סוטה (הלכה)
| מקרא | ספר במדבר, פרק ה', פסוקים י"א–ל"א |
|---|---|
| משנה | מסכת סוטה, פרקים א'-ו' |
| משנה תורה | הלכות סוטה, פרקים א'-ב' |
| שולחן ערוך | אבן העזר, סימן קע"ח |
| ספרי מניין המצוות | ספר המצוות, עשה רכ"ג ספר החינוך, מצווה שס"ה |
  | |
בהלכה, סוטה (בעברית מקראית: שֹוטה) היא אישה נשואה שהתייחדה עם גבר זר לאחר שבעלה התריע בה. אם אין עדות שהשניים קיימו יחסי מין, נאסר על בעלה לקיים עימה יחסי אישות עד שייקח אותה לבית המקדש והיא תעבור טקס הכולל שתיית 'מים מרים', אשר לפי התורה יזיקו לה במקרה שזנתה, או לחלופין יוכיחו את חפותה, ואף יועילו לה במקרה שנחשדה לשווא.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]משמעות המונח "סוטה" השתנתה במהלך הזמן. בלשון המקרא משמעות השורש שׂ.ט.ה היא נטייה מדרך הישר, בעיקר בהקשר מיני. השורש מופיע שש פעמים בתנ"ך, מתוכן ארבע פעמים בפרשיית הסוטה ופעמיים בספר משלי.
עקב הלשון "שֹוטה", נדרש גם הכלל "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות"[1].
בלשון המשנה לשורשים סט"ה או שׂט"ה. יש משמעות של נטייה מהדרך, כבלשון המקרא. לעיתים התלמוד מבחין[2] בין "סוטה ודאי", שידוע שזינתה, ובין "סוטה ספק", שאף היא אסורה לבעלה עד שתשתה מהמים, מחמת שיש "רגליים לדבר" שזינתה.
החלפת שׂ ב-ס נפוצה מאוד במעבר מלשון המקרא ללשון המשנה, ולעיתים אף במקרא עצמו בין ספרים מוקדמים למאוחרים יותר. במקרה של השורש שׂ/ס.ט.ה. תיתכן גם השפעה של הארמית, בה השורש המקביל הוא סט"ו.
קינוי וסתירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי המבואר בתורה, כדי שהבעל יוכל להשקות את אשתו, מותנה הדבר שיזהיר את אשתו קודם לכן שלא תתייחד עם איש פלוני, (-קינוי), ואם לאחר מכן העידו עדים שאכן התייחדה עם אותו פלוני שהוזהרה עליו, (-סתירה), יכול הבעל להשקותה. וכך מתואר הקינוי והסתירה בתורה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה, וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה, אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן...
במקרא לא מפורש מהו המעל של האישה, שכשמעורר את קינאת הבעל, חל עליה דין סוטה. לפי התורה שבעל פה הכוונה היא להיסתרות עם גבר אחר במשך פרק זמן המאפשר ביאה, הבאה לאחר 'קינוי', כלומר התראה של הבעל לאשתו שלא להתייחד עם אותו גבר. אם לאחר הקינוי האשה נסתרת יחד עם אותו גבר זר, היא נעשית סוטה ואסורה לבעלה עד שתיבדק בשתיית 'המים המרים'. ישנה מחלוקת תנאים האם לסתירה יש צורך בשני עדים כשרים המעידים על ההתייחדות או שמספיקים דברי הבעל עצמו.[3] בתוספתא מובאת דעה דחויה שלסתירה יש צורך בשני עדים אבל לקינוי די בדברי הבעל.[4]
להלכה נפסק שהקינוי מצריך שני עדים בשביל שיהיה לו תוקף. באשר להתייחדות, העדים נצרכים רק בשביל לברר את התרחשותה.
