פאק צ'ונג-הי

קוריאה זהו שם קוריאני; שם המשפחה הוא פאק.

פאק צ'ונג-הי
박정희

לידה	14 בנובמבר 1917 האימפריה היפנית סאונסן, קוריאה היפנית
נרצח	26 באוקטובר 1979 (בגיל 61) קוריאה הדרומית סיאול, קוריאה הדרומית
מדינה	קוריאה הדרומית
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי של קוריאה הדרומית
השכלה	האקדמיה הצבאית הקיסרית
מפלגה	הדמוקרטית רפובליקנית
דת	בודהיזם
בת זוג	קים הו-נאם, יוק יונג-סו
נשיא קוריאה הדרומית ה־3 23 במרץ 1962 – 26 באוקטובר 1979 (17 שנים) → יון פו-סאן צ'וי קיו-הה ←
פרסים והוקרה
מסדר הראג'אמיטראבהורן לגיון ההצטיינות מסדר מלכת שבא מסדר חוזה מטיאס דלגדו מסדר המשחרר הגנרל סן מרטין אות ההצטיינות של הרפובליקה האוסטרית מסדר סיקטונה National Order of Vietnam המסדר הלאומי של ניז'ר מסדר המופת האזרחי המסדר הלאומי של האריה של סנגל מסדר מיליון הפילים והמטרייה הלבנה המסדר המלכותי של השרפים מסדר הגבורה מסדר האריה של הולנד מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית מסדר העננים מבשרי הטובות אות הכוכב הגדול על שירות הרפובליקה האוסטרית הצלב הגדול של מסדר העיט האצטקי מסדר הכתר של מלזיה מסדר העיט האצטקי Order of Merit for National Foundation מסדר מוגונגווה עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה אביר הצלב הגדול של האריה ההולנדי Order of Civil Merit מסדר ההצטיינות בשירות הדיפלומטי של דרום קוריאה מסדר השמש של פרו
חתימה

פַּאק צ'וֹנְג-הִי (בכתב הנגול: 박정희; בהנג'ה: 朴正熙; נהגה כ"פַּאק צַ'אנְג-חְאִי", IPA:‏ [pak.ʨʌŋ.xɰi]; ‏ 14 בנובמבר 1917 – 26 באוקטובר 1979) היה מדינאי, דיקטטור ומצביא דרום קוריאני שכיהן כנשיאהּ השלישי של קוריאה הדרומית והנהיג אותה משנת 1961 ועד ההתנקשות בו ב-1979.

צ'ונג-הי פאק נולד ב-14 בנובמבר או ב-30 בספטמבר 1917 במחוז קיונגסאנג בקוריאה (זאת הייתה כבושה באותה העת על ידי יפן), לא הרחק מהעיר טגו. בשנת 1937 עבר למנצ'וקוו (בזמנו, מדינת-חסות יפנית במנצ'וריה), שם נרשם לאקדמיה הצבאית היפנית. הוא עבר לאקדמיה הצבאית שבטוקיו והיה בוגר מחזור 1944. יריביו הפוליטיים לא שכחו לו את הפרק היפני בתולדותיו.

עם תום הכיבוש היפני בקוריאה בסיום מלחמת העולם השנייה, מצא דרכו לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית בקוריאה הדרומית, שהקימו האמריקנים זמן קצר קודם לכן. במלחמת קוריאה, נלחם בשורות הצבא הדרום קוריאני.

ב-16 במאי 1961 עמד בראש הפיכה צבאית בקוריאה הדרומית. להפיכה, שנחלה הצלחה, היו שותפים כמה מבכירי הצבא. בלחץ ממשל קנדי האמריקני, הושב השלטון האזרחי על כנו. עם עריכת בחירות ב-15 באוקטובר 1963 גבר פאק ברוב קטן על יריבו, נציג המפלגה הדמוקרטית ונשיאה הקודם של קוריאה הדרומית, יון פו-סאן.

הגם שנוהגים לייחס לפאק תפקיד מכריע בהתפתחות הכלכלה הדרום-קוריאנית, הרי שנטייתו הידועה לשמצה לריכוז סמכויות השלטון בידיו זיכתה אותו בביקורת רבה בארצו שלו ובמדינות המערב גם יחד. ב-1964, הביא לנרמול היחסים הדיפלומטיים עם יפן. היה זה צעד מאוד לא פופולרי, שגרם לסערה בציבור. בתגובה, הכריז על מצב חירום במדינה והשיב על כנו את המשטר הצבאי בה. אף כי מוסדות הדמוקרטיה לא בוטלו, הועצמה עד מאוד סמכות הנשיא בחוקתה החדשה של הדמוקרטיה הדרום-קוריאנית, פרי יצירתו, "חוקת יושין" (1972).

ב-15 באוגוסט 1974 נכשלה התנקשות של סוכני קוריאה הצפונית בפאק, שבמהלכה נהרגה אשתו. ב-26 באוקטובר 1979 נרצח פאק צ'ונג-הי, בשעת ארוחת הערב, בידי קים צ'ה-גיו, ראש סוכנות הביון המרכזית של קוריאה הדרומית.

ב-2012 נבחרה בתו של פאק, פאק גון-הייה, לנשיאת קוריאה הדרומית.

פאק נולד בשנת 1917 למשפחת חקלאים ענייה. בצעירותו היה פאק ילד שאפתן ונלהב וחיפש את הדרך להשגת השפעה על אף היותו קוריאני במהלך הכיבוש היפני בחצי האי הקוריאני, ומכאן "נחות" ליפנים הכובשים. פאק למד במכללת מורים ועבד זמן קצר כמורה לדקדוק בבית הספר היסודי של מונגינג, עיירה קטנה במחוז קינגסאנג-פוקדו לפני שהחליט להמשיך בקריירה צבאית. בשנת 1931 התרחשה הפלישה היפנית למנצ'וריה, במסגרתה נכבשה מנצ'וריה (צפון-מזרח סין) בידי קצינים שאפתנים בשורות הצבא הקיסרי היפני ובהמשך השטחים הכבושים הפכו למדינת חסות יפנית בשם מנצ'וקוו.

