פורטל:הלכה

  [ עריכה ]
המנהג הוא צורת התנהגות שהשתרשה בקהילה היהודית כתוספת למצוות התורה. ככלל, מיוחסת חשיבות רבה למנהג כגורם מחייב, ובתלמוד נסמך רבי יוחנן על הפסוק: ”שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך” (ספר משלי, פרק א', ח') כדי להדגיש עד כמה חשוב להחזיק במנהג-אבות. קיים מגוון רחב של מנהגים בעלי משמעות רבה עבור החיים היהודיים, ומנהגים אלה בעלי מעמדות שונים; החל מהתחפשות בפורים שאינו אלא מנהג קליל ובלתי-מחייב, עבור דרך כפרות שנהוגות ברוב עדות ישראל, וכלה בחומרא דרבי זירא שהפך למנהג יסודי ומחייב בהלכות החמורות של טהרת המשפחה. כן יש את המנהג הנפוץ של חבישת הכיפה, שמעיקרו לא היה חובה כלל וכלל מבחינה הלכתית, אך כיום רבים מחשיבים אותו כחובה, והוא מאפיין רוב מוחלט של היהדות האורתודוקסית.

בהלכה קיימת הכלה של מנהגים סותרים במקומות שונים, כמו מנהגי הספרדים והאשכנזים, ששניהם נתפסים כלגיטימיים במידה שווה. אמנם, במידה שמנהגים שונים נובעים מוויכוח על פרשנות ההלכה המקורית, ההלכה שואפת להכריע בהם.

  [ עריכה ]
המסורת היהודית כוללת את מכלול האמונות שמועברות מדור לדור עד למעמד הר סיני, ואף עד סיפור הבריאה כפי שמסופר בספר בראשית. המסורת נתפסת כמטא-הלכתית, והיא שמעצבת את ההלכה; כך לדוגמה, פרטי ההלכות המדוקדקים הנוגעים להלכות אפיית מצה, נובעים מהמסורת לפיה בני-ישראל אפו בצק שלא הספיק להחמיץ בעת יציאתם ממצרים. המסורת נתפסת כחשובה עד כדי שנאמר בתלמוד כי מקורה של כל התורה שבעל-פה במעמד הר סיני, ו"אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה". ביהדות מספר גישות כלפי המסורת, כאשר הגישה ההלכתית הנפוצה היא הגישה האורתודוקסית - גישה הגורסת כי דברי התנ"ך וחז"ל קדושים, ואל לנו לשנות מדבריהם. אחד מהמנסחים הבולטים של המסורת האורתודוקסית בימינו הוא הרמב"ם, שכתב את י"ג העיקרים המתמקדים בעיקר באופי האמונה באלוהים ועבודתו, תהליך היווצרותו של עם ישראל, נבואה ותחיית המתים.

  [ עריכה ]
תקנות חכמים מהוות נדבך חשוב בתולדות ההלכה, והן מהוות מרכיב יסודי בפסיקת הלכה בכל תחום. בדומה לחקיקת משנה המקובלת במשפט הכללי שנעשית על ידי ממונים מטעם, כך בהלכה בסמכות חז"ל לתקן תקנות מחייבות. קיימים כמה סוגים של תקנות; סייגים - תקנות שנועדו למנוע עבירות, תקנות הודאה והלל שמיתקנות על ניסים (כגון חג פורים), בנוסף קיימות תקנות המתייחסות להלכות שקבעו חכמים מכוח הגיונם למטרות מוסריות או רוחניות, כגון קריאת התורה.

סוג נוסף של תקנות הן כאלה שהותקנו לצרכים מסוימים שהתעוררו במהלך ההיסטוריה, כדוגמת פרוזבול. מאוחר יותר, החלו להיתקן גם תקנות הקהילה - תקנות שמוזכרות כבר בתקופת התנאים, ומטרתן הסדרת חיי הקהילה - ונעשה בהן שימוש רב בתקופות שונות. תקנות אלה קיבלו משנה תוקף ומשמעות משהחלו להיתקן במסגרת פנים-קהילתית, לאחר שנוצרו צרכים חדשים מכוח התפצלות העולם ההלכתי בתחילת האלף הראשון, והן התחייבו בכל קהילה בפני עצמה לצורך הניהול השוטף של חיי הקהילה. כיום אין אף גוף הלכתי שמתקן תקנות המקובלות על כלל הציבור היהודי, בין השאר בעקבות הגישה האורתודוקסית לפיה בדורנו אנו מצווים בעיקר לשמור על המסורת, ופחות ליצור אותה.

  [ עריכה ]
דיני ממונות בהלכה הם תחום נרחב בו עוסקת בעיקר פרשת משפטים שבספר שמות, והמסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא במשנה ובתלמוד. דינים אלו הם מורכבים ומקיפים כמות גדולה של תחומים; יחסי שותפות ושכנות, יחסי מזיק וניזק, הלכות קניינים, גזל ועוד. בהלכה כמה מושגים ייחודיים למשפט העברי בתחום דיני הממונות, כגון מיגו, גרמא בנזיקין, חלוקה קטגורית של מזיקים לארבעה אבות נזיקין ואחרים.

דינים אלו אינם מוטמעים כיום במשפט הישראלי באופן פורמלי, בניגוד לדיני משפחה. הסיבה לכך היא שגם בהלכה עצמה דיני ממונות גמישים יחסית, שכן להלכה "דבר שבממון תנאו קיים" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ו, עמוד א'); כלומר - בדיני ממונות ההסכם בין האנשים הוא שקובע ולא דינים אובייקטיביים מופשטים.

