • מבצע ליטני • הסכם השלום עם מצרים
שנות ה-80	מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • פרשת קו 300 • האינפלציה • משבר מניות הבנקים • תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 • משבר הקיבוצים • האינתיפאדה הראשונה
שנות ה-90	מלחמת המפרץ • העלייה מברית המועצות לשעבר • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • טבח מערת המכפלה • הסכם השלום עם ירדן • רצח יצחק רבין • המהפכה החוקתית • אסון המסוקים
עשור ראשון של המאה ה-21	הנסיגה מרצועת הביטחון • אירועי אוקטובר 2000 • האינתיפאדה השנייה • מבצע חומת מגן • חומת מגן כלכלית • הקמת גדר ההפרדה • תוכנית ההתנתקות • מלחמת לבנון השנייה • מבצע עופרת יצוקה
עשור שני של המאה ה-21	אסון הכרמל • המחאה החברתית • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל • הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן • המשבר הפוליטי
עשור שלישי של המאה ה-21	מגפת הקורונה בישראל • הסכמי אברהם • אסון הר מירון • מבצע שומר החומות • הרפורמה המשפטית • מתקפת הפתע על ישראל ומלחמת חרבות ברזל
פורטל ישראל • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל • ציר הזמן של ההיסטוריה של ישראל

בנימין נתניהו
אירועים במהלך כהונותיו כראש ממשלת ישראל	הממשלה ה-27 מהומות מנהרת הכותל (1996) • הסכם חברון (1997) • ניסיון ההתנקשות בח'אלד משעל (1997) • הסכם ואי (1998) • הקמת המועצה לביטחון לאומי (1999) הממשלה ה-32 הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון (2009) • המשט לעזה (2010) • השרפה בכרמל (2010) • המחאה החברתית (2011) • עסקת שליט (2011) • מבצע עמוד ענן (2012) • הסכסוך האיראני-ישראלי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה (2011–2020) הממשלה ה-33 רצח שלושת הנערים (2014) • מבצע צוק איתן (2014) • הנאום בפני הקונגרס האמריקני (2015) • הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית (2015) הממשלה ה-34 גל הטרור הפלסטיני (2015) • גל השרפות (2016) • הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל (2017) • הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן (2019) • המשבר הפוליטי (2019–2020) • התפרצות נגיף הקורונה בישראל (2020) הממשלה ה-35 המשבר הפוליטי (2020–2021) • מגפת הקורונה בישראל (2020–2021) • הסכמי אברהם (2020) • אסון הר מירון (2021) • המהומות בישראל (2021) • מבצע שומר החומות (2021) הממשלה ה-37 הרפורמה המשפטית בישראל (ערכים נוספים) (2023) • מבצע מגן וחץ (2023) • מתקפת הפתע על ישראל (2023) ומלחמת חרבות ברזל (2023–הווה)
משפחתו	נתן מיליקובסקי (סבא) • בנציון נתניהו (אבא) • עדו נתניהו (אח) • יוני נתניהו (אח) • יאיר נתניהו (בן) • שמואל בן ארצי (חותן)
בנות זוג	מיקי הרן (1972–1978) • פלור קייטס (1981–1989) • שרה נתניהו (1991–הווה)
ספריו	הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח (1987) • מקום תחת השמש (1995) • מלחמה בטרור (1996) • ביבי: סיפור חיי (2022)
ספרים אודותיו	נתניהו: הדרך אל הכוח (1997) • נתניהו: ביוגרפיה (2018) • מר הפקרה (2024)
חשדות ואישומים פליליים	פרשת בר-און חברון (1997) • פרשת עמדי (1999) • פרשת ביביטורס • תיק 1000 • תיק 2000 • פרשת הצוללות • תיק 4000 • המחאה נגד בנימין נתניהו • משפט נתניהו (2020)
שונות	פרשת הקלטת הלוהטת (1993) • מסמך שטאובר (1995) • נאום בר-אילן (2009) • מכון יונתן לחקר הטרור • המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי • לא יהיה כלום, כי אין כלום • ניצחון מוחלט • רק לא ביבי • ביביסטים • קאיה (כלבה) • The Bibi Files • פגיעת הכטב"ם בבית משפחת נתניהו בקיסריה