קהילת יהודי צ'רנוביץ

תצלום של בית הכנסת הכוראלי של צ'רנוביץ על גלויה מסוף המאה ה-19

קהילת יהודי צ'רנוביץ הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באזור בוקובינה (רומניה ואוקראינה של היום). בשיאם היוו היהודים למעלה ממחצית מאוכלוסיית העיר, כ-50 אלף נפש ב-1941.

התיעוד הראשוני של הקהילה מקורו בראשית המאה ה-15, אך ייתכן שיהודים חיו בסביבות העיר גם קודם לכן. היהודים הראשונים שהגיעו לצ'רנוביץ היו סוחרים, שכן העיר שכנה על נתיב מסחר בשם הנתיב הטטרי. ב-1498 כבשה האימפריה העות'מאנית המתעצמת את צ'רנוביץ מידי נסיכות מולדבה. תחת החסות העות'מאנית, ידעו חיי היהודים עליות ומורדות, בהתאם לגחמותיהם של השליטים.

ב-1774 כבשה ממלכת הבסבורג האוסטרית את צ'רנוביץ וסביבותיה, והטילה מגבלות על יהודי העיר. המגבלות כללו מיסוי כבד, איסור על בניית בתים חדשים והגבלת הנישואים בקהילה. זאת, במטרה להביאם לעזוב את העיר ולמנוע את גלי ההגירה אליה של יהודי גליציה. עם זאת, לאחר מתן האמנציפציה ליהודים באוסטריה ב-1849, השתפרו חייהם של יהודי צ'רנוביץ לאין ערוך. הם נהנו משוויון זכויות מלא, השתלבו בחיי התרבות ואף כיהנו כראשי עיר וכחברים בפרלמנט האוסטרי. השתלבותם המלאה של היהודים הובילה למגמת התבוללות רחבה בקרב השכבות המבוססות של יהודי צ'רנוביץ. בשל כך, מרבית היהודים בעיר היו דוברי גרמנית, ואילו בני השכבות החלשות, שמקורן בגליציה, דיברו יידיש.

ב-1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כבשה ממלכת רומניה את צ'רנוביץ מידי האימפריה האוסטרו-הונגרית השוקעת. הרומנים החילו בצ'רנוביץ את מדיניות הרומניזציה. עקב אי-ידיעת השפה הרומנית, הודחו יהודים רבים מהפקידות הציבורית וממוסדות ממלכתיים, ובכללם אוניברסיטאות ובתי ספר. על אף זאת, בתקופת השלטון הרומני המשיכה הקהילה בצ'רנוביץ להתפתח: הוקמו תנועות נוער וקבוצות כדורגל יהודיות, יצאו לאור עיתונים, וכן פעל בה בית ספר שהורה בשפה העברית.

ב-1940 פלשה ברית המועצות לצפון בוקובינה, ובכלל זה לצ'רנוביץ. מיד לאחר הסיפוח החלו הסובייטים לרדוף פעילים ציונים ובעלי הון יהודים, ורבים מהם הוגלו לסיביר. ב-1941, במסגרת מבצע ברברוסה, נכבשה העיר צ'רנוביץ מחדש על ידי הכוחות המזוינים של רומניה, ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית. הרומנים אף ריכזו כ-50 אלף יהודים בגטו צ'רנוביץ, שהיה תחנת מעבר למחנות העבודה בטרנסניסטריה. ראש העיר באותה עת, טראיאן פופוביץ', התנגד למדיניות האכזרית כלפי היהודים. כדי למנוע את גירושם למחנות עבודה הוא ריכז רשימות של עובדים חיוניים לחיי הכלכלה, וכך ניצלו חייהם של אלפי יהודים. הודות לפועלו זה זכה פופוביץ' בתואר חסיד אומות העולם. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ב-1945 עזבו ניצולי שואה רבים את צ'רנוביץ. חלקם עלו לארץ ישראל וחלקם היגרו למדינות אחרות. בד בבד, תחת השלטון הסובייטי, התיישבו בצ'רנוביץ יהודים מרחבי ברית המועצות. בראשית המאה ה-21 התגוררו בצ'רנוביץ כ-1,400 יהודים, צאצאיהם של המהגרים אחרי המלחמה.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד הקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועד הגעתם של ראשוני היהודים לאזור בוקובינה לוט בערפל.[1] ייתכן שיהודים הגיעו לאזור זה עוד במאה השנייה לספירה. זאת בהסתמך על כתובת לטינית שנמצאה באזור ומתוארכת לאותה עת: Adonai Aeternus (בלטינית: אדוני הנצחי). שמו של האל, "אֲדוֹנַי", מעיד על כך שהכתובת ככל הנראה נכתבה על ידי יהודי.[2] במאה השמינית גברה הגירת יהודים לאזור זה, רובם פליטים מהאימפריה הביזנטית.[3] אלה היגרו כיוון שהם סירבו לציית לפקודת השלטון, שכפתה עליהם להיטבל לנצרות.[4] במאה ה-13 נמלטו אליה יהודים מממלכת הכוזרים, לאחר שממלכתם נכבשה על ידי שבטים מונגוליים.[1][5]

התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר של העיר צ'רנוביץ עצמה ושל הימצאם של יהודים בה נמצא בהסכם שנחתם ב-8 באוקטובר 1408 בין אגודת סוחרים מלבוב לבין אלכסנדרו הטוב, הווֹיֶווֹד (שליט) של נסיכות מולדובה, שחלשה אז על צ'רנוביץ. במסגרת ההסכם הותר למיעוטים אתניים, לרבות יהודים, לעסוק במסחר בצ'רנוביץ וביישובים הסמוכים לה, חוטין וסורוקה.[6][7][8]

תחת השלטון העות'מאני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-15 נלחמה פעמים מספר נסיכות מולדובה, שבה שכנה צ'רנוביץ, באימפריה העות'מאנית, הכוח המתעצם של אירופה. לבסוף, ב-1498, נאלצה נסיכות מולדובה לקבל את מרותם של העות'מאנים והפכה למדינה גרורה שלהם. במולדובה המשיך אומנם לשלוט נסיך נוצרי, אבל הוא נדרש לציית לסולטאן העות'מאני המוסלמי.[9] יהודים אשכנזים ויהודים ספרדים רבים היגרו באותה עת לצ'רנוביץ, כיוון ששכנה על הנתיב הטטרי, נתיב מסחר בין פולין לים השחור. חלק מהיהודים הספרדים לא היו תושבי קבע, אלא סוחרים נודדים שהשתקעו זמנית בעיר למטרות מסחר.[10] בתעודה של הנוסע הגרמני הנס דרנשוואם מצוין כי צ'רנוביץ הייתה תחנת מעבר לסוחרים רבים, לרבות יהודים, והתקיים בה מסחר ענף, תוך תשלום מיסים לסולטאן.[11] עם זאת, במהלך שלושים שנה בראשית המאה ה-16 התחוללו באזור מלחמות רבות, שהסבו סבל רב לתושבי העיר והיהודים בכללם.[9] ההיסטוריון הרומני יון נקולצ'ה מציין כי כתוצאה מהמלחמות התכופות קטנה ההגירה היהודית לעיר באופן זמני, בה ובסביבותיה נספו יהודים רבים, ונגרם נזק כבד לרכושם.

בשלהי המאה ה-16 חיו יהודי העיר ברובע מיוחד, ועסקו, בנוסף למסחר, גם במלאכה ובחקלאות. היחס כלפי היהודים היה הפכפך, והם היו תלויים בגחמותיו של השליט. כך, למשל, ב-1595, בתקופת שלטונו של הנסיך ארון הטיראן, התלוננו תושבי העיר בפני הטיראן כי היהודים מחזיקים בנכסים באופן בלתי חוקי. בשל כך הורה הטיראן ליהודים להשמיד את תעודת הבעלות שלהם על הקרקע ואסר עליהם לרכוש קרקעות. לעומת זאת, במהלך תקופת שלטונו של וסילה לופו במולדובה הוענקה ליהודי צ'רנוביץ אוטונומיה חלקית בענייני נישואים, דת, חינוך ובריאות. עניינים אלו נוהלו על ידי גוף עצמאי שכונה בשם "גילדת היהודים" (ברומנית: Breasla Jidovilor), שהיה נפוץ בקהילות ברחבי מולדובה.[8] ללופו היו שני רופאים יהודים, ואלה שידלו אותו לפעול לטובת בני עמם.[7] בתקופה זו אירעו פשיטות רבות של כנופיות שודדים על צ'רנוביץ וסביבותיה, והמסחר נפגע. על מנת לעודד את הסוחרים היהודים להמשיך ולעסוק במלאכתם חרף הפשיטות ניתנו להם הטבות, כגון אפשרות להתאגד בגילדות. בשל כך השתפר מצבם הכלכלי במידה רבה.[12] רב העיר באותה עת כונה חכם באשי.