עם הקמתה של מנצ'וקוו, פאק עבר אל מדינת החסות ונרשם שם למבחני קבלה לאקדמיה צבאית. פאק עבר את מבחן הכניסה עבור האקדמיה הצבאית המנצ'ורית בניסיונו הראשון. כישרונותיו כקצין הוכרו במהירות והוא היה אחד הקוריאנים המעטים שהורשו ללמוד ולהתאמן באקדמיה הצבאית הקיסרית היפנית ליד טוקיו. עם הכשרתו בשנת 1944 והפיכתו לצוער הוצב בתור מפקד רגימנט חיל רגלים בצבא קוואנטונג (הזרוע הצבאית של יפן במנצ'וריה) ושירת בתפקיד זה עד לכניעת האימפריה היפנית בשנת 1945, בסופה של מלחמת העולם השנייה. לאורך תקופת שירותו בצבא הקיסרי היפני פאק לא השתתף באירועים צבאיים משמעותיים אך פעל מספר פעמים להפלת מרידות של קוריאנים אנטי-יפנים בדרום מנצ'וקוו. על פועלו במנצ'וקוו ניתן לו אישית שעון זהב מידי קאנגדה, קיסר מנצ'וקוו.

עם כניעת האימפריה היפנית, חצי האי הקוריאני חולק בין אזורי כיבוש על גבי קו רוחב 38 צפון בין ארצות הברית בדרום וברית המועצות בצפון. כשפאק שוחרר מהצבא היפני המובס, הוא חזר לכפר הולדתו ובילה שנה שקטה בה עבד בחקלאות למחייתו. הודות לרקע שלו בצבא היפני ניתן היה לצפות בידי קרוביו את הצטרפותו של פאק לצבא הדרום קוריאני המאורגן (שהיה אז עדיין תחת השפעה אמריקאית), וכך גם רבים מבני דורו שהיו בעלי רקע צבאי דומה. כשנכנס לאקדמיה הצבאית הקוריאנית בספטמבר 1946, הוא חזר לקריירה הצבאית שהחל קודם לכן.

ערך מורחב – מלחמת קוריאה

עם סיום לימודיו בדצמבר אותה שנה הוא הועלה לדרגת קפטן. חוקת קוריאה הדרומית אומצה ב-17 ביולי 1948, מה שהפך אותה לאומה עצמאית קפיטליסטית פרו-מערבית המופרדת מקוריאה הצפונית שהייתה בשליטה קומוניסטית. פאק הודח מתפקידו הצבאי בשנת 1948, עקב האשמות ששיתף פעולה עם פעילים קומוניסטים. קצינים הממונים עליו התחננו בפני ממשלת לי סינג-מן לחוס על חייו של פאק על בסיס הפוטנציאל הרב שלו כקצין צבאי^[1]. הסכסוך האידאולוגי בין צפון ודרום קוריאה הגיע לנקודת הצתה כאשר צפון קוריאה פלשה לדרום ביוני 1950 ובכך החלה את מלחמת קוריאה. עם תחילת המלחמה פאק נקרא לשוב לצבא הדרום במהרה. הקריירה של פארק התאפיינה בעלייה מתמדת בשורות הצבא החדש שהתרחב במהירות - במיוחד במהלך מלחמת קוריאה.

פארק הוכיח הן את הפוטנציאל שלו והן את נאמנותו במהלך שירותו בכוחות המזוינים של הרפובליקה של קוריאה לאורך מלחמת קוריאה. לאחר תחילת המלחמה הוחזר כקצין שירות פעיל בצבא דרום קוריאה ועלה בהדרגה בשורותיו. עד לסיום המלחמה זכה למוניטין של אחד הקצינים הצעירים המבטיחים ביותר בצבא. בשנת 1953, השנה האחרונה למלחמת קוריאה, פאק התקדם לדרגת בריגדיר גנרל (מקביל לתא"ל); הוא היה בן 36, גיל צעיר יחסית אפילו לצבא הקוריאני החדש. בתור מפקד בחיל תותחנים, פאק השתתף בקורס המתקדם של בית הספר לאמנות ארטילריה של צבא ארצות הברית בפורט סיל, אוקלהומה. פאק חזר לקוריאה הדרומית וקיבל תפקיד כמפקד בית הספר לארטילריה של צבא הרפובליקה של קוריאה. מתפקיד זה הועבר לפקד על דיביזיית החי"ר החמישית בדרגת גנרל, תפקיד אשר מילא עד שנת 1957, כאשר הועבר ללמוד במכללת הפיקוד והמטכ"ל של הצבא הדרום קוריאני. מאוחר יותר הוא מונה לסגן מפקד הארמייה השנייה הדרום קוריאנית.

לאורך כלל הקריירה הצבאית שלו נודע פאק בהיעדרו הכמעט מוחלט מהתפקידים החברתיים בהם השתתפו מרבית הקצינים הבכירים. תפקידים אשר כללו התערבות ממושכת בפוליטיקה המדינית ביחד עם עמיתיהם האמריקאים ויועצי הצבא האמריקאים במדינה. אף על פי שרבים מגנרלי צבא קוריאה הצעירים נהנו באופן בולט מעמדותיהם החברתיות שזה עתה זכו להם בעקבות מלחמת קוריאה, פאק היה יוצא מן הכלל.

הרפובליקה הדרום קוריאנית הראשונה, שהוקמה באוגוסט 1948, אימצה מערכת ממשל נשיאותית, ולאחר מכן נבחר לי סינג-מן לנשיא הראשון שלה. דרום קוריאה אימצה גם חוק ביטחון לאומי, שלמעשה אסר על קיומן של קבוצות פוליטיות שהתנגדו לממשל או הביעו תמיכה בקוריאה הצפונית. לי נבחר מחדש באוגוסט 1952 בזמן שהמדינה הייתה במלחמה. עוד לפני פרוץ מלחמת קוריאה היה סכסוך חמור בין לי לבין האספה הלאומית הנשלטת על ידי האופוזיציה. הסכסוך כלל הצעת חוק לתיקון חוקתי שהאופוזיציה הציגה בניסיון להדיח את לי על ידי החלפת המערכת הנשיאותית במערכת קבינט פרלמנטרית בראשות האספה הלאומית של קוריאה הדרומית. הצעת החוק נפלה, אך המחלוקת נמשכה בפוסאן, הבירה הזמנית בזמן המלחמה, שם התכנסה האספה הלאומית. כמו רבים מהקצינים הצעירים האחרים בצבא הדרום קוריאני בשנות החמישים המאוחרות, פאק חש במידה מסוימת של תסכול מהשלטון האזרחי. בעיניהם של קצינים אלו, לי סינג-מן, ששלט בפוליטיקה בדרום קוריאה עד 1960, היה אוטוקרט מזדקן שממשלתו המושחתת לא עשתה אף לא מעט כדי להעלות את רמת החיים או לשפר את כלכלת דרום קוריאה, מה שהביא למרידות.

