מכת ערוב
מכת ערוב |
|---|
| וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ. וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה. וַיַּעַשׂ ה' כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב. וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ. דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה' וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַה'. וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה'. וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד. וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם. |
| ספר שמות, פרק ח', פסוקים ט"ז–כ"ח |
מַכַּת עָרֹב בסיפור יציאת מצרים במקרא היא המכה הרביעית מבין עשר מכות מצרים. התיאור במקרא מתייחס ל"ערוב כבד" שמילא את בתי המצרים ואת אדמתם, ו"השחית" את כל הארץ.
הסיפור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכת ערוב היא אחת מן המכות שלפניהן פנה משה אל פרעה ביציאתו בבוקר אל היאור, והזהיר אותו מפני העתיד להתרחש אם לא יאפשר לבני ישראל לצאת ולעבוד את ה' במדבר. משה הודיע שכאשר הערוב יגיע, הוא יפגע בכל ארץ מצרים, למעט ארץ גושן – מקום מושבם של בני ישראל.
כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ. וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה. וַיַּעַשׂ ה' כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב.
למחרת, לאחר הגעת הערוב, משה ואהרן נקראים אל פרעה, וזה מתמקח איתם על תנאי יציאתם. תחילה פרעה מציע שהוא יאפשר לבני ישראל להקריב קרבנות לה' בארץ מצרים בלי שיצאו למדבר. משה דוחה את ההצעה, בטענה שבאופן כזה לא יתאפשר לבני ישראל להקריב קרבנות מן הצאן שהמקומיים מייחסים להם קדושה: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?!". לבסוף נעתר פרעה לדרישת משה לצאת ממצרים, אך מתנה "רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת". משה מסכים לתנאי, אך בזוכרו את הבטחת פרעה במכת צפרדע שלא קוימה, הוא מוסיף ואומר: "רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַה'".
משה יוצא מבית פרעה, מתפלל לה' שיסיר את הערוב, וכל הערוב עוזב את ארץ מצרים. "וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד." לבסוף, פרעה לא עומד בהבטחתו ומסרב לשלח את העם.
מהות המכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי הדעה המרכזית בחז"ל[1], שבעקבותיה צעדו רוב הפרשנים המסורתיים, מכת הערוב הייתה תערובת של חיות טרף. כך מובא גם בתרגום המיוחס ליונתן על הפסוקים, וכן כתב יוסף בן מתתיהו[2].
עם זאת, כבר במדרשים אפשר למצוא דעות אחרות:
- מין חיה, יש האומרים ששמה: "פנתרין", ויש אומרים ששמה: "סילונית"[3].
- לדעת רבי נחמיה, מדובר ב"מיני צרעין ויתושין"[1].
שיטתו של רבי נחמיה מופיעה כבר בפרשנות היהודית העתיקה ביותר שבידינו (תרגום השבעים), שראתה בערוב דווקא מכה של חרקים. בדומה לפרשנות זו, היו מן הפרשנים המודרניים שסברו שהערוב הוא תערובת של חרקים, מכרסמים או מזיקים שעלולים להרוס את הארץ (יבול, בעלי חיים וכו')[4].
רד"ץ הופמן ראה בשתי השיטות הללו "מחלוקת בין המסורת הארץ־ישראלית והמצרית".
לצד פירושים אלו, קיים פירושו המקורי של הרשב"ם, שמדובר במכה של זאבים, והמכה נקראת כך משום מנהגם של הזאבים לצוד בלילות[5].
יצוין כי בסיפור המקראי לא מתוארת פגיעה בנפש בעקבות מכת הערוב, כשם שמתוארת בשיא של עשר המכות, היא מכת בכורות, וכן לא מתוארת פגיעה בבעלי החיים, עובדה המחזקת את הפרשנות הקדומה והמודרנית לאופייה של מכה זו. לעומת זאת, מדרש שמות רבה מביא חיזוק לפרשנות שמדובר בחיות טרף, מכך שבניגוד למכת צפרדע שבסיומה נותרו פגרי הצפרדעים בערימות והיוו מטרד תברואתי[6], במכת הערוב כתוב "לא נשאר אחד" (ספר שמות, פרק ח', פסוק כ"ז), ומכאן הסיק בעל המדרש שמדובר בבעלי חיים שאפשר להפיק תועלת מנבלתם (כמו חיות הבר שאפשר להשתמש בעורותיהם ובפרוותיהם) ולכן הם נעלמו כלעומת שבאו, ואילו היה מדובר בחרקים הם היו צריכים להיערם ולהבאיש כמו הצפרדעים[1].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 שמות רבה, פרשה י"א, פסקה ג'.
- ^ קדמוניות היהודים ב, יד
- ^ מדרש שכל טוב על הפסוקים.
- ^ ראו למשל בפירושי רבי יצחק אברבנאל, שד"ל, רד"צ הופמן ועמוס חכם (בסדרת "דעת מקרא") לפסוקים.
- ^ רשב"ם על שמות ח' יז, על פי לשון הכתוב (ספר ירמיהו, פרק ה', פסוק ו'): "עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם"
- ^ ספר שמות, פרק ח', פסוק י'
| עשר מכות מצרים | |
|---|---|
|