במהלך גזרות ת"ח–ת"ט (הפרעות שנערכו ביהודי פולין ב-1648 בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי) נפגעו אף יהודי צ'רנוביץ.[13] לאחר הפרעות התיישבו בעיר פליטים יהודים רבים מפולין, בהם רבים ממאמיניו המאוכזבים של משיח השקר שבתי צבי.[14]

תחת השלטון האוסטרי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטלת הגזרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מושל בוקובינה קרל פון אנצנברג

במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774) הייתה צ'רנוביץ קרובה לזירת הקרבות. בשל כך נאלצו היהודים לעזוב את העיר פעמים אחדות. עם סיום המלחמה נחלה האימפריה העות'מאנית תבוסה, וחבל מולדובה עבר כולו לשליטת האימפריה הרוסית. בהסכם "קוצ'וק קאינרג'ה", שנחתם ב-21 ביולי 1774, הסכימה רוסיה להשיב את השליטה בחבל לאימפריה העות'מאנית. הוואקום השלטוני שנוצר באזור לאחר הנסיגה הרוסית נתן הזדמנות לממלכת הבסבורג האוסטרית לפלוש לאזור, ואכן ב-31 באוגוסט באותה שנה פלש צבאו של הגנרל גבריאל פון ספלני לעיר צ'רנוביץ. ב-7 במאי 1775 חתמו שתי האימפריות על הסכם, שלפיו הוכרה שליטתה של ממלכת הבסבורג על בוקובינה, כמחווה של רצון טוב.[15]

האוסטרים ביקשו לקעקע את הסממנים הלאומיים של העממים בבוקובינה, כדי ללכדם לעם אחד. זאת על מנת שהאזור החדש שנפל לידיהם ידמה ככל האפשר לשאר חלקי האימפריה.[16] הם ביקשו להחיל מדיניות גרמניזציה, דהיינו, הפיכת התרבות והלשון המקומית לגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני רצה בהתבוללות היהודים או בהגירתם. קרל פון אנצנברג, המושל האנטישמי החדש של בוקובינה, הקשה על היהודים בתחום של בניית בתים ובאישורי נישואים. הוא גם עודד הגירה של דוברי גרמנית, בעיקר משוואביה, לאזור בוקובינה, וניסה לצמצם את האוכלוסייה היהודית בעיר באמצעות הגזרות החדשות.[17] יהודים אלה היגרו לאזור בעיקר מאזור גליציה; זאת עקב ההזדמנויות להרוויח ממתן אספקה לצבא במהלך המלחמה, וכן עקב עומס המיסים וגיוס החובה בגליציה.[18] עם כניסת הצבא האוסטרי לבוקובינה היוו היהודים שהיגרו מגליציה כמחצית מאוכלוסיית העיר.[19]

ב-1782 ניתנה פקודה לגרש את כל יהודי גליציה החיים בצ'רנוביץ. היהודים שלחו משלחת לווינה, בבקשה לבטל את גזרת הגירוש, אך המשלחת נתפסה על ידי השלטונות האוסטריים בעיר הסמוכה טישמייניצה, וחבריה נכלאו, עונו וגורשו. גם שתי משלחות יהודיות נוספות לא הצליחו לשכנע את השלטונות לבטל את רוע הגזרה. ב-1783 נצטוו כל יהודי העיר לעסוק בחקלאות פן יגורשו ממקום מושבם. ב-1784 הם נדרשו להחליף את שמות המשפחה שלהם לשמות גרמניים.[20] בד בבד הוטלו על היהודים מיסים רבים. הגזירות הביאו לירידה דרמטית במספר היהודים שישבו בבוקובינה בכלל ובצ'רנוביץ בפרט. עד 1786 פחת בשליש מספר היהודים המתגוררים באזור.[21]

ב-1786 הסתיים הממשל הצבאי בבוקובינה, והיא סופחה לאוסטריה ואוחדה עם מחוז גליציה. עם סיפוח זה הסתיים שלטונו של אנצנברג בבוקובינה, ולשלטון התאפשר להקל על מצב היהודים בעיר. ואכן, ב-1 בנובמבר 1789 הוחל כתב הסובלנות המיטיב עם יהודי בוקובינה, לאחר שהוחל עוד קודם לכן על אזורים אחרים באוסטריה.[22][23] כתב הסובלנות ביטל חלק מהגזרות שהוטלו על יהודי העיר, ובהן חובת העבודה בחקלאות, קשיים בתחום אישור נישואים, המיסוי הגבוה ועידוד ההגירה. גם לאופולד השני, שעלה לשלטון לאחר מותו של יוזף השני, המשיך בקו המקל על היהודים.[24] עם זאת, זרם ההגירה של יהודים מגליציה לבוקובינה לא פסק עם פרסום כתב הסובלנות. הגירה זו הביאה את השלטונות האוסטריים לחזור למדיניותם הקודמת ולהוציא ב-1810 פקודה שמטרתה גירוש של יהודי צ'רנוביץ שהיגרו אליה מגליציה באופן בלתי חוקי. בתגובה לכך החלו בני הקהילה, ובראשם הרב הראשי חיים טירר, לאסוף כספים על מנת למנוע את הגירוש.[25] שנה אחת לאחר מכן הצטמצמו ממדי הגירוש, וב-1817 הוא פסק לחלוטין, עקב הצורך הכלכלי של האוסטרים ביהודי הסביבה. תחת זאת שבו האוסטרים לנקוט צעדים שימנעו בעקיפין את ההגירה. כך, למשל, ב-1830 הוחל חוק גיוס חובה על יהודי העיר, כפי שנהוג היה בגליציה.[20][26]

לאחר מתן האמנציפציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמונה קבוצתית של משתתפי ועידת צ'רנוביץ

לאחר אביב העמים - סדרת מהפכות לאומיות שהתרחשו באירופה בשנים 1849-1848 - נאלצה האימפריה האוסטרית לנסח חוקה חדשה, כדי לפייס את העמים השונים באימפריה שהיו בעלי שאיפות לאומיות. בחוקה ניתן שוויון זכויות ליהודי אוסטריה, ובכללם ליהודי צ'רנוביץ. בטווח המידי, שוויון הזכויות אפשר ליהודים לייסד בעיר בית כנסת גדול (ב-1853)[27] ובית ספר עצמאי (ב-1855).[28] ב-1859 פרצה שרפה בעיר: מבנים רבים, וביניהם בקתות עץ שהיוו את חלק הארי של המבנים ברובע היהודי, ניזוקו, אך אלה תוקנו עד מהרה בידי הקהילה היהודית.[27][29] ב-1867, עם חתימת הפשרה האוסטרו-הונגרית והפיכתה של אוסטריה לקיסרות דואלית, אושררה האמנציפציה ליהודים באופן רשמי. האמנציפציה אפשרה להם להתערות בחיים הציבוריים באימפריה: למשל, בראשית המאה העשרים כיהנו שני ראשי עיר יהודיים בצ'רנוביץ, וב-1897 נבחר יהודי בן העיר לכהן בפרלמנט האוסטרי. האמנציפציה הביאה גם לגידול מסיבי באוכלוסיית יהודי העיר: בין 1857 ל-1914 היא הכפילה את עצמה פי שבעה.

בשלהי המאה ה-19 חלה התעוררות לאומית בקרב יהודי מזרח אירופה, ובכללם יהודי צ'רנוביץ.[30] בספטמבר 1908 נבחר אולם התיאטרון שבעיר לארח את ועידת צ'רנוביץ, ששמה לעצמה למטרה לקבוע מה תהיה הלשון הלאומית של העם היהודי: עברית או יידיש.[31] בתום הוועידה הוחלט להכריז על היידיש כשפתו הלאומית של העם היהודי, אך בלי לציין שהיא שפתו הלאומית היחידה.[32]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלטו יהודים רבים מצ'רנוביץ, בעיקר לווינה,[33] עקב היותה של צ'רנוביץ עיירת ספר ששכנה בסמוך לגבול האימפריה הרוסית. היהודים חששו מרוסיה ומיחסה העוין ליהודים, ורבים מהם גויסו לצבא האוסטרו-הונגרי.[34] ב-2 בספטמבר 1914 נכבשה צ'רנוביץ על ידי הכוחות הרוסיים. הרוסים הגלו מהעיר כמה מנהיגים יהודים, ובהם ראש העיר היהודי סאלו וייסלברגר ומאיר אבנר, חברי הפרלמנט הרומני לעתיד.[35] במהלך המלחמה החליפה צ'רנוביץ ידיים מספר פעמים בין שני הצבאות. עם שוך הקרבות, שבו לצ'רנוביץ יהודים שנמלטו ממנה במהלכם. איתם הגיעו יהודים שנמלטו מפרעות פטליורה - כינוי לפוגרומים שאירעו באוקראינה במהלך המלחמה - וכך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר במידה ניכרת.