מעמד הסוטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי המשנה אסור לבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו שסטתה, ולהתייחד עמה. וכן אשת כהן נפסלת מלאכול תרומה בינתיים. איסור זה נובע מכך שיש 'רגליים לדבר' שזנתה[5]. האיסור מפקיע את מחויבות הבעל לכתובת אשתו, ככל שישנם שני עדים כשרים המעידים על הקינוי והסתירה, במידה והאשה אינה יכולה לשתות ולהיבדק, כגון בזמננו[6]. אם אין שני עדים על הסתירה אך נודע לבעל עליה ממקור הנאמן עליו, הוא מחויב לגרשה ולשלם את כתובתהּ[7].
השקאת הסוטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי המבואר בתורה על הבעל מוטלת מצווה להביא את אשתו אל הכהן, וכן להביא עבורה מנחת קנאות - קרבן מנחה מקמח שעורים, במקום סולת חיטים, שבו אין שמן או לבונה, כמנחת חוטא.
הכהן אוסף מים קדושים בכלי חרס ושם בהם עפר מקרקע המשכן. לאחר מכן, הכהן פורע את ראש האישה, שם בידיה את מנחת הקנאות, ומשביע אותה:
...אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ, הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה. וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת, וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ...יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ, בְּתֵת ה' אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ, וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן.
בשלב זה הכהן כותב את "האלות האלה" בספר ומוחה את הכתב אל המים, אותם האישה שותה. במקרה שבו האישה אכן נאפה עונשה הוא "וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ" ואילו במקרה שהאישה לא נטמאה אז "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע".
התיאור במקרא משאיר פתח לכמה אפשרויות בנושא זמן השקיית האישה במים המאררים וכן נוסח השבועה הנכתבת, וישנן בכך כמה דעות בקרב התנאים[8].
שתיית המים נתפסת כאמצעי לאפשר לאישה שלא זנתה להסיר את החשש, ובכך להציל את הקשר עם בעלה:
גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים
בהשוואה לשיטות קדומות אחרות של משפט-האל (הכרעת אשמתו של חשוד באמצעות סימן אלוהי), מציין פרופסור יעקב שלום ליכט כי בדיקת הסוטה נבדלת ממרבית השיטות המוכרות בכך שהחשודה נבדקת בדבר שאין טבעו להזיק: מים עם מעט עפר ודיו, וכדי שתוכח אשמתה נדרשת מעורבות אלוהית על טבעית[9].
הטקס בספרות התנאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרות התנאית הטקס מפורט יותר מהכתוב במקרא.
האישה והבעל עולים אל בית הדין הגדול (הסנהדרין) בהר הבית בירושלים, שם מבררים את טענות הבעל ומאיימים על האישה שתודה שנטמאה, היינו שאכן קיימה יחסי אישות עם גבר זר, אם אכן כך היה:
ואומרין לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים; אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שיימחה על המים. [...] אם אמרה, טמאה אני--שוברת כתובתה, ויוצאה;
במקביל מעודדים את האישה שאם היא טהורה שתסכים לבדיקת המים:
וכדרך שמאיימין עליה שתחזור בה מאיימין עליה שלא תחזור בה אומרים לה בתי אם ברור לך שאת טהורה עמדי על בורייך ושתי שאין [המים] הללו דומין אלא לסם יבש שנתון ע"ג בשר חי [ואין מזיקו ולכשמוציאין שם מכה מחלחל ויורד].
— תוספתא סוטה א' ג'
במידה והאישה מסכימה מביאים אותה אל שער ניקנור בכניסה לעזרה שבבית המקדש. תיאור המשנה להשפלת האישה חריף הרבה יותר מזה הנדרש בתורה:
וכוהן אוחז בבגדיה--אם נקרעו, נקרעו; ואם נפרמו, נפרמו: עד שהוא מגלה את ליבה, וסותר את שיערה. רבי יהודה אומר, אם היה ליבה נאה, לא היה מגלהו; ואם היה שיערה נאה, לא היה סותרו.