בשלב הקריטי ביותר, כשעצם הישרדותו של משטר לי היה מונח על כף המאזניים, ההחלטה הפוליטית של המטה הכללי הצבאי להישאר "נייטרלי" במצב הייתה ללא ספק אחד הכוחות המכריעים ביותר ששכנעו את לי להתפטר מתפקידו. צ'אנג מיון, שהפך לראש ממשלה בשנת 1960 לאחר שהתקוממות בהנהגת סטודנטים צעירים הביאה להדחתו הרשמית של לי, התקשה לשלוט בכוחות שהעלו אותו לשלטון ולהסדיר את סמכויות הממשל בעת המשבר. אי שקט וחוסר יציבות שלטוני שרר בהתפטרותו של לי ומצבה הכלכלי של הדרום קוריאה לא השתפר. הנשיא החדש שהחליף את לי, יון פו-סאן, התקשה גם הוא לנהל את המדינה ובתגובה להתנגדות למשטר האוטוקרטי של לי שינה את המשטר במדינה לפרלמנטרי, מה שהפך את מוסד הנשיאות לטקסי בלבד. מתוסכלים מהמצב השורר בדרום קוריאה, פאק יצר קשרים עם קצינים צבאיים אחרים כדי להקים חונטה צבאית, שכונתה "וועדת המהפכה הצבאית", והחל לתכנן הפיכה צבאית^[2].

הרפובליקה השנייה, שאימצה מערכת קבינט פרלמנטרית, נמשכה תשעה חודשים בלבד. ממשלת צ'אנג עשתה מאמצים ליזום רפורמות כלכליות וחברתיות. עם זאת, היא לא הצליחה להתמודד עם המצב הלא יציב שנוצר בעקבות השינוי הפוליטי האלים שהדיח את לי. עם נפילת יציבות המשטר האוטוקרטי שהנהיג לי, החלו מאבקים בין הפלגים במפלגה השלטת שעד כה דוכאו והפלגנות פוליטית ממושכת רק החמירה את מצבה של היציבות השלטונית. עם מקור הסמכות האולטימטיבי שהוקנה כעת בלשכת ראש הממשלה, כל הפלגים, שמרניים ומתונים, עסקו בתמרון מתמיד של גופים ופלגים פוליטיים כדי ליצור רוב בבית המחוקקים. לפני שצ'אנג הספיק להשיק תוכנית מלאה של רפורמה כלכלית, הנהגת המפלגה הדמוקרטית השלטת הייתה חסרת סמכות בפועל ממריבות הפלגים בשורותיה.

ב-16 במאי 1961 תפס הצבא את השלטון בסיאול הבירה באמצעות הפיכה מאורגת בקפידה בידי פאק ותומכיו. עם לקיחת השלטון הצבא הוביל שלב חדש של פוליטיקה קוריאנית לאחר הליברציה הקצרה שלפיהם הוכיחה כי היא חסרת כל יכולת. החונטה הצבאית, בראשות גנרל פאק צ'ונג-הי שהפך כעת לנשיא החדש, השתלטה על הארגונים הממשלתיים, משרדים ניהוליים ועסקים המקושרים לממשל, פיזרה את האספה הלאומית והטילה איסור מוחלט על כל סוגי הפעילויות הפוליטיות. הוטל חוק חירום של מצב מלחמה מדיני, והמועצה העליונה לשיקום לאומי (SCNR) בראשות פאק לקחה את מושכות הממשלה והחלה להנהיג סדרה של רפורמות. בנובמבר 1961, פגישה של פאק וממשלתו החדשה עם נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי בוושינגטון די. סי. קבעה את הלגיטימציה של הממשל החדש של פאק בעיני הממשלה האמריקאית והסדירה את יחסי ארצות הברית–קוריאה הדרומית שלאחר המהפכות בקוריאה.

לאחר הסדר הממשל והסדר המדיני, בנובמבר 1962 פרסם ה-SCNR הצעת חוק שעברה במהירות לתיקון החוקה. לפי התיקון החוקתי נקבע שנשיא המדינה מחזיק ברוב סמכויות הממשל לכדי מצב שיחשב במדינות רבות כדיקטטור בעוד הפרלמנט הלאומי נחלש קשות. הצעת החוק אושרה על ידי משאל עם לאומי חודש לאחר מכן. התוכנית הראשונית הייתה להסדיר את יציבות השלטון בקוריאה ולאחר מכן לסיים את הממשל הצבאי בבחירות דמוקרטיות שיתרחשו במהלך שנת 1963. בפברואר שנת 1963 הודיע פאק כי לא ייקח חלק בממשלה האזרחית שתוקם בהמשך השנה אם מנהיגים פוליטיים אזרחיים יבחרו לקיים הצעת ייצוב פוליטית שתשיב ממשל פרלמנטרי.

עם זאת, כתוצאה מסערה מרה בחונטה השלטת וממצב כאוטי שנוצר בעקבות התפשטות המפלגות הפוליטיות הקטנות, עד מהרה שינה פאק את דעתו והציע להאריך את השלטון הצבאי בארבע שנים. ההצעה נתקלה בהתנגדות נמרצת של מנהיגים פוליטיים אזרחיים, אך כ-160 מפקדים צבאיים, רובם גנרלים, תמכו בהרחבת תקופת המשטר הצבאי בטענה כי זו הדרך היחידה לשמור על היציבות במדינה. באפריל, פאק, בלחץ מקומי ובינלאומי ניכר (במיוחד מארצות הברית של משטרו של לינדון ג'ונסון התנגד לדיקטטורה צבאית בקוריאה), הודיע על תוכנית לקיום בחירות לקראת סוף השנה. פאק נבחר בתור מועמד לנשיאות המפלגה הרפובליקנית הדמוקרטית (DRP) שזה עתה הוקמה בסוף מאי.

הבחירות לנשיאות הרפובליקה השלישית התקיימו ב-15 באוקטובר 1963. פאק ניצח בהפרש קטן את מועמד האופוזיציה, יון פו-סון, נשיא המדינה לשעבר אשר כאשר התאפשר לו לשוב לפעילות פוליטית עם תחילת מערכת הבחירות, הפך למוביל גוש האופוזיציה האנטי-צבאי והמועמד לנשיאות של מפלגת השלטון האזרחי. במאי 1967 פאק נבחר לכהונתו השנייה, וה-DRP זכה ברוב גדול באספה הלאומית. חברי המפלגה האופוזיציונית החדשה (NDP), שראשם היה יון שהובס פעמיים, טענו להונאה וסירבו במשך זמן מה לתפוס את מושבם באספה הלאומית.

זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון, פאק הסדיר הסכם שהסדיר יחסי יפן–קוריאה הדרומית. לפי ההסכם, יפן העבירה 300 מיליון דולר פיצויים על תקופת הכיבוש היפני בחצי האי, עוד הלוואה בסך 200 מיליון דולר ועוד הלוואה בסך 300 מיליון דולר לשיפור איכות החיים האזרחית בקוריאה הדרומית. יחסים שווים בין קוריאה הדרומית וארצות הברית סובסדו בשנת 1966 לפי "הסכם סטטוס הכוחות". פאק נודע בגרמנופיליה אך בכל זאת סבסד קשרים כלכליים עם גרמניה המערבית למען האחרונה תתמוך בקשיים הכלכליים של קוריאה הדרומית עם אוכלוסייתה הגדלה במהירות. בתקופת שלטונו של פאק יחסי הממלכה המאוחדת–קוריאה הדרומית היו מתוחים שכן פאק נאם מספר פעמים נגד הממלכה המאוחדת אשר לפיו תמכה בסיפוח היפני של קוריאה בכך שחתמה בשנת 1902 על הברית האנגלו-יפנית. פאק הוסיף וזעם על הממלכה המאוחדת עקב אי מעורבותה במלחמת וייטנאם שבה הייתה קוריאה הדרומית מצידה מעורבת קשות.

מלבד ארצות הברית, קוריאה הדרומית הייתה המדינה ששלחה את מספר החיילים הגבוהה ביותר לתמוך בדרום וייטנאם במהלך מאבקה נגד צפון וייטנאם והוייטקונג. אותם לוחמים קוריאנים בווייטנאם אחראים ל-80 אירועי טבח וכתוצאה מכך 8,000 עד 9,000 הרוגים אזרחיים^[3]. בעוד שהטבח בידי כוחות ארצות הברית במיי לאי זכה לסיקור נרחב, זיכרון הטבח בדרום קוריאה התאדה ברובו, ולא הוזכר על ידי ארגוני התקשורת כמעט הכלל. ראשית, ממשלת דרום קוריאה הכחישה את ההרג עוד בתחילתו. מנהיגים צבאיים מעורבים רמזו כי הדיווחים על ההרג היה מזימה קומוניסטית. משרד ההגנה של דרום קוריאה טען שטבחים סיסטמיים ומאורגנים שכאלה מעולם לא התרחשו. שירות הביון הלאומי תחת משטרו של פאק דחה את הבקשות לפרסם את חקירתם בשנת 1969 בנושא הטבח. כמה נשיאים ליברלים לאחר שלטונו של פאק, יצאו בהצהרות התנצלות, אך הם מעולם לא הזכירו ישירות את מעשי הטבח ולא הודו בהריגה. שנית, הפוליטיקה הפנימית מנעה מהנושא להיכנס לסדר היום הממשלתי. ממשלתו של פאק הטילה תקנות מחמירות על חופש הביטוי, שעזרו לצבא לכסות את הדיווחים על אירועי הטבח. כל מי שיצא בהצהרה נגד הפעילות הדרום קוריאנית בווייטנאם היה עלול להיעצר ולעבור עינויים.

בשנות השישים היו קשרים חזקים ביחסי ישראל–קוריאה הדרומית שכללו תמיכה ישראלית בנוגע לכלכלה והצבא. בהמשך היחסים נפגעו עם המשברים הכלכליים בשוק הנפט שהביאו את ממשלו של פאק לבוא בידיים פתוחות אל מדינות המפרץ העשירות בנפט. בתגובה נסגרה השגרירות הישראלית בסיאול ואף על פי שפאק ביקש משר הביטחון הישראלי, משה דיין, לשקול בשנית את סגירתה, השגרירות נותרה סגורה להמשך שלטונו של פאק. קוריאה הדרומית ואיראן (דאז המדינה האימפריאלית של איראן) כוננו יחסים דיפלומטים רשמיים בשנת 1962 ונפתחו שגרירויות בשנת 1967.

ערכים מורחבים – יחסי קוריאה הדרומית-קוריאה הצפונית, איחוד קוריאה

בשנת 1953 החלה הפסקת אש ממושכת במלחמת קוריאה, הפסקת אש שנמשכת עד היום. תחת ממשל פאק צ'ונג-הי בדרום וממשל קים איל-סונג בצפון החלו לראשונה שיחות בין הצדדים להגיע להסדר מיוחל^[4]. לי הו-ראק, מנהל סוכנות הביון המרכזית בסיאול, ביקר בבירת קוריאה הצפונית פיונגיאנג בין ה-2 ל-5 במאי 1972, וקיים שיחות עם קים יאנג-ג'ו ממחלקת הארגון וההדרכה של פיונגיאנג; סגן ראש הממשלה הצפון קוריאנית, פאק סונג-צ'ול, הפועל מטעם המנהיג העליון של קוריאה הצפונית, ביקר בסיאול בין 29 במאי ל-1 ביוני 1972, לקיום שיחות נוספות עם לי הו-ראק. מתוך רצון משותף להשיג את איחוד קוריאה מוקדם ככל האפשר, שני הצדדים עסקו בחילופי דעות גלויים ופתוחים במהלך שיחות אלה וביצעו התקדמות רבה לקידום הבנה הדדית. במאמץ להסיר את אי ההבנות ואת חוסר האמון, למתן את המתח המוגבר שנוצר בין הדרום לצפון כתוצאה מהתקופה הארוכה של החלוקה ויתרה מכך, כדי לזרז את האיחוד, שני הצדדים הגיעו להסכמה מלאה בנושא הנקודות הבאות.