תחת השלטון הרומני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות הרומניזציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רחוב בשכונה היהודית של צ'רנוביץ, 1902

בשלהי מלחמת העולם הראשונה נראה היה כי אין מנוס מחלוקתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית למדינות לאום. על מנת למנוע את התפרקותה, הכריז קרל הראשון, קיסר אוסטריה, כי ברצונו להפוך את הקיסרות לפדרציה, שבה לכל עם תהיה אוטונומיה משלו. אי לכך הוא ביקש מכל אחד מעמיה שדרש שיכירו בו כעם להקים מועצה לאומית משלו. בשל כך, ההנהגה היהודית ששבה לעיר החליטה ב-14 באוקטובר 1918 להקים "ועד לאומי יהודי" כדי לייצג את יהודי בוקובינה בעניין עתיד החבל שלהם. חרף כך, תוכניתו של הקיסר לא התממשה, כיוון שהאימפריה שלו קרסה עם תום המלחמה. ב-11 בנובמבר 1918, ביום שבו הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, פלשו לצ'רנוביץ כוחות רומניים בפיקודו של הגנרל יאקוב זדיק. הרומנים ניצלו את קריסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית כדי לספח שטחים ממנה, ובוקובינה בתוכם.[36]

הממשל הרומני פעל כדי לפגוע ביהודים. ניהול העיר הועבר לשכבת פקידים מהרגאט - השטחים המצומצמים שבהם שלטה רומניה טרם המלחמה. השלטון התווה את מדיניות הרומניזציה. במסגרת התוכנית, הרומנית הייתה שפה הרשמית שהוחלה בכל מוסדות הציבור. יהודים רבים שעבדו בשירות הציבורי, בבתי ספר ובאוניברסיטאות נפלטו מהם, מפני שלא ידעו רומנית.[37] עוד במסגרת הרומניזציה הפכה הרומנית לשפת ההוראה היחידה בבתי הספר הממלכתיים, ותלמידים יהודיים שניגשו למבחני סיום הלימודים הוכשלו במכוון. ב-1926, במהלך משפטם של יהודים בצ'רנוביץ שמחו על הכשלתם המכוונת במבחני סיום הלימודים, נרצח דוד פאליק, אחד המוחים.[38] אירוע זה עורר הדים ברחבי רומניה והיווה את נקודת השבר ביחסים בין הקהילה היהודית בעיר לבין השלטון.[39][40]

התגברות האנטישמיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי דצמבר 1937, לאחר ששום מפלגה לא הצליחה להשיג רוב בבחירות לבית הנבחרים של רומניה, הטיל קרול השני, מלך רומניה, על אוקטביאן גוגה את הרכבת הממשלה. גוגה, ראש המפלגה הלאומית-נוצרית האנטישמית, הצליח לכונן ממשלת מיעוט בראשותו. חבר מפלגתו, אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, כיהן באותה ממשלה כשר המדינה. ממשלה זו, שנודעה בשם "ממשלת גוגה-קוזה", הייתה הממשלה השנייה באירופה, בנוסף לממשלת גרמניה הנאצית, שהייתה לה מדיניות אנטישמית מוצהרת. ב-21 בינואר 1938 נחקק "חוק בדיקת האזרחות מחדש", שבמסגרתו נדרשו יהודי רומניה להוכיח את זכאותם לאזרחות רומנית במסגרת תנאים שהציבה הממשלה לאי-שלילתה. עקב חוק זה איבדו יהודים רבים בצ'רנוביץ את אזרחותם.[41]

בצ'רנוביץ הוציאה הממשלה צווים להחרמת רכוש ומקרקעין יהודיים,[42] הורתה לסגור עיתונים[43] ובתי ספר יהודיים,[44] אסרה על היהודים לדבר יידיש או עברית, וכפתה עליהם את הדיבור ברומנית.[39][45] נפוצו אף שמועות על פוגרום שמתכוונים לבצע ביהודים תושבי היישובים הסמוכים.[46] ממשלת גוגה-קוזה לא האריכה ימים. ב-10 בפברואר 1938, לאחר שישה שבועות, נפלה "ממשלת גוגה-קוזה" בעקבות לחץ בינלאומי כבד על רומניה, בעיקר מצד בריטניה וצרפת.[47]

לאחר נפילת ממשלת גוגה-קוזה, הפך המלך קרול השני לשליט יחיד ברומניה, עקב אי-יכולתה של המערכת הפוליטית ברומניה לתפקד. תחילה הורגשה הקלה מסוימת בקרב היהודים ברומניה בכלל ובצ'רנוביץ בפרט, עקב ביטול הגזרות, אך הממשל החדש הטיל על היהודים הגבלות חדשות כדי לחקות את המודל הנאצי ובכך לחזק את מעמדו.[48] קרול מינה מטעמו את המשפטן גאורגה אלקסיאנו למושל בוקובינה. ב-1 בדצמבר 1938 הוציא אלקסיאנו צו שאסר מחדש על היהודים בחבל לדבר שפה אחרת פרט לרומנית בחנויות ובמוסדות מדינה.[49] צו זה פגע במידה רבה ביהודי צ'רנוביץ, כיוון ששפתם הייתה בדרך כלל גרמנית או יידיש.[50]

מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוץ המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 באוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, הסכם אי-תוקפנות בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, לתקופה של עשר שנים. במסגרת ההסכם הוחלט על חלוקת מזרח אירופה לאזורי השפעה של שתי המעצמות שחתמו עליו: נקבע כי פולין תחולק בין שתיהן, וכי צפון בוקובינה, שסופח על ידי ממלכת רומניה, יועבר לידי ברית המועצות.

שבוע ימים לאחר מכן, ב-1 בספטמבר, פלשה גרמניה הנאצית לפולין כדי לחלק אותה בינה לבין ברית המועצות מתוקף ההסכם. הייתה זו יריית הפתיחה של מלחמת העולם השנייה. במהלך הפלישה נסו על נפשותיהם אלפי פליטים פולנים, רבים מהם לכיוון בוקובינה, שהייתה אזור גבול בין פולין לרומניה. בהם נמנו אנשי צבא רבים ואלפי יהודים, שנמלטו מאימת הנאצים. הממשל הרומני ניסה להעבירם דרומה, הרחק מאזור בוקובינה. עם זאת, בשלב מסוים התגברות זרם הפליטים מנעה מהם לעשות כן, מה שהביא רבים מהפליטים, לרבות היהודים, להישאר בצ'רנוביץ. תושבי צ'רנוביץ היהודים קלטו חלק נכבד מהפליטים בעירם וקיבלו אותם במאור פנים. הם הלינו אותם בבתיהם והעניקו להם מזון.[51] פליטים אחרים שוכנו בבית העם היהודי ובבית החולים היהודי.[52]

השלטון הסובייטי הקצר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 ביוני 1940 הציבה ברית המועצות לרומניה אולטימטום של ארבעים ושמונה שעות. במסגרת האולטימטום נדרשה רומניה לסגת משטחי בסרביה, שהיו שייכים לה טרם מלחמת העולם הראשונה, פן תנקוט ברית המועצות פעולה צבאית.[53] ברית המועצות דרשה במסגרת האולטימטום לקבל גם את אזור צפון בוקובינה, שבו שכנה צ'רנוביץ. אף שהאזור לא היה שייך לברית המועצות בעבר, ביקשו הסובייטים לשלוט בו כדי ליצור קישור בין בסרביה לגליציה המזרחית, אזור שהם כבשו מפולין. גרמניה לא התנגדה לאולטימטום, שכן היא הסכימה לשלטון סובייטי באזור במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ואף דחקה ברומניה לוותר לסובייטים. כוחה הצבאי של רומניה לא אפשר לה להתעמת עם הצבא האדום, והיא נכנעה לתנאי האולטימטום ללא תנאי ונסוגה משטחים אלו בחלוף יומיים מהצבתו.[52][54]

היו שהאמינו כי הסובייטים יביאו עימם חברה צודקת ושוויונית, נטולת כל אנטישמיות שאפיינה את השלטון הרומני. היו גם שראו בסובייטים את הרע במיעוטו, כיוון ששלטונם עדיף על שלטון תחת השפעה נאצית.[55] הייתה אף הגירה מועטה של יהודים סוציאליסטים וקומוניסטים מיתר חלקי רומניה אל עבר צ'רנוביץ. מאידך, היו יהודים בעלי רכוש שהקדימו תרופה למכה ועזבו את צ'רנוביץ מיד עם תחילת הכיבוש הסובייטי, מחשש שיתנכלו להם.[56] עם זאת, כל התקוות נכזבו. השלטון הסובייטי החדש התנכל לרבים מיהודי העיר: בין היהודים שסבלו מהסובייטים היו בעלי הממון. גם הציונים סבלו לא מעט, עקב היותה של הציונות מנוגדת לאידאולוגיה הקומוניסטית. קבוצות אלה קיבלו תעודות זהות חדשות, שעליהן נכתב המספר שלושים ותשע (39) כדי שיוכלו לזהותם כיהודים.[57]