הייתה מתכסה בלבנים, מכסה בשחורים; היו עליה כלי זהב, קטליות, נזמים, וטבעות--מעבירם ממנה, כדי לנוולה. ואחר כך מביא חבל מצרי, וקשרו למעלה מדדיה. וכל הרוצה לראות, בא ורואה--חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שליבה גס בהן; וכל הנשים מותרות לראותה, שנאמר "וניווסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזימתכנה" (יחזקאל כג, מח).
מהמשנה משתמע ששתיית המים ממיתה אישה שזנתה, אך ייתכן שהתהליך ייקח זמן:
אינה מספקת לשתות, עד שפניה מוריקות, ועיניה בולטות, והיא מתמלא גידים; והן אומרין הוציאוה הוציאוה, שלא תטמא את העזרה. אם יש לה זכות, הייתה תולה לה: יש זכות תולה לה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלוש שנים. [...] רבי שמעון אומר, אין הזכות תולה במים המאררים: אם אומר אתה, שהזכות תולה במים המאררים, מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות; ומוציא אתה שם רע על הנשים הטהורות ששתו, ויאמרו טמאות היו אלא שתלת להן זכות. רבי אומר, הזכות תולה במים המאררים--אינה יולדת, ואינה משבחת, אלא מתנוונה והולכת, וסופה שהיא מתה באותה מיתה.
המשנה מוסיפה ששתיית המים בידי האישה ממיתה גם את הנואף.[10]
לפי פירוש התורה שבעל-פה לכתוב "ונִקתה ונזרעה זרע", שתיית המים גורמת לברך את הריונותיה הבאים של סוטה שלא שכבה עם אחר.[11]
לפי ברייתא[12] סגולתם של המים תלויה גם בבעל: ”תנו רבנן (במדבר ה, לא) "ונקה האיש מעון" - בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ואומר (הושע ד, יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה”. התלמוד מבאר שדי בכך שהבעל, או אפילו בניו או בנותיו, חטאו בעוון זנות עם אישה פנויה, בשביל שהמים לא יועילו לבדיקת אשתו.
אזכור לקיומו של הטקס מוזכר בספרות חז"ל רק פעם אחת - כרכמית, גיורת בימי שמעיה ואבטליון שהושקתה במים המרים. כמו כן מוזכר שהלני המלכה קבעה טבלה של פרשת סוטה בבית המקדש. לדעתו של ישי רוזן-צבי שהקדיש לנושא את ספרו "הטקס שלא היה" העדות הבודדת הזו שייתכן שהיא עיבוד של תיאור תאורטי וכן חוסר כל עדות חיצונית אחרת (למשל בכתבי פילון ויוספוס), ייתכן שהטקס מעולם לא התקיים.
ביטול הבדיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי המשנה[13] בדיקת המים בוטלה בימי רבן יוחנן בן זכאי, ממש בסוף תקופת בית שני[14], בשל ריבוי הניאוף באותה תקופה. משחרב בית המקדש גם לא ניתן לקיימו. האיסור על קיום יחסי מין בין הסוטה לבעלה או לבועלה נותר בעינו ובהיעדר האפשרות לבצע את הבדיקה, לא ניתן להתירו גם כשאין ודאות לגבי הניאוף. לפיכך המליצו האמוראים לבעלים להימנע מקינוי, שכן לא יותרו לחזור לנשותיהם לצמיתות.
בדיקות סוטה חלופיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]על הרב חיים יוסף דוד אזולאי בן המאה ה-18 מסופר[15] כי בהיותו בליוורנו שבאיטליה, בא אליו אדם חשוב בקובלנה על אשתו כי נסתרה (התייחדה) עם אדם זר. החיד"א פסק כי על אדם זה לגרש את אשתו. הדיינים שאלוהו מה הנימוק לפסיקה כשאין עדים? החיד"א קרא לאישה, לקח ספר תורה וקרא באוזניה את פרשת הסוטה, וכל הכתוב בפרשת סוטה נתקיים בה.