1. שני הצדדים הסכימו על העקרונות הבאים כבסיס להשגת איחוד: ראשית, האיחוד יושג באופן עצמאי, ללא תלות בסמכויות זרות וללא כל הפרעות זרות. שנית, איחוד יושג באמצעים שלווים, מבלי לנקוט בשימוש כוח אחד נגד השני. שלישית, יש לחפש תחילה אחדות לאומית גדולה כעם אחד, שמתעלה על הבדלים רעיוניים, אידאולוגיות ומערכות מדיניות.
2. על מנת להקל על המתחים ולטפח אווירה של אמון הדדי בין דרום הארץ וצפון הארץ, שני הצדדים הסכימו לא להשמיץ או לפגוע זה את זה, ולא לבצע פרובוקציות צבאיות אם בקנה מידה גדול או קטן, ולנקוט באמצעים חיוביים כדי למנוע אירועים צבאיים בשוגג.
3. על מנת להשיב קשרים לאומיים מנותקים, לקדם הבנה הדדית ולזרז איחוד עצמאי בשלום, הסכימו שני הצדדים לבצע חילופים רבים בתחומים שונים (מידע, כלכלה וכו).
4. שני הצדדים הסכימו לשתף פעולה באופן פעיל בחיפוש אחר ההצלחה המוקדמת של שיחות השלום דרך הצלב האדום צפון/דרום קוריאה, המתקיימות בימים אלה בתמיכה נלהבת של כלל אנשי קוריאה.
5. על מנת למנוע התפרצות של אירועים צבאיים בלתי צפויים והתמודדות צבאית ישירה, לכל מקרה אפשרי של בעיות המתעוררות בין הדרום לצפון, שני הצדדים הסכימו להתקין קו טלפון ישיר בין סיאול לפיונגיאנג.
6. על מנת ליישם את הפרטים הנ"ל, לפתור בעיות שונות הקיימות בין הדרום והצפון, וליישב את בעיית החלוקה על בסיס העקרונות המוסכמים עבור איחוד, שני הצדדים הסכימו להקים ולהפעיל תיאום דרום-צפון בראשות יושבי ראש הוועדה משותפת לי הו-ראק מהבדרום וקים יאנג-ג'ו מהצפון.
7. בשכנוע מוטב כי פריטי ההסכם הנ"ל תואמים את השאיפות המשותפות של כל העם הקוריאני, שכולם דואגים לאיחוד מוקדם, שני הצדדים מתחייבים בזאת בחגיגיות בפני העם הקוריאני כולו להביע נאמנות לפריטים המוסכמים האלה^[5].

דרום קוריאה העתיקה את ההצלחה הכלכלית של יפן, אם כי דחף הצמיחה שלה החל יותר מעשור לאחר זה של יפן. במהלך מלחמת קוריאה, הכלכלה החקלאית הענייה כבר הייתה הרוסה לחלוטין והתשתיות נפגעו קשות. דרום קוריאה נאלצה לסמוך על סיוע מזון מארצות הברית לצורך הישרדות. ההכנסה הממוצעת לנפש בקוריאה הדרומית הייתה 89 דולר בלבד בשנת 1961, מקום 101 מתוך 125 המדינות שנבדקו באותה שנה על ידי הבנק העולמי; קוריאה הדרומית דורגה באותה השנה ליד מדינות כמו טוגו ואוגנדה^[6]. בסוף שנת 1965 דרום קוריאה הייתה ענייה יותר מהודו, עם תוצר לנפש של 106 דולר בלבד לעומת 121 דולר עבור הודו.

בתחילת שנות השישים דרום קוריאה הייתה מדינה ענייה טיפוסית עם משאבי טבע ירודים, ייצור נמוך ושוק מקומי קטן. בתחילת העשור המשיכה קוריאה הדרומית עם תוכניות פיתוח כלכליות די איטיות שהיו במקומן עוד קודם לעלייתו של פאק. בתחילה, פריטי הייצוא העיקריים של המדינה היו בעיקר מוצרים תעשייתיים קלים המיוצרים במפעלים קטנים, או חומרי גלם. תפוקה זו סייעה בהשגת תוכנית פיתוח כלכלי אגרסיבית שהוצאה לפועל במהלך השנים 1962–1966, שמטרתה לפתח את הכלכלה על ידי הרחבת החקלאות, האנרגיה, פיתוח תעשיות בסיסיות (מלט, נפט, ברזל, פלדה), שיפור התשתיות עומדות והגברת הייצוא. בנוסף, התוכנית העלתה את מעמדם ההשפעה של המדע והטכנולוגיה בכלכלתה, שתי תעשיות עליהן בנתה המדינה את המוניטין העולמי שלה בהמשך. בשנות השבעים השקיעה המדינה במתקנים כימיים כבדים והניחה את הבסיס לייצוא מוצרים תעשייתיים כבדים^[7].

הסיוע הכלכלי בקוריאה הדרומית החל לרדת משנות ה-60, ולכן המדינה נדרשה להחל במהרה בפיתוח עצמאי. הסכמים חדשים הסדירו סיוע כספי מצד ה-ICA (מנהל שיתוף הפעולה הבינלאומי), תוך שהוא מספק תעשיות כרייה וייצור אספקה, חומרי גלם ומתקני תחבורה. מתקופה זו, קוריאה הדרומית החלה לייצא מוצרי תעשייה קלה, כגון בגדים ונעליים. כמו כן, קרן הפיצויים מהאמנת הנורמליזציה ביחסים עם יפן, כספים ותשתיות ברחבי העולם תרמו לקידום התעשייה. קוריאה הדרומית התמקדה בהרחבת תעשיות אנרגיה חשמלית ופחם, הגדלת התפוקה החקלאית, קידום נטרול יתרות התשלום וקידום הטכנולוגיות על ידי התוכנית חמש השנים (1962–1966). ממשל פאק צ'ונג-הי התמקד בתעשייה כימית, פלדה והתעשייה המכנית. בתקופה זו נפח הכלכלה הדרום קוריאנית הוכפל והתמ"ג לנפש של דרום קוריאה עלה על צפון קוריאה בשנת 1969 בעוד הממוצע המדיני הוציא אותה מהדרג הבינלאומי של מדינה ענייה ומדינת עולם שלישי.

באופן אירוני, צמיחתה של כלכלת קוריאה הייתה בשיאה בתקופת הדיקטטורה של פאק צ'ונג-הי. הוא השקיע בתעשייה כבדה עתירת עבודה, כמו פלדה, בניית ספינות וייצור מכוניות, בזכות דור הבייבי-בום (ילידי שנות ה-50 וה-60). בשנות השבעים של המאה העשרים נשלחו פועלים צעירים רבים למזרח התיכון לבניית תשתיות בחו"ל, כדי להרוויח משקיעים. עם זאת, חוסר היציבות הפוליטית ומשבר הנפט בסוף שנות השבעים גרמו לכלכלת קוריאה הדרומית כמעט להתרסק. הנשיא פאק צ'ונג-הי הרגיע את הכלכלה בכך שניהל תוכנית שיקום אוקטובר והשקיע בבניית ספינות וייצור מכוניות בזכות כוחו הפוליטי המוחלט, פעולה שחיפתה על המשבר בשוק הנפט. אזרחי דרום קוריאה החלו להרוויח יותר כסף וחסכון מאחר שמאזן התשלומים השתפר. בשנת 1973, דרום קוריאה הפכה עצמאית לגמרי בכל הנוגע לייצור מזון לאזרחיה, ולכן יכלה לנהל משא ומתן עם קוריאה הצפונית על ידי הצעת אוכל לאזרחיה של האחרונה.