לפי חישובי הקהילה היהודית, כ-10,000 יהודים נעצרו וגורשו ברכבות לסיביר ולאזורים אחרים בברית המועצות במהלך שנת שלטונם בבוקובינה. הסובייטים רדפו את היהודים הללו עקב השתייכות לבורגנות או לתנועה הציונית או בגין חשד בביצוע עבירות קלות ביותר.[58] הגדול שבמשלוחים יצא ב-13 ביוני 1941. במשלוח זה גורשו מצ'רנוביץ כ-3,800 בני אדם, וכ-80% מהם היו יהודים.[52][59] חלק מאותם יהודים מתו מקור ומתנאי המחיה הקשים בסיביר,[60] ואילו אחרים נותרו בברית המועצות למשך זמן רב ואף השתקעו בחלקים ממנה.[61] מעטים מהם עלו לארץ ישראל. הסובייטים פעלו לסגירת מוסדות בבעלות יהודים, כגון בית הכנסת הכוראלי,[62] בית החולים,[63] בית העם היהודי,[64] וכן הלאימו בתי חרושת וחנויות בבעלות פרטית.[65] הולאמו גם ארגונים, הוחרם רכוש, ונסגרו עיתונים, ובמקומם יצאו לאור עיתונים שהפיצו תעמולה סובייטית. היו יהודים שנאלצו לשכן עובדי מדינה ואנשי נ.ק.ו.ד. בבתיהם.[66]

כניסת הצבא הנאצי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 ביוני 1941 הפרה גרמניה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשה לברית המועצות, במה שנודע כמבצע ברברוסה. גרמניה עודדה את רומניה להצטרף אליה בפלישה בהבטחה להשיב לה את השטחים שאבדו לה בפלישה הסובייטית, לרבות אזור בוקובינה וצ'רנוביץ.[53] ואכן, רומניה חתמה על ההסכם התלת-צדדי עוד בנובמבר 1940 ובכך הצטרפה למדינות הציר, המדינות שנלחמו לצד גרמניה. במהלך השבועיים שחלפו מפרוץ מבצע ברברוסה עד לכיבוש צ'רנוביץ בידי מדינות הציר הספיקו הסובייטים לגייס כמה אלפים של צעירים מן האוכלוסייה היהודית לשורות הצבא האדום.[41][60] כמה אלפי יהודים אחרים, בעיקר רווקים בודדים, הצליחו לברוח מפני הנאצים אל עומק ברית המועצות.[67]

מרבית היהודים נשארו בצ'רנוביץ בשל כמה סיבות: הסובייטים הקשו על עזיבתם של יהודים את צ'רנוביץ; שנת הטרור הקומוניסטי הנחילה ליהודי העיר אכזבה מהשלטון הסובייטי; והתעמולה הסובייטית, שהפסיקה לתקוף את הנאצים עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הביאה לכך שהיהודים לא הבחינו בסכנה הבאה מגרמניה.[58] עוד גורם שעיכב את יציאתם של יהודים את צ'רנוביץ נעוץ בכך שרוב יהודי העיר היו דוברי גרמנית, ולכן זיקתם הייתה לתרבות הגרמנית ולא לרוסית. עדות לזיקה זו אפשר למצוא בדבריו של יוסף גוברין:

אם טעיתי, מפעם לפעם, בלכתי ברחובות צ'רנוביץ ענוד בטלאי הצהוב, הייתי ניגש באופן טבעי לחייל גרמני שיכוון אותי, ולא לחייל רומני. הגרמני, משום מה, הרשים אותי בגישה תרבותית יותר מזו של הרומני. איש מאתנו לא ידע אז על ממדי ההשמדה. הרומנים הצטיירו בעינינו כגסי-רוח, שהתאפיינו באכזריותם, כאשר טבחו ביהודים ובזזו את בתיהם עם כניסתם לצ'רנוביץ. [...] מאחר שכל הצווים האנטי-יהודיים פורסמו בשם המושלים הרומנים, שהיו ידועים באנטישמיות, פירשנו זאת כאילו הצרות באות מידי הרומנים יותר מאשר מידי הגרמנים.

— יוסף גוברין, יליד צ'רנוביץ, מספר על ראשית הכיבוש הגרמני בעיר. ברבות השנים עלה גוברין לישראל והיה לדיפלומט[68]

ב-5 ביולי נכנסו היחידות הראשונות של הכוחות המזוינים של רומניה לעיר, וצ'רנוביץ סופחה מחדש לרומניה.[69] עם הכיבוש הרומני-גרמני, החלה שואת יהודי צ'רנוביץ, והיהודים נפלו מן הפח אל הפחת. בימים הראשונים שלאחר הכיבוש נפלו אלפי יהודים קורבן למעשי אונס ורצח של יחידות של הצבא הרומני ושל האיינזצגרופן הגרמני. כ-3,000 מהם נרצחו.[70] בית הכנסת הכוראלי, בית הכנסת המרכזי של יהודי העיר, הועלה בלהבות על ידי הגרמנים. ב-7 ביולי לקחו הנאצים את אברהם יעקב מרק, הרב הראשי של צ'רנוביץ, וחקרו אותו על הימצאותו של רכוש יהודי. משלא השיב להם, נלקח לפיר מעלית שם כלאו אותו. ב-8 ביולי נלקח הרב, ועמו כ-160 גברים יהודים מרחובות העיר, אל הנהר פרוט החוצה אותה. הם נאלצו לחפור לעצמם קברים ושם נורו בידי הגרמנים.[71]

אחרים נלקחו לעבודות כפייה, לתיקון מבנים שניזוקו על ידי הרוסים או עקב הפצצות גרמניות. רבים מצאו את מותם בעבודות אלה, כשחלק מהמבנים הללו קרסו.[72] בד בבד, החלו השלטונות לחוקק חוקים אנטי-יהודיים: ב-30 ביולי הוצא צו שחייב את היהודים לשאת את הטלאי הצהוב ולציין את המילה "יהודי" בפתחי בתיהם.[60][73] בה בעת, נמשכה מדיניות הרומניזציה ביתר שאת, ולראשונה הולאם רכוש היהודים במסגרת מדיניות זו. ב-3 בספטמבר הועברו בתי החרושת שהיו בבעלות יהודים לרשות לא-יהודים או לרשות המדינה.[74]

הקמת הגטו והגירושים לטרנסניסטריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גטו צ'רנוביץ

במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 1941 החלו הרומנים לרקום תוכנית ל"פתרון הבעיה היהודית" בצ'רנוביץ. הם התכוונו לגרש את היהודים לטרנסניסטריה, אזור שסופח לרומניה במהלך מלחמת העולם השנייה, כדי לטהר אותה אתנית מיהודים. ואכן, ב-4 באוקטובר הורה ראש ממשלת רומניה, יון אנטונסקו, להעביר תוך עשרה ימים את כל יהודי בוקובינה, לרבות אלה שבצ'רנוביץ, לחבל ארץ זה.[75] לשם כך הוחלט לכנס את יהודי העיר בגטו. ב-11 באוקטובר פורסם צו שלפיו נדרשים כל תושבי העיר היהודים להתפנות עד לשעה 18:00 בערבו של אותו יום לגטו החדש.[76] מי שניסה למסור את רכושו, לבל יוחרם, הסתכן בהוצאה להורג בירייה. הגטו הוקם ברובע היהודי של צ'רנוביץ שבו חיו כ-25% מיהודי העיר. בשל כך, בגטו עצמו חיו היהודים בתנאים קשים ובצפיפות רבה: חדר אחד אוכלס על ידי 20–25 נפש. היהודים הורשו לצאת מבתיהם רק במשך שלוש שעות ביום. הם לא הורשו לעסוק במשלח יד, ומשום כך נאלצו למסור את רכושם,[77] שהוחרם, לבסוף, על ידי נציגי הבנק הלאומי הרומני.[60] לגטו הובאו גם יהודים מעיירות סמוכות לצ'רנוביץ,[41] כך שמספר היהודים בעיר גדל ממספר הנע בין 41 ל-46 אלף נפש לכ-50 אלף.[44][א]

גירוש יהודי צ'רנוביץ בסתיו 1941

ב-13 באוקטובר החל גירוש היהודים לטרנסניסטריה, עם גירושם של כ-5,000 איש. במסגרת משלוחי הגירוש, האקציות, נצטוו היהודים ללכת בשיירות לתחנת הרכבת בליווי הז'נדרמריה הרומנית, ומשם גורשו. הם הובלו בקרונות עץ מחניקים ללא חלונות אל הערים אוטאץ' ומרקולשט,[78] משם צעדו ברגל בשיירות ארוכות אל הגדה המזרחית של נהר הדניסטר, שהיווה את גבולו המערבי של חבל טרנסניסטריה. רבים מן הצועדים מצאו את מותם, בעיקר תינוקות, חולים וזקנים. חלקם אף נרצחו באופן יזום לאורך הנהר. גירוש היהודים ברכבות לא הקל על הצפיפות הרבה בגטו, כיוון ששטחו הצטמצם בהתאם למספר היהודים ששולחו.[79] כ-1,500 יהודים ניסו להמיר את דתם כדי להינצל מגירוש, אך השלטונות לא ראו זאת בעין יפה אלא כניסיון להתחמק מהגירוש. רבים מאלה שהמירו את דתם נידונו לעונשי מאסר.[60]

כשהאיר הבוקר... נעצרה הרכבת, ונשמעו קולות גסים ודפיקות המקלות על דלתות הקרונות. הדלתות נפתחו בידיים חזקות, ופניהם של החיילים מלאי כעס ואיבה נראו כשהם צעקו: "צאו, יהודונים טמאים". אך לא די בזה. במקלות וברובים החלו החיילים להרביץ לאנשים וזירזו אותם לרדת מהקרונות. כהרף עין קפצו כולם בחיפזון ובבהלה, בהשליכם קודם את חפציהם.

— ישראל חלפן, רופא יליד צ'רנוביץ, מספר על הגירוש שלו ברכבת למרקולשט[80]

המשפטן טראיאן פופוביץ' התמנה לראש עיריית צ'רנוביץ מעט לאחר ראשית הכיבוש הרומני. פופוביץ', יליד בוקובינה, עזב את העיר עם ההשתלטות הסובייטית על החבל ושב אליה עם סיומה. הרומנים הציעו לו להתמנות לראשות עיריית צ'רנוביץ, והוא נעתר לבקשתם. עם הקמת הגטו בעיר, השלטונות הטעו אותו, בתואנה כי זה יהיה הצעד האחרון שיפגע ביהודים.[81] כשנודע לו על גירוש היהודים מהגטו, הוא התנגד לו נחרצות, וטען כי הם חיוניים ליציבות הכלכלית של העיר. הוא הכין רשימה של כ-20,000 יהודים, ובהם גם כאלה שלא היו חיוניים לכלכלה.[82] עקב כך, הוצמד לפופוביץ' הכינוי "מכור ליהודים", והוא הועבר מתפקידו במאי 1942.[83] על מעשיו למען יהדות צ'רנוביץ זכה פופוביץ' לתואר חסיד אומות העולם ב-1969.[84][85]

ב-15 בנובמבר, לאחר שגורשו מהעיר כשלושים אלף יהודים, פסקו משלוחי הגירוש בפקודת שליט רומניה אנטונסקו. עד אז גורשו כל היהודים שלא נכללו ברשימה של פופוביץ', ומספרם של הנותרים, שניצלו בעזרת פופוביץ', עמד על כעשרים אלף נפש. היהודים שפופוביץ' הצליח להציל מגירוש שבו לבתיהם בעיר. עקב הלאמת רכושם, הם נפגעו מבחינה כלכלית והתקשו למצוא עבודה. ממשלות צ'ילה ושווייץ, שיכנו כ-800 יהודים, בעיקר פליטים מפולין, בקונסוליות שפתחו בצ'רנוביץ. הן הנפיקו להם לבסוף דרכונים, וכך אפשרו להם לצאת מן העיר באופן חוקי.[86] החל מ-31 במאי 1942, משעה שפופוביץ' הועבר מתפקידו, התאפשר לשלטון הרומני להמשיך במדיניות הגירושים. עד 28 ביוני אותה שנה כ-4,200 יהודים גורשו מהעיר.[87] גירושים אלה נפסקו הודות למאמציהם של מנהיגים יהודים ברומניה, כגון וילהלם פילדרמן ואלכסנדר שפרן, שהצליחו להשיג הבטחה משר החוץ הרומני מיכאי אנטונסקו להשאיר את היהודים בעיר: בדומה לפופוביץ', בטענה שהם חיוניים לכלכלת העיר.[41]

יהודי צ'רנוביץ שוכנו בגטאות בטרנסניסטריה, כגון אלה שבמוהיליב-פודילסקי, באובודיבקה, בטירספול, בשרהורוד, בברשד וביאמפיל. בגטאות אלה התפשטו מחלות, כגון צהבת וטיפוס הבהרות, שגבו קורבנות רבים.[88] יהודים מצאו את מותם בגטאות אף במסגרת אקציות והוצאות להורג במקום.[89] היהודים שהיו כשירים לעבודה נלקחו מגטאות אלה למחנות עבודה בשטחי טרנסניסטריה, שם עבדו במחצבות, בסלילת כבישים ובבניית גשרים וביצורים.[90]

לאחר ניצחונותיהם בקרב סטלינגרד ובקרב קורסק, הצליחו הסובייטים להטות את הכף לטובתם בחזית המזרחית. עם ראשית שנת 1944 שחררו הסובייטים את מרבית המחנות בטרנסניסטריה: מתוך כ-35 אלף יהודים שגורשו מצ'רנוביץ לטרנסניסטריה במהלך המלחמה, שרדו עם תום המלחמה פחות מעשרת אלפים.[91] ב-29 במרץ אותה שנה כבשו כוחותיהם את צ'רנוביץ עצמה, שם נמצאו כ-15 אלף יהודים, שעוד לא גורשו.[92] בסך הכל, מתוך כ-50 אלף יהודים ששוכנו בגטו צ'רנוביץ עם הקמתו, שרדו בשואה כ-20 אלף.[93] הנאצים אומנם רקמו תוכנית לחסל גם את היהודים הללו, אך לא עלה בידם לעשות כן, עקב ההתקדמות המהירה של הסובייטים. לאחר שחרור העיר, גויסו בכפייה לשורות הצבא האדום גברים ניצולי השואה שגורשו מצ'רנוביץ.[44][94]

תחת השלטון הסובייטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שצ'רנוביץ חדלה להיות בידיים רומניות, נדדו יהודים רבים לאזורים אחרים ברומניה, כמו בוקרשט, מתוך רפטריאציה. אחת מהסיבות לכך הייתה אי-רצונם של היהודים לחיות תחת שלטון סובייטי, לנוכח שנת השלטון הסובייטי שלא היטיבה עמם. את רומניה עצמה עזבו רבים, בעיקר לישראל.[91] עבור רבים מהם העלייה לישראל הייתה "קרש קפיצה" לשם הגירה למדינות אחרות, כגון לארצות הברית, לאוסטרליה ולמדינות אמריקה הדרומית.[93][95] בה בעת, היגרו אל צ'רנוביץ יהודים מרחבי ברית המועצות, והם החליפו במרוצת השנים את האוכלוסייה היהודית שהתגוררה בעיר עד אז.[96]

המדיניות הסובייטית דיכאה את הקהילה היהודית בצ'רנוביץ בחוקים אנטי-דתיים. השלטונות סגרו בתי כנסת והעבירו ספרי תורה למוזיאונים. רבים ממי שביקשו לעלות לארץ ישראל נתקלו בקשיים להשגת האשרה המתאימה. בתי כנסת רבים, לרבות בית הכנסת הכוראלי, נסגרו. החל מ-1959 נאלצו כל המוהלים להירשם ברשויות ולדווח להן על שמות התינוקות שמהלו. ב-1963 נאסרו אפיית מצות ושירותי קבורה של חברה קדישא בבית העלמין היהודי.[97]

תחת השלטון האוקראיני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך התפרקות ברית המועצות, הכריזה אוקראינה הסובייטית (שבה שכנה צ'רנוביץ) על עצמאותה, וב-1991 קמה מדינת אוקראינה העצמאית. תחת השלטון האוקראיני הוכרזו אתרים יהודיים בצ'רנוביץ כאתרים לשימור, ונפתחו מוזיאונים להנצחת זכר הקהילה. ב-2004 הוקם בית חב"ד בצ'רנוביץ, וזה סייע לפתוח בית כנסת חדש בעיר, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה.

דמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים מספריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך תקופת השלטון האוסטרי, לאחר מתן האמנציפציה, גדל מספרם של תושבי צ'רנוביץ היהודים בהדרגה. זאת, הודות למצבם הכלכלי הטוב והיחס ההוגן כלפיהם מצד השלטונות, אשר בא לידי ביטוי בכמה חוקים: הסרת ההגבלות על בעלות על נכסים, ומתן חופש תנועה ליהודים לנוע ברחבי האימפריה.[98] בשל כך בוקובינה, וצ'רנוביץ בתוכה, היו יעד הגירה מועדף מגליציה, מולדובה ובסרביה.[20] הגידול המשמעותי באוכלוסייה היהודית בעיר נעוץ בחזרתם של הפליטים שנסו מן העיר אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתוספת פליטים שנמלטו מפרעות פטליורה, פוגרומים שאירעו באוקראינה במהלך המלחמה.