מפי הרב לוי יצחק בנדר מסופר בספר "שיח שרפי קודש"[16] שיצא לעז על אישה שהייתה חשוכת בנים. רבי יקותיאל יהודה לאנדא, המגיד מטירהאוויץ, קרא בפניה את פרשת סוטה, ובסיום בירך אותה שאם החשד אינו נכון, ייוולדו לה בנים זכרים, ואכן כך היה.
אזכור מפורט של בדיקת סוטה נמצא בגניזת קהיר, בפרגמנט בשם "עניין סוטה" שסווג בידי מיכאל שוורץ ל"ספרות האזוטרית היהודית" ובו הדרכה לבדיקה באמצעות מים המכילים עפר מבית הכנסת במקום מהמשכן ושמות מאגיים במקום הנוסח ההלכתי שאמור להיכתב במגילה. לפי טקסט זה, את הבדיקה מבצעים אף על פי ש"אין לנו לא כהן ולא מים קדושים ולא משכן" ובכל זאת ניתן לקיימה, כי "דע ובין שאם יהיה האדם ירא שמים בזה הזמן וינקה נפשו מן החטאות ומן הזדונות וידרוך דרך הטהרה ... הוא דומה למלאך ולכהן גדול, כל מה שיעשה לא יחזור פניו ריקם..."[17].
מגילת אחימעץ, ספר יוחסין יהודי מהמאה ה-11, מספר על מעין ריבונות יהודית בקהילה יהודית בדרום איטליה במאה התשיעית שכללה הוצאה לפועל של ארבע מיתות בית דין ובכללן חניקת אשה שזנתה על פי עדים[18], וכן רמז לכך שנהגו בתורת הסוטה[19]:
ושם הראה אונים. בהפסקת דינים . כבהיות האורים . וישיבת סנהדרין . ותורת הסוטה . שם אהל והטה . ותחת עפר קרקע המשכן . עפר יסוד הארון הכן . ואחד תופילו מעל מעילה . ובא-על אִשה בעולה . ודנו בוועד בני קהילה . בחנק היות לכלה
— אחימעץ בן פלטיאל, מגלת אחימעץ
יובל הררי[20] ראה בפסקה זו דיווח על קיום ממשי של הטקס גם אחרי חורבן הבית. דוד רוטמן[21] כתב: ”לענייננו חשובה העובדה, כי בקרב יהודים בדרום איטליה במאה האחת-עשרה נחשבה מציאות, שבה נהוג מבחן הסוטה, כמציאות רצויה וקיום המבחן כביטוי לריבונות יהודית”. פרופ' גדעון בוהק בספרו "Ancient Jewish Magic"[22][דרוש מקור: לא מצאתי את העמוד] במחקרו על מגיה יהודית משווה בין טקס הסוטה המתואר בגניזה הקהירית לבין טקס הסוטה במגילת אחימעץ.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ישי רוזן-צבי, הטקס שלא היה - מקדש, מדרש ומגדר במסכת סוטה, הוצאת מאגנס, 2008.[23]
- אלו ואלו - ד': סוטה, הוצאת בית מדרש אלול.
- דוד ביגמן ואביה הכהן, "מוודאות לספק: עיון בפרשת סוטה", בתוך: ח' כהן וא' עברון (עורכים), גישת התמורות: שיטה חדשה בפרשנות התורה, ירושלים תשע"ט, עמ' 221–250
- Lisa Grushcow, Writing the Wayward Wife: Rabbinic Interpretations of Sotah, Brill Academic Publishers, 2005.