היקף המסחר של קוריאה הדרומית דורג במקום ה-19 בעולם בשנת 1976 והתוצר לנפש עלה על 1,000 דולר בשנת 1977. בסוף שנות השבעים החלה דרום קוריאה לבנות את תת-מחוז חדש מתוך הבירה סיאול. הנדל"ן והמחירים עלו בצורה דרסטית בתקופה זו^[8].

במהלך כהונתו השנייה התמודד הנשיא פאק עם החוק שהגביל את שירות הנשיא לשתי קדנציות רצופות של ארבע שנים. על רקע מהומה פוליטית נרחבת שנוצרה על ידי הפגנות פוליטיקאים וסטודנטים באופוזיציה, חברי ה-DRP המחוקקים העבירו תיקון חוקתי שהפך את הנשיא לזכאי לשלוש קדנציות רצופות בנות ארבע שנים כל אחת. התיקון אושר על ידי משאל עם לאומי באוקטובר 1969. בבחירות לנשיאות שהתקיימו באפריל 1971 ניצח פאק בהפרש קטן יותר מהבחירות הקודמות ורוב התמיכה באופוזיציה נראתה באזורים עירוניים גדולים. האופוזיציה בבחירות קיבלה 89 מושבים באספה הלאומית לעומת 113 מושבים שזכו בה ה-DRP השולט.

בדצמבר 1971, זמן קצר לאחר כניסתו לקדנציה שלישית לנשיאות, הכריז פאק על מצב חירום לאומי, וכעבור 10 חודשים (אוקטובר 1972) הוא השעה את החוקה ופיזר את הרשות המחוקקת. החוקה החדשה, שאפשרה את בחירתו מחדש של הנשיא למספר בלתי מוגבל של כהונות של שש שנים, הוכרזה בדצמבר, והשיקה את הרפובליקה הרביעית. החוקה החדשה הייתה פרי יצירתו של פאק עצמו ונודעה בתור "חוקת יושין". החוקה החדשה שינתה את מערכת הבחירות כפי שנראה בבחירות הכלליות הבאות בשנת 1973. ב-27 בפברואר 1973 התקיימו בחירות כלליות לבחירתם של רק 146 נציגים לאספה הלאומית מכלל 219 המושבים. מפלגת השלטון זכתה ב-73 מושבים, כאשר האופוזיציה העיקרית, "המפלגה הדמוקרטית החדשה" זכתה ב-52 מושבים ומפלגת האיחוד הדמוקרטית המינורית קיבלה שני מושבים בלבד. העצמאים זכו ב-19 מושבים. את 73 המושבים הנותרים פאק עצמו בחר^[9].

מאפיין נוסף בחוקת יושין היה בכך שהיא אפשרה לנשיא לנקוט בצעדים יוצאי דופן בזמן "משבר לאומי". לפיכך, ב-8 בינואר 1974 הוציא פאק צו חירום נשיאותי מס' 1, שהוציא מחוץ לחוק את כל הפעילויות או ההצהרות המתנגדות לחוקת יושין עצמה, וכן כל דיווחים בעיתונות על פעילויות אלה. צו חירום מס' 2 מאוחר יותר אפשר לרשויות לקחת את כל המפרים את צו מס' 1 ללא צווי מעצר ולתת להם עונשי מאסר של עד 15 שנים. באותה שנה הוציא פרק עוד סדרת צווים: צו החירום הנשיאותי מס' 3, גם הוא בינואר 1974, קיצץ או פטר באופן דרסטי את צורך שילום המיסים עבור בעלי הכנסה נמוכה. באפריל הוצא צו מס' 4 לפיו הוצא מחוץ לחוק ארגון פוליטי בשם הפדרציה הלאומית של צעירים וסטודנטים דמוקרטיים, שדעתו של פאק, תכננה להפיל את הממשלה. מבין הסטודנטים הרבים שמחו באותה העת נגד משטרו האוטוקרטי של פאק היה מון ג'יאה-אין, ששנים רבות אחר כך הפך לנשיא קוריאה הדרומית בעצמו.

פאק החל את הפיתוח הגרעיני מחשש שארצות הברית תבודד עצמה בסופו של דבר מהמצב הפוליטי במזרח אסיה, תיסוג מיחסיה עם קוריאה הדרומית (כפי שקרה שנה קודם לכן בדרום וייטנאם) ותאפשר השתלטות קומוניסטית כמו שאירע במלחמת האזרחים הסינית. היסטוריונים מייחסים את פועלו של פאק צ'ונג-הי להגנה מדינית שתהיה תלויה כמה שפחות בארצות הברית עקב אירועים מדיניים כמו הנטישה האמריקאית של דרום וייטנאם.

בשנת 1968 התרחש משבר בין קוריאה הדרומית והצפונית כאשר צוללת קומנדו בחזקת הצי של קוריאה הדרומית נתפסה בידי הכוחות המזוינים העממיים של קוריאה הצפונית ואנשיה הפכו שבויים של קוריאה הצפונית. לאורך המשבר הממשל האמריקאי כמעט ולא הגיב נגד קוריאה הצפונית, מה שהעלה את חששותיו של פאק. אירועים אלו החלו לייצר את הרושם שארצות הברית חלשה בהתמודדות עם התוקפנות הצפון קוריאנית. האירוע השני שפגע בביטחון פאק בארצות הברית הייתה פרסום הדוקטרינה של ניקסון בשנת 1969; ההכרה האמריקאית בסין העממית כממשלה הלגיטימית של סין ללא התייעצות מוקדמת עם משטר צ'יאנג קאי שק בטאיוואן, משטר דרום קוריאה או כל בעלת ברית אחרת של ארצות הברית באזור הותירה את פאק לתהות אם האמריקאים יפתחו בהמשך גם דיאלוג עם קוריאה הצפונית מאחורי גב הדרום. ההתקפה הצפון קוריאנית על מטוס הריגול EC-121 האמריקני במרחב האווירי הבינלאומי התרחשה על רקע מגמות אלה, והובילה את הנשיא האמריקאי ניקסון להכין את הצבא האמריקאי לתקיפת צפון קוריאה בתגובה מסיבית, כולל התקפה גרעינית. אך בסופו של דבר הוא לא נקט פעולה צבאית ממשית, מה שהוסיף לחששותיו של פאק.