בין שתי מלחמות העולם, שעה שהרומנים שלטו בעיר, נותר גודל האוכלוסייה ללא שינוי. השלטונות הרומניים הקשו על היהודים בדרכים מסוימות, אך לא נקטו פעולות אלימות נגדם. כמחצית מאוכלוסיית יהודי העיר נספתה בשואה. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע שיעור תושבי העיר היהודיים לשיא, כמחצית מכלל האוכלוסייה. ב-1944, עם הגעתם של הכוחות הסובייטים לעיר, נותר מספר היהודים בעיר גבוה יחסית לערים אחרות, כ-15 אלף במספר.[92] זאת, הודות לפעולות ההצלה של ראש העיר פופוביץ'. ב-1946 נותרו בעיר כ-6,000 יהודים בלבד, רק 700 מתוכם נמנו על תושבי העיר טרם השואה.[99] האוכלוסייה היהודית שהיגרה לעיר לאחר השואה הגיעה מחלקים אחרים של ברית המועצות בעקבות הגירה פנים-סוביטיית, מאוקראינה וממולדובה.[96]

שיעור יהודי צ'רנוביץ
[ב] [ג]
1776[18] 495 30%
1857[7][29] 4,678 21.6%
1869[7][100] 9,552 28.2%
1880[7][64][101][102] 14,449 31.69%
1890[7][64][101][103] 17,359 32.04%
1900[7][64][101][104] 21,587 31.92%
1910[7][64][101][104] 28,613 32.10%
1919[104][105] 43,701[ד] 47.58%
1930[106][107] 42,932[ה] 38%[ו]
1941[106] 45,759[א] 58.1%
1944[92] 15,000
1946[99] 6,000
2001[108] 1,443 0.6%

שפה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך ספר השאלות והתשובות "משאת בנימין", שנכתב ברומנית על ידי בנימין אהרן סלניק, ניתן להסיק כי לפני כניסת האוסטרים לבוקובינה, השפה שהייתה שגורה בפי היהודים האשכנזים במולדובה בכלל ובצ'רנוביץ בפרט הייתה רומנית.[12] כאמור, בנתיב הטטרי חלפו סוחרים מיהדות ספרד שעסקו במסחר, ושפתם הייתה טורקית או יוונית.[10]

עם זאת, במרוצת השנים החלה הרומנית לאבד ממעמדה בעיר.[109] זאת, בשל שתי סיבות: ראשית, מגמות החילון בקרב שכבות היהודים המבוססות והמשכילות הביאו רבים מהם לדבר גרמנית, השפה הרשמית של האימפריה האוסטרו-הונגרית. היהודים שאפו לאמץ את הגרמנית גם כדי להשתלב בחיים הפוליטיים באימפריה.[110] שנית, במאה ה-18 החלה הגירה של יהודי גליציה דוברי יידיש לבוקובינה, והם הביאו יחד איתם את לשונם. יהודי צ'רנוביץ דוברי היידיש נמנו, בדרך כלל, עם השכבות העניות בעיר. בתקופת השלטון הרומני, כ-40% מיהודי בוקובינה ואף שיעור גבוה מכך בקרב יהודי צ'רנוביץ דיברו גרמנית כשפת אם, והיתר דיברו יידיש.[111] בשל המגע הלשוני עם בני לאומים שונים, אשר חיו אף הם בעיר, כגון רומנים ואוקראינים, למדו יהודים רבים את שפותיהם.[112][113]

ארבע שפות הקיפו אותנו וחיו בתוכנו באיזו התאמה משונה, משלימות זו את זו. אם דיברת גרמנית וחסרים היו לך מילה, צירוף או פתגם, נעזרת ביידיש או ברותנית. לשווא ניסו הורי לשמור על טהרת הגרמנית. מילים מן השפות שהקיפו אותנו זרמו אלינו באין משים. ארבע השפות יצרו יחד מעין שפה אחת, והיא עשירה בניואנסים, בניגודים, בהומור ובסאטירה. בשפה זו היה מקום רב לתחושות, לדקויות הרגש, לדמיון ולזיכרון. היום השפות הללו אינן חיות בי עוד, אבל את שורשיהן אני מרגיש בתוכי. לפרקים די במילה אחת כדי להעלות בקסם מראות שלמים.

— הסופר אהרן אפלפלד, שגדל בילדותו בצ'רנוביץ, מספר על בליל השפות בעיר[114]

הלהג המקובל בפי היהודים בצ'רנוביץ היה "גרמנית צ'רנוביצאית", והוא דמה לשפה הבווארית (מקבוצת השפות הגרמניות העיליות).[110] היו מספר הבדלים בין הגרמנית התקנית לזו שדוברה על ידי יהודי צ'רנוביץ: למשל, במקום להשתמש בזמן עבר פשוט, כמקובל בגרמנית תקנית, השתמשו יהודי צ'רנוביץ דוברי הגרמנית בהווה מושלם, כנראה בהשפעת היידיש. הגרמנית הצ'רנוביצאית נבדלה מהגרמנית שדיברו הגרמנים האתניים בבוקובינה, אשר דמתה יותר לשוואבית.[115] להג זה של גרמנית עילית דובר בשוואביה, אזור שהושפע מאוסטריה, וממנו הגיעו גרמנים רבים לבוקובינה לאחר כניסת הכוחות האוסטריים לאזור.[16][116]

היהודים המשיכו לשוחח ביניהם בגרמנית וביידיש גם בתקופת השלטון הרומני, כיוון שאלו היו השפות שהיו שגורות בפיהם עד אז. השלטון הרומני ניסה להגביל את הוראת השפות שאינן רומנית, והפך את הרומנית לשפת הלימוד בבתי הספר הממלכתיים בצ'רנוביץ.[117] בשל כך ידעו צעירים יהודים רבים רומנית.[50] לאחר מלחמת העולם השנייה, עקב הרפטריאציה של יהודי צ'רנוביץ לתוך רומניה והגירה יהודית פנים-סובייטית לצ'רנוביץ, הפכה הרוסית לשפה שבה דיברו רוב יהודי צ'רנוביץ,[118] וזו גם השפה המדוברת על ידי מרבית יהודי העיר בראשית המאה העשרים ואחת.[91]

חינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות חינוך שהורו בגרמנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מכתב הסובלנות שהוחל ב-1789, נפתח בצ'רנוביץ בית ספר ששפת ההוראה שלו הייתה גרמנית והלימודים בו היו חובה. על מנת לכפות על תושבי העיר היהודים לשלוח את ילדיהם לבית הספר הזה, נאסר על מי שלא למד בו לעבוד כחניך אצל בעלי מלאכה.[119] חרף מאמציהם של השלטונות האוסטריים, רק חמישה מתוך 68 התלמידים בבית הספר היו יהודים.[28]

ב-1843 ביקשו פרנסי הקהילה מהשלטונות את הרשות לייסד בית ספר יהודי עצמאי שימומן משכר לימוד, אך אלה נענו בשלילה, בטענה שאין להם די כסף לשם החזקת בית ספר.[28] רק לאחר מתן האמנציפציה התאפשר ליהודי העיר לייסד בית ספר עצמאי משלהם.[109] ב-1853 אושרה התוכנית לבניית בית הספר, והוא פתח את שעריו ב-16 באוקטובר 1855.[120] בית הספר נוהל על ידי אליעזר אליהו איגל, הרב הראשי של צ'רנוביץ באותם ימים,[28] ושפת הלימוד בו הייתה גרמנית אף היא.[121] ב-1860 נחנך מבנה הקבע של בית הספר.[122] במהלך תקופת השלטון הרומני בצ'רנוביץ, הלימודים בבית הספר התנהלו ברומנית, לנוכח מדיניות הרומניזציה שהפעילו השלטונות.[123] בית הספר פעל עד שנסגר על ידי השלטונות הסובייטים ב-1940.[122]

ב-1808 נוסדה בצ'רנוביץ גימנסיה ממלכתית גדולה שהורתה בגרמנית.[109] עם פתיחתה לא למדו בבית הספר תלמידים יהודים כלל, אך הודות להשתלבות היהודים בעיר, ב-1886 היוו היהודים כ-82% מכלל הלומדים.[124] ב-1875, במסגרת החגיגות לרגל שנת המאה לסיפוח בוקובינה על ידי אוסטריה, נוסדה בצ'רנוביץ אוניברסיטה גרמנית, שנודעה בשם אוניברסיטת צ'רנוביץ. יהודי העיר, שהשתלבו בחיים הפוליטיים והכלכליים באימפריה, מנו ב-1896 42% מכלל הסטודנטים באוניברסיטה.[125] היהודים שלמדו באוניברסיטה זו לא הגיעו, בדרך כלל, משכבות מבוססות, שכן אלה יכלו להרשות לעצמם השכלה מתקדמת יותר במדינות מערב אירופה.[126]