- Adriana Destro, The Law of Jealousy: Anthropology of Sotah, Scholars Press, 1989
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הערך "סוטה", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- אלחנן סמט, מאמר על פרשת סוטה, באתר "דעת"
- אריה שטרן, הדין הכללי של סוטה ומה בין סוטה ודאית לספק, באתר "ערוץ מאיר"
- מבחן הסוטה, מאת ד"ר יאיר ברקאי, מהיחידה ללימודי יסוד ביהדות באוניברסיטת בר-אילן
- איסור סוטה לבעלה, מאמר מאת עמנואל מאייר בעלון ישיבת הר-ציון
- "סוטה" מאת דוד פרישמן, באתר פרויקט בן-יהודה
- דין "אישה סוטה" במקרא (אורכב 13.06.2020 בארכיון Wayback Machine), מאמר מאת צופיה מלר בכתב עת "יהדות חופשית"
- אביגיל גרץ, אישה סוטה: פרשת נשוא, באתר nrg, 21 במאי 2010
- מאיר בר-אילן, פרשת סוטה: אורדיאל, מקור ראשון, מוסף "שבת", 5 ביוני 2011, גיליון 721
- מאמרים בנושא סוטה, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ג'.
- ^ לדוגמה בתלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף י"א, עמוד ב'
- ^ מסכת סוטה פרק א' משניות א'-ב'
- ^ תוספתא סוטה, פרק א' הלכה א'.
- ^ מדין זה נלמד בבניין אב שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא. ברשות הרבים הדין הפוך.
- ^ ראו שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קע"ח, סעיף א'.
- ^ אלא שבעקבות חרם דרבנו גרשום נאסר על הבעל לגרש את אשתו בעל כורחה. ראו ברמ"א על שו"ע אבהע"ז סימן קעח' סעיף ט' דעות שונות לגבי הדין החל במקרה זה.
- ^ המחלוקת לגבי זמן השקיית הסוטה מובאת במסכת סוטה, פרק ג' משנה ב'. המחלוקת לגבי נוסח השבועה הנכתבת על הספר מובאת שם בפרק ב' משנה ג'.
- ^ יעקב שלום ליכט, בפירושו על התורה, ובמאמרו "בדיקת הסוטה כאורדל".
- ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ה', משנה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ו, עמוד א'
- ^ מובאת בתלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ז, עמוד ב'
- ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט'.
- ^ הלני המלכה שעוד תרמה טבלה של זהב שעליה נכתבה פרשת סוטה (ראו משנה, מסכת יומא, פרק ג', משנה י'), הגיעה לראשונה לירושלים רק כ-25 שנה לפני חורבן הבית.
- ^ שבחי הרב חיד"א, המשך בעמוד הבא
מעשה זה מתואר גם בספרו של הרב קניבסקי "ארחות יושר" עמ' כו. - ^ מצוטט מתוך יעקב ישראל סטל תחליפי בדיקת הסוטה בזמן הזה
- ^ פרופ' מיכאל שוורץ פולחן המקדש בספרות המגיה היהודית, עמ' 63-67
- ^ הוצאה להורג מחויבת להיות על פי עדים, ובדיקת הסוטה אמורה לפי היהדות לגרום למוות בידי שמים ולא בידי אדם, ואינה נחשבת ככשרה לעדות בבית דין, כך שאין קשר בין בדיקת הסוטה המוזכרת לבין ההוצאה להורג שהוזכרה.
- ^ עניין מיתת בית הדין בזמן הגלות נסמך על דברי הברייתא: "תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד א'). דברים אלה נפסקו להלכה לאחר שנים רבות גם בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ב', סעיף א'.
- ^ יובל הררי, מגילת אחימעץ ותרבות הכישוף היהודית : הערה על מבחן הסוטה, תרביץ עה, א-ב (תשסו) 185-202
- ^ דודו רוטמן, משפט השמים בסיפור העם העברי בימי הביניים, זמנים - רבעון להיסטוריה, גיליון 118
- ^ Ancient Jewish Magic: A History, Cambridge: Cambridge University Press, 2008
- ^ מאיר בר-אילן, בין מציאות בדויה לבדיה היסטורית: ביקורת על: ישי רוזן-צבי, הטקס שלא היה: מקדש, מדרש ומגדר במסכת סוטה, קתרסיס 16 (תשע"ב) עמ' 73-111