הגורם השלישי לחשדותיו של פאק היה הנסיגה החד צדדית של דיוויזיית החי"ר השביעית האמריקאית מהגבול בין הקוריאות בשנת 1971, והדיונים המתמשכים בוושינגטון והלחץ הפוליטי של הקונגרס לנסיגה נוספת של עוד כוחות. שיקול נוסף היה גילוי מנהרות הסתננות מצפון קוריאה אל מתחת לקו הפסקת האש בשנים 1974–1975. פאק היה עד גם לרצח אשתו בידי מתנקש התומך בצפון קוריאה בשנת 1974. אפילו כשסייגון, בירת דרום וייטנאם נפלה באפריל 1975, פוליטיקאים ועיתונאים אמריקאים הגבירו את ביקורתם על משטרו של פאק לאחר תיקונו החוקתי והקמת "חוקת יושין" ב-1972. תחושת הנטישה שלו על ידי ארצות הברית בזמן פגיעות מוגברת והתקפות פוליטיות וצבאיות מצד צפון קוריאה בשילוב עם בידודו מהחברה האזרחית האמריקאית הובילו את פאק לחפש דרכים להיות עצמאי יותר ויותר מפני הצבא האמריקני.

עד 1975 הוקמה תוכנית נשק גרעיני ייעודית, עם שלושה צוותים מדעיים שעבדו על תכנון טילים וראשי נפץ גרעיניים וכימיים. התוכנית נוהלה על ידי סגן הנשיא הבכיר של הסוכנות לפיתוח ביטחון (ADD), ונקבע לשם "פרויקט 890". הנשיא פאק אישר את מרכיב תכנון הנשק הגרעיני בדצמבר 1974, אם כי פיזיקאי בודד שהיה טכנאי חומרי נפץ עבד על תכנון נשק גרעיני מאז שנת 1972 ב-ADD, כחלק ממשרד הביטחון. ADD גייסה מדענים דרום קוריאנים מחו"ל ובאמצע 1975 היו לה שלוש קבוצות משנה שעבדו על ראשי נפץ, ייצור חומרי נפץ וקודי מחשב. מאמצי העיצוב של ראשי הקרב כללו כחמישים מדענים וטכנאים, והקבוצה סבלה מריבים פנימיים ומחוסר יכולת טכנית וככל הנראה ההתקדמות הייתה איטית. צוות ראש הנפץ הכימי היה קטן יותר, אך באמצע 1976 מנה צוות פיתוח הטילים יותר מ-250 איש שכיסו במקצועותיהם דלקים, מכניקה, אלקטרוניקה, בדיקות, הערכה ותמיכה במחשבים. "התמקדות זו במערכות טילים", שה-CIA תיארה כאובססיבית, "מרמזת על אינטרס לרכוש מספר מכשירים גרעיניים" אם כי סוג הנשק לא היה ברור ל-CIA (ביקוע גרעיני, היתוך גרעיני, פצצת נייטרון וכו).

על פי דו"ח של ה-CIA, בסוף 1974, אישר פאק צ'ונג-הי תוכנית לפיתוח טכנולוגיית נשק גרעיני במטרה לפתח אפשרות גרעינית ארוכת טווח. לאחר שהצהיר פומבית ביוני 1975 על שימוש בנשק גרעיני נגד קוריאה הצפונית, שר ההגנה האמריקני ג'יימס שלזינגר נפגש עם הנשיא פאק ב-27 באוגוסט 1975. שני האישים הסכימו שלמרות כל מה שנאמר בפומבי על נשק גרעיני לחיזוק המורל, סיאול הייתה חשופה למעשה לנשק גרעיני מחוץ ותוכנית הגרעין שלה הייתה רק בתחילת הפיתוח. בינואר 1976, כדי למנוע חיכוכים ביחסים עם ארצות הברית, פאק סיים את המשא ומתן עם צרפת להשגת צנטריפוגות, ובדצמבר 1976, בלחץ אמריקאי שכלל עיצומים קשים, הוא השעה את כל תוכנית הנשק הגרעיני (הדבר היה ידוע באותה תקופה ותועד על ידי חוקרים רבים). מה שפחות ידוע הוא שפעילות התפשטות גרעינית זו נמשכה גם לאחר 1976.

פאק עצר את התוכנית הגרעינית בין לבין הודות להתרשמותו מהנחישות של ארצות הברית להגיב בצורה מאסיבית לכל אפשרות של פלישה מצד קוריאה הצפונית כאשר ב-18 באוגוסט 1976, לאחר כל פעילויות האיבה הועמדו כוחות ארצות הברית וקוריאה הדרומית בכוננות גבוהה, ארמדה של אוניות מלחמה נשלחה מחופי ארצות הברית וקוריאה הדרומית אל עבר חופי קוריאה הצפונית, מפציצים מסוג B-52 סטרטופורטרס נשלחו מדי יום מעל גבולות צפון קוריאה כדי להירשם במכ"מים של הצפון קוריאנים ולהכניס אותם לפאניקה, והמפקד המקומי של ארצות הברית, הגנרל ריצ'רד סטילוול, הוסמך לירות על צריפים צבאיים צפון קוריאניים מצפון לקו הפסקת האש.

מפגן כוח עצום זה, שמטרתו הייתה "להכניס" את הצפון קוריאנים להסדר על פי הנרי קיסינג'ר, חרג מהמדיניות שציפה אליה פאק. קוריאה הצפונית לא הגיבה מחשש לפלישה מלאה, "מעולם לא ראיתי את צפון קוריאה כל כך מפוחדת", הגיב קיסינג'ר ב-26 באוגוסט 1976. השפעה של אירוע זה, בשילוב עם האיום האמריקני לנתק את התמיכה בתוכנית הגרעינית של דרום קוריאה שהועברה ישירות על ידי צבא ארצות הברית. פאק סיים את פרויקט 890 בדצמבר אותה שנה. לאחר "חיפוש מדוקדק של כל המידע הזמין", ה-CIA קבע כי ביוני 1978 לגבי התוכנית הגרעינית הדרומית קוריאנית כי:

• אין שום עדות לכך שבימים אלה מתבצעת כל עבודת תכנון נשק גרעיני.
• אין שום הוכחה לכך שהדרום קוריאנים מנסים לרכוש יכולת העשרת אורניום.
• אין עדות לפעילות שוטפת כלשהי הקשורה לרכישת יכולת גרעינית.
• אין עדות לאגירת חומר לביקוע גרעיני.
• אין עדות לעבודה על ייצור נשק להשמדה המונית^[10].