מוסדות ללימודי דת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהגרים החדשים מאזור גליציה היו שמרנים יותר בהשקפתם הדתית, והם ייסדו תלמודי תורה, שהתחלקו לארבע שכבות גיל: "חדר דרדקי", "חדר ערבוביה", "חדר מלמד גמרא" ו"חדר מלמד גדול". ב"חדר מלמד גדול" למדו התלמידים את התלמוד הבבלי עם פירוש רש"י.[109] נוסף על כך, נוסדו בצ'רנוביץ ישיבות רבות. למשל, ב-1923 נוסדה בצ'רנוביץ הישיבה "באר מים חיים".[127] בשנים 1936–1940 ניהל את הישיבה הרב משולם ראטה, שכיהן גם כאב בית הדין בצ'רנוביץ וכראש הקהילה האורתודוקסית בעיר.[128]

אגודות חינוכיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גן ילדים יהודי בצ'רנוביץ, שהופעל על ידי מפלגת פועלי ציון מטעם האגודה "בר בורכוב", הקרויה על שמו של דב בר בורכוב - דיוקנו במרכז התמונה

בצ'רנוביץ פעלה אגודה למען חינוך בשפה העברית, "שפה עברייה" שמה. האגודה, שהוקמה ב-1905, הוציאה לאור עיתון בעברית, ארגנה שיעורי ערב ללימוד עברית וייסדה מכללה וסמינר להכשרת מורים וגננות.[129] האגודה הקימה גם שישה גני ילדים, שצומצמו בהמשך לשלושה בפקודת השלטון הרומני, ששאף להנחיל את השפה הרומנית לתושבי העיר ולא לקדם שפות אחרות.[130] בגנים למדו 70 ילדים.[131] ב-1922 ייסדה האגודה בית ספר, שנשא את שמה. היה זה בית הספר היחיד מסוגו בעיר שהורה בעברית. בבית הספר, שהתפצל לשניים במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, למדו בסך הכול כ-480 תלמידים. עם בוגריו נמנה פאול צלאן, משורר ומתרגם יהודי יליד העיר.[132]

ב-1919 הוקמה בעיר אגודה נוספת, "יודישער שולפעריין". האגודה ארגנה שיעורי ערב ביידיש, פתחה סמינר להכשרת גננות והחזיקה בספרייה יידית. לאגודה הייתה תוכנית לייסד בית ספר שילמד ביידיש, אך זו לא יצאה אל הפועל.[129] מפלגת פועלי ציון שמאל הפעילה בעיר את אגודת "בר בורוכוב" (על שמו של דב בר בורוכוב, ממייסדי המפלגה), שהפעילה אף היא ספרייה, גן ילדים ובית ספר.[131]

יהודים שלא התאפשר להם להשלים את לימודיהם עקב מצבם הכלכלי יכלו להשלים את לימודיהם בבית הספר המקצועי של רשת אורט.[133] בית הספר המקצועי נחנך ב-1920 והתלמידים למדו בו כשלוש שנים עד להשלמת הכשרתם המקצועית.[134] בית ספר מקצועי נוסף הפעיל ארגון "מורגנרויט", שהשתייך למפלגת הבונד: ב-1921 הוקם בית הספר, ובו למדו כ-200 תלמידים ושפת ההוראה בו הייתה יידיש.[135] בבית ספר זה למדו מקצועות כגון נגרות, חייטות, תפירה ותיאטרון.[136] ב-1937, כחלק מגזרות ממשלת גוגה-קוזה, נאסרה פעילותו של ארגון המורגנרויט ורכושו הוחרם.[44]

בשנת השלטון הסובייטי בין 1940 ל-1941, נפתחו בצ'רנוביץ שני בתי ספר ממלכתיים שהורו ביידיש: תיכון מס' 5 ותיכון מס' 26. התכנים בבתי הספר האלה היו רווים בתעמולה סובייטית.[137] גם לאחר מלחמת העולם השנייה פעל בעיר תיכון שהורה ביידיש, והוא תיכון מס' 18, אחד הבודדים שהורו בשפה זו בכל רחבי ברית המועצות.[96]

רומניזציה בחינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק ממדיניות הרומניזציה, ביקש הממשל הרומני לעקור את הגרמנית ממוסדות הלימוד הממלכתיים בצ'רנוביץ ולהשריש בהם את הרומנית. כפתרון זמני הוקם ב-1919 בית ספר תיכון "מספר שלוש", ובו רוכזו כל התלמידים היהודים שלמדו עד אז בבתי הספר הממלכתיים, לרבות בגימנסיה.[138] בסך הכול, למדו בבית הספר כ-1,200 תלמידים, ושפת הלימוד בו הייתה גרמנית. הרומנים התחילו להעביר טיפין טיפין את התלמידים לבתי ספר דוברי רומנית, עד שב-1932 הושלמה המלאכה ונסגר תיכון "מספר שלוש". כך נעשה גם בבתי הספר היסודיים. עד 1924 הועברו כל תלמידי בתי הספר היסודיים שם לבתי ספר דוברי רומנית.[130]

עוד במסגרת הרומניזציה פוטרו מבתי הספר הממלכתיים מורים שלא דיברו רומנית. כיוון שמעטים היו היהודים שהיו בקיאים בשפה זו, פוטרו מורים יהודים בהמוניהם. גם על התלמידים הוערמו קשיים: הם חויבו ללמוד בשבת ולא שוחררו מחובת הכתיבה וההיבחנות ביום זה.[139] שפת הלימוד באוניבסיטה שונתה מגרמנית לרומנית אף היא. כמו כן, הממשל הכשיל תלמידים יהודים רבים בבחינות הבגרות: כך, למשל, ב-1926 הוכשלו במזיד 92 מתוך 94 הניגשים לבחינה.[38] הממשל גם ביקש להחיל מדיניות של נומרוס קלאוזוס, על מנת לדחוק את רגליהם של היהודים ממוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה. כתוצאה מכך ירד שיעור הסטודנטים היהודים באוניברסיטת צ'רנוביץ מ-37.3% ב-1920 לכ-18.4% ב-1933.[140] זאת ועוד: שיעור היהודים שלמדו בבתי הספר התיכוניים עמד על 20% ב-1920, אך על 9.4% בלבד ב-1935.[126]

כלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הראשונים הגיעו לצ'רנוביץ, כאמור, כיוון שניצבה על נתיב המסחר שבין הים השחור לבין פולין, "הנתיב הטטרי", ועצרו בה כדי לסחור. במהלך תקופת השלטון העות'מאני עסקו מרבית היהודים במסחר ביין, בבדים ובבקר.[13] מיעוטים עסקו במלאכות שונות, כגון חייטות, סנדלרות וזגגות. כל קבוצת בעלי מלאכה הקימה גילדה משלה. על היהודים חל איסור לקנות קרקעות, אך זה בוטל באופן חלקי באמצע המאה ה-18: הם יכלו לרכוש בתים, אך לא התאפשר להם לרכוש אחוזות וכרמים. היהודים נאלצו לשלם מיסים מסוגים שונים, כגון מס מלח, מס אכסון, מס על בשר כשר ומסי השחיטה הכשרה. סכום מיסים קבוע הופרש לשלטונות שלוש פעמים בשנה, ובחלק שנשאר ברשות היהודים מומנה פעילות מוסדות הקהילה, כגון בתי כנסת, בית העלמין ובית החולים.[7]

בראשית השלטון האוסטרי בבוקובינה טרם קבלת האמנציפציה חוו יהודי העיר מצוקה הכלכלית. תרמו לכך המיסים שהוטלו על יהודי העיר בשנות הממשל הצבאי, כגון מס על רישיונות נישואים ומס גולגולת.[19] רוב יהודי העיר באותה העת עסקו בקמעונאות, אך חלקם עסקו בחקלאות ובמלאכות שונות. לעומת זאת, אחר מתן האמנציפציה השתפר מצבם הכלכלי לאין שיעור: באותה העת השתייכו מרבית המשפחות למעמד הבינוני, ורוב מוחלט מהעוסקים באומנות, בתעשייה, במסחר ובניהול בתי חרושת היו יהודים.[141] אלה תרמו להתפתחותה המואצת של העיר.[29] מגמה זו המשיכה גם בתקופת השלטון הרומני, שבמהלכה בלט במיוחד עיסוקם של יהודי העיר במקצועות חופשיים: 85% מעורכי הדין ו-68% מהרופאים.[142] בין שתי מלחמות העולם, כל מנהלי הבנקים העצמאיים בצ'רנוביץ היו יהודים.[135][143] המשבר הכלכלי העולמי (1929) נתן את אותותיו בצ'רנוביץ, בין היתר, בקריסת בנקים שהיו בבעלות יהודים. עם זאת, הכלכלה המקומית התאוששה לחלוטין עד 1936, שעה שהייצוא שעבר דרך צ'רנוביץ למדינות אחרות באירופה חזר לממדיו טרם המשבר.[144]