  [ עריכה ]
דיני נפשות במשפט העברי נידונים במקומות שונים במקרא ובתלמוד - בו בעיקר במסכת סנהדרין. דיני נפשות בהלכה מוסמכים לדון בסנהדרין; "סנהדרין קטנה" - בת עשרים ושלושה דיינים, או סנהדרין גדולה - בת שבעים ואחד דיינים. דינים אלה מתחלקים לכמה סוגים: הוצאה להורג של עובר עבירה בידי סנהדרין באחת מארבע מיתות בית דין, מקרים של היתר להרוג בידי אדם פרטי, דיני העדפה של נפש מול נפש ושיקול של ביצוע עבירה מול מחיר של חיי-אדם. במקרא כמה מקרים קלאסיים של דיני נפשות, להם יוחדה ספרות הלכתית רבה, לדוגמה פרשיות בן סורר ומורה וזקן ממרא.

שלושה נושאים בולטים בשונותם בהלכה ביחס לכלל הדינים האחרים בהלכה - גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים - בהם בניגוד לכל שאר הדינים ההלכה קובעת באופן ברור כי במקרה של ברירה בין מוות לבין ביצוע אחת מהעבירות הללו - יש לבחור במוות.

  [ עריכה ]
דיני משפחה ואישות בהלכה עוסקים בכל מה שקשור לנישואין וגירושין, האנשים איתם מותר או אסור להתחתן, ההיבטים המשפטיים והכלכליים העומדים בבסיס התקשרות של נישואין, וכן בכל מה שקשור בקיום יחסי מין. בהלכה קיימת חלוקה מעמדית ברורה, המקיימת מערכת יחסים מובהקת עם אפשרויות החיתון: עשרה יוחסין. בסדר נשים מופיעות ההלכות המסוימות עבור היחסים בין כל אחד לכל אחד מעשרה היוחסין הללו, ואין אף אחד מעשרה היוחסין הללו שיכול להינשא לכולם; ישנם שיכולים רק עם בני אותה קבוצה שלהם, וכאלה המותרים להינשא רק עם בני אותו הייחוס שלהם.
בהלכה עיסוק רב בשלל ההיבטים הקשורים בנישואין, והיא טבעה כמה מונחים יסודיים שחלקם מקובלים גם בישראל כיום (בעיקר עקב קבלת המשפט העברי במדינת ישראל לעניין דיני אישות). כך לדוגמה גט, כתובה, ייבום ואחרים.

בהלכה עיסוק רב גם בתנאים המותרים לקיום יחסי אישות; ככלל קובעת הגישה ההלכתית המקובלת כי יחסי מין מותרים אך ורק במסגרת מערכת יחסים הטרוסקסואלית הממוסדת על-פי תנאי ההלכה - כל אופן אחר אסור. מעבר לעצם האיסור, ההלכה דנה רבות אודות העונשים הצפויים למקיים יחסים אסורים; כך לדוגמה משכב הומוסקסואלי או עם בעל חיים - עונשם מוות באמצעות סקילה, ומשכב עם אשת איש - מיתה בחנק.

  [ עריכה ]
הענישה בהלכה כוללת את כל העונשים הניתנים בגין ביצוע העבירות השונות - הן מדאורייתא והן מדרבנן. ההלכה מכירה בענישה בידי שמיים, והדוגמה הבולטת לכך הוא עונש כרת, אך עיקר העונשים בהלכה, על-פי הציווי המקראי, הם בידי אדם; עונש מוות (המתבצע באחת מארבע מיתות בית דין), מלקות הניתנות לאדם שעבר עבירה, וקנס המושת על אדם שביצע עבירת רכוש. בנוסף, ישנם עונשים ייחודיים לעבירות מסוימות, שנועדו לכפר על עובר העבירה, כגון: גלות לעיר מקלט של רוצח בשגגה, וקורבנות שונים (כגון חטאת, קורבן אשם ואחרים). עונשים אלה מבוצעים רק בזמן שבית המקדש קיים והסנהדרין פועלת, ומכוננת מערכת שלטונית יהודית בארץ ישראל.

על אף שבית-דין אינו יכול לקבוע כללים חדשים בענישה, עונשים חדשים או עבירות חדשות, ההלכה מכירה בסמכותו של בית הדין ליזום עונשים חמורים - אף עד כדי מוות - שאינם כתובים בתורה, במקרים חריגים ומסוימים כאשר הם רואים צורך מסוים לכך. בנוסף קיימות גם סנקציות חברתיות המוכרות בהלכה, חרם ונידוי, שנועדו לאדם שעושה מעשים עליהם אין ענישה פורמלית.

  [ עריכה ]
מבנה מערכות השיפוט בהלכה גם הוא הירארכי, כמו מערכות משפט אחרות; בתי-הדין השונים בנויים במידרג הבא: בית דין של שלושה דיינים המוסמך לדון בדיני ממונות, ומעליו שתי ערכאות המכונות סנהדרין; האחת בת עשרים ושלושה דיינים המוסמכת לדון גם דיני נפשות, והגבוהה ביותר - המכונה בית דין הגדול שבירושלים - כוללת שבעים ואחד דיינים. בית-דין גדול זה נחשב לפוסק האחרון בהלכה, ובכל תחום - כולל דינים הנוגעים להנהגה אזרחית ועניינים שאין להם קשר ישיר להלכה. מבנה זה לא נשמר בגלות, ומערכת השיפוט העברית הפכה להיות מקומית-קהילתית.

סדרי הדין בהלכה הם גם בעלי מאפיינים שונים מאלה שבשיטות המשפט האחרות; כך לדוגמה, בבית-דין הלכתי אין עורך דין שטוען ומנהל את חקירת העדים ובעלי-הדין, אלא הדיינים עצמם עושים זאת. בנוסף, במשפט העברי ישנם נהלים קפדניים כיצד יש לנהל את חקירת העדים - תחום המכונה דרישה וחקירה.