בשעות הערב המוקדמות של 26 באוקטובר 1979, פאק צ'ונג-הי התיישב לארוחת ערב בבית הכחול (המעון הנשיאותי בסיאול). הנושא שעל ליבו היה התפרצות תסיסה אזרחית לאחר גירושו של מנהיג האופוזיציה קים יאנג-סם מהאסיפה הלאומית מפני שהמשיך לבקר את מדיניות הדיכוי של פארק. בחירת חבריו לארוחת הערב שיקפה את דאגותיו, מנהל סוכנות הביון הקוריאני, קים ג'ה-קיו, שומר הראש הראשי צ'ה ג'י-צ'ול, שהפך למשפיע יותר ויותר על הפוליטיקה המדינית עם הזמן והמזכיר הראשי של הבית הכחול. כולם היו קצינים צבאיים והשתתפו בהפיכה הצבאית שהכניסה את פאק לשלטון 18 שנה קודם לכן. מאבק כוח בין צ'ה וקים על ההשפעה של כל אחד מהם על הנשיא העלה את חמתו של קים, שיצא מהחדר ושב עם אקדח מוסתר בשרוולו. בנקודה מסוימת בשיח שלאחר הארוחה, קים הרים נשקו וכיוון אותו אל עבר צ'ה וגינה את האחרון בפני פאק. קים אז ירה לכתפו של צ'ה ולחזהו של פאק שנפל במקום ומת.

קים ברח ובהמשך נתפס בידי הרשויות הקוריאניות. בחקירה שעל מותו של פאק טען קים כי פעל לשימור הדמוקרטיה הקוריאנית ושפועלו היה למען האומה. ראש החקירה, צ'ון דו-הוואן, קבע לבסוף כי קים פעל מתוך כעס ולמען שימור כוחו האישי. פאק נקבר בהלוויה צבאית בבית העלמין הלאומי בסיאול.

במותו של פאק, ראש הממשלה דאז, צ'וי קיו-הה החליף אותו והמדינה התדרדרה למשבר פוליטי חמור. מרידות סטודנטים הגיעו לשיאן במהלך מרד גוואנגז'ו. בדצמבר 1979 הצבא שם סוף לחוסר היציבות הממשלתית וצ'ון דו-הוואן, ביחד עם מספר מפקדים צבאיים נוספים ארגנו הפיכה צבאית שהסדירה מחדש את המשטר הדרום קוריאני. ממשלתו של צ'ון החלה להתקדם לעבר דמוקרטיזציה. בשנת 1981 חוקת יושין בוטלה ובתוך מספר שנים הפכה קוריאה הדרומית למדינה דמוקרטית עם בחירות חופשיות. המדיניות הכלכלית המוצלחת של פאק המשיכה לפעול וממשיכה נכון לשנת 2020, היא האדירה את כלכלתה של קוריאה הדרומית פי עשרות מזאת של קוריאה הצפונית, הפכה את המדינה למרכז פיתוח טכנולוגי בינלאומי ועוד.

ישנן שתי אידאולוגיות לאומיות עיקריות שהשפיעו על שלטונו של פאק שהיה אדם בודהיסטי מסור. ראשית הם תורתם של הלאומנים הקוריאנים בתחילת המאה התשע עשרה, הבולטת ביותר סין צ'אה-הו וצ'ו נם-סון. פילוסופיות אלה העניקו לפאק את היסודות לבסס את משטרו האוטוקרטי. באופן ספציפי, התייחסותם של תורות אלו למיתוס היצירה לפיהם העם הקוריאני זכאי לארץ משגשגת והומוגנית. היה גם מרכיב אחד בעיקרי המיניג'וק שלהם (מיניג'וק בתרגום חופשי זה "עם הקוריאני"). זוהי פילוסופיה אתנו-לאומית המרמזת על כך שכל הקוריאנים וארצות מקורם מקורבים בדם. שנית, פאק לקח את התורות הללו וערבב אותן עם אידאולוגיה דרוויניסטית, נאו-קונפוציאנית ותורת הבושידו, קוד התנהגות עתיק יומין של הסמוראים ביפן. תורות אלו אוחדו תחת פאק לאמונה של עם קוריאני הומוגני הנשמע בציות מוחלט למנהיגו אשר יביא אותו לשיא של שגשוג והצלחה בתחומים חברתיים וביטחוניים כאחד.

	דרגה	מקביל בצה"ל	תאריך קבלה	הערות
	תת-לויטננט בצבא מנצ'וקוו	סגן-משנה	23 בדצמבר 1944	ניתנה לאחר סיום הלימודים באקדמיה הצבאית הקיסרית
	לויטננט בצבא מנצ'וקוו	סגן	1 ביולי 1945
	תת לויטננט בצבא ההגנה של ג'וסון	סגן-משנה	14 בדצמבר 1946	ניתנה עם סיום הלימודים באקדמיה הצבאית הדרום קוריאנית
	קפטן בצבא ההגנה של ג'וסון	סרן	27 בספטמבר 1947
	מייג'ור בצבא ההגנה של ג'וסון	רב-סרן	1 באוגוסט 1948
	לוטננט קולונל בצבא קוריאה הדרומית	סגן אלוף	15 בספטמבר 1950	צבא ההגנה של ג'וסון אורגן מחדש לצבא קוריאה הדרומית
	קולונל בצבא קוריאה הדרומית	אלוף-משנה	15 באפריל 1951
	בריגדיר גנרל בצבא קוריאה הדרומית	תת-אלוף	25 בנובמבר 1953	ניתנה על השירות במהלך מלחמת קוריאה
	מייג'ור גנרל בצבא קוריאה הדרומית	אלוף	1 במרץ 1958
	לוטננט גנרל בצבא קוריאה הדרומית	רב-אלוף	11 באוגוסט 1961
	המפקד העליון של צבא קוריאה הדרומית	רב-אלוף	1 בנובמבר 1961	ניתנה עם ההפיכה הצבאית ולקיחת השלטון

• קוריאה: היסטוריה ופוליטיקה, אלון לבקוביץ, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור.

מדיה וקבצים בנושא פאק צ'ונג-הי בוויקישיתוף

• פאק צ'ונג-הי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פאק צ'ונג-הי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• צ'ונג הי פאק (1917-1979), דף שער בספרייה הלאומית

נשיאי קוריאה הדרומית
לי סינג-מן • יון פו-סאן • פאק צ'ונג-הי • צ'וי קיו-הה • צ'ון דו-הוואן • נו טה-וו • קים יונג-סאם • קים דה-ג'ונג • רו מו-היון • לי מיונג-באק • פאק גון-הייה • האוון גו-האן (נשיא בפועל) • מון ג'יאה-אין • יון סוק-יאול