חיי הדת והקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי הדת ורבנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהות דתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצ'רנוביץ לא היו מתנגדים, והאוכלוסייה הדתית האדוקה בעיר השתייכה רובה ככולה לתנועת החסידות.[145] בסדיגורה ובוויז'ניציה, שתי ערים הסמוכות לצ'רנוביץ, הוקמו שתי חצרות חסידים, חסידות סדיגורה וחסידות ויז'ניץ, בהתאמה. חסידים רבים שחיו בצ'רנוביץ השתייכו לחסידויות האלה,[1] ואף ייסדו בה ישיבות. לדוגמה, הרב אליעזר הגר מחסידות ויז'ניץ ייסד בצ'רנוביץ ישיבה, שבה למדו ערב מלחמת העולם השנייה כ-150 תלמידים.[109] עם זאת, רוב קהילת יהודי העיר שהייתה דוברת גרמנית נשאה אופי חילוני. בקרב משפחות רבות, בייחוד לאחר מתן האמנציפציה, נשמרו מנהגים יהודיים מעטים. וכפי שאמר על כך צבי יעבץ, היסטוריון יליד צ'רנוביץ: ”בסמטת היהודים היו יהודים דתיים מאוד, אבל את יהודי צ'רנוביץ בכללם ניתן לכנות יהודים-של-יום-כיפור: ביום כיפור הלכו כולם לבית הכנסת, ובבית היו לחמניות עם נקניק מבשר חזיר.”[146]

רבנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר החלת כתב הסובלנות ב-1789, התאפשר לקהילה לבחור הנהלה בת שלושה פרנסים.[22][147] באותה שנה מונה "רב פלך" לצ'רנוביץ, הרב חיים טירר, שכתב ארבעה ספרים על דרך החסידות. בשל התנגדותו הנחרצת לתנועת ההשכלה היהודית, צבר טירר מתנגדים רבים בקרב המשכילים. המשכילים דרשו להכניס את הילדים היהודים לבתי ספר ממלכתיים שהורו בגרמנית, ואילו טירר התנגד לכך בלחצה של תנועת ההשכלה בעיר, עזב טירר ב-1807 את צ'רנוביץ.[148] בערוב ימיו עלה לארץ ישראל, ונפטר בצפת ב-1817. מאז עזיבתו את צ'רנוביץ לא נמצא לטירר יורש ראוי, ואת תפקיד הרב הראשי מילאו דיינים שהובאו מגליציה.[20] רק ב-1833 מונה יצחק שמשון הורוביץ-מייזלש לתפקיד זה.[28] ב-1849, עם ניתוקו של חבל בוקובינה מגליציה, דרשו האוסטרים למנות רב ראשי לחבל. לפיכך הוחלט לאחד משרות הרב הראשי של צ'רנוביץ והרב הראשי של חבל בוקובינה. בתפקיד הרב הראשי כיהנו הרבנים הורוביץ (1849–1854) ואיגל (1854–1878). תושבי החבל התנגדו לכך וסירבו לממן את שכרו של הרב הראשי המשותף לעיר ולחבל. בשל התנגדות זו, פוצלו מחדש שתי המשרות ב-1878.[25]

ב-1854, עקב לחץ של תנועת ההשכלה וסלידתו מהתחזקותה של תנועת ההשכלה בעיר, סיים הורוביץ את תפקידו כרבה הראשי של העיר. יהודים רבים ביקשו להחליף את הורוביץ, כדי שתפקיד הרב של בוקובינה יהיה בידי אדם מתון יותר.[149] לאחר התפטרותו עבר הורוביץ לכהן כאב בית הדין המקומי, תפקיד שבו כיהן עד 1870.[26] אליעזר אליהו איגל, מרצה לשפות שמיות מאוניברסיטת לבוב, החליף את הורוביץ בתפקיד הרב הראשי.[150]

בצ'רנוביץ שרר מאבק בין התומכים ביהדות הרפורמית, אשר כונו "ההולכים קדימה", לבין התומכים ביהדות האורתודוקסית המסורתית, אשר כונו "העומדים".[151] הפילוג נבע, בין היתר, ממגמות החילון בצ'רנוביץ. ב-1872, עקב אי שביעות רצונם של החרדים האורתודוקסיים מניהול הקהילה על ידי שכבת המשכלים, התפלגה הקהילה היהודית בצ'רנוביץ לשתיים: קהילה ליברלית-מודרנית רפורמית בראשות הרב איגל, וקהילה אורתודוקסית בראשות הרב בנימין אריה וייס. האורתודוקסים המשיכו להתפלל בבית הכנסת הגדול של העיר, ואילו הרפורמים עברו להתפלל בבית הכנסת הכוראלי, בית כנסת חדש שנבנה עבורם.[25][100][152] ב-1875 אוחדו שתי הקהילות מחדש, והושג הסדר, שבמסגרתו יישאר איגל הרב הראשי של העיר, ווייס יהיה אב בית הדין בצ'רנוביץ והסמכות הדתית העליונה במקום.[98] לאחר מותו של איגל שימשו בתפקיד הרב הראשי של צ'רנוביץ יוסף רוזנפלד (בשנים 1893–1922) ואברהם יעקב מרק (בשנים 1926–1941).[153] כאבות בית הדין לאחר וייס שימשו בן-ציון כ"ץ (בשנים 1922–1934) ומשולם ראטה (החל מ-1936).[154]

בתי כנסת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיא פריחתה של קהילת יהודי צ'רנוביץ פעלו בעיר כ-70 בתי כנסת. בראשית המאה ה-21 נותרו מהם רק 26 מבנים ששימשו בעבר בתי כנסת,[155] ורק שניים מהם משמשים, נכון ל-2021, כבתי כנסת פעילים.[85][118]

בית הכנסת הכוראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בית הכנסת הכוראלי של צ'רנוביץ
בית הכנסת הכוראלי של צ'רנוביץ

ב-1857 הציעו מושל בוקובינה הברון פרנץ פון שמיק והבנקאי היהודי המקומי מרכוס צוקר לייסד בית כנסת מודרני ומפואר בצ'רנוביץ, כדי להקטין את הצפיפות הרבה בבתי הכנסת בעיר. עוד באותה שנה החל גיוס הכספים לצורך בניית בית הכנסת, אך הרעיון נגנז עד מהרה וגיוס הכספים פסק. ב-1872, לאחר שהקהילה היהודית בעיר התפלגה לקהילה אורתודוקסית ולקהילה רפורמית, עלה מחדש רעיון בניית בית הכנסת כדי שישמש בית כנסת רפורמי. ב-1873 החלה בניית בית הכנסת, בתכנונו של האדריכל יוליאן זכרייביץ', והוא נחנך ב-1877.[150] בעת חנוכתו, הפך ה"טמפל" (אחד מכינויו של בית הכנסת) לבית הכנסת הגדול ביותר בעיר.[156][157]

ב-1940, עם כניסת הכוחות הסובייטיים לעיר, נסגר בית הכנסת בפקודת השלטונות האנטי-דתיים.[62] ביולי 1941, עם ראשית הכיבוש הנאצי בעיר, נשרף בית הכנסת.[27] לאחר המלחמה נרקמו תוכניות להרוס את בית הכנסת, אך לבסוף הוחלט לשנות את ייעודו. המבנה שופץ והוסב לבית קולנוע, שנחנך ב-1959.[155] בית הקולנוע נקרא בשם "קולנוע ז'ובטן", שמשמעו באוקראינית "אוקטובר" (על שם מהפכת אוקטובר). לאחר התפרקות ברית המועצות השתנה שמו ל"קולנוע צ'רנוביץ".

בית כנסת כוראלי משמעו בית כנסת ששרה בו מקהלה. בבית הכנסת שרו חזנים נודעים, כגון דוד משה שטיינברג, לייבו לוין ויוזף שמידט. האחרון החל לשיר במקהלת בית הכנסת בילדתו, ופיתח קריירת שירה בינלאומית בבגרותו.

בית הכנסת הגדול

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בית הכנסת הגדול של צ'רנוביץ
בית הכנסת הגדול של צ'רנוביץ

ב-1853 נחנך בית הכנסת הגדול של צ'רנוביץ.[27][158] לאחר שרפה שפרצה בעיר ב-1859 וכילתה את רוב בתיו, נותר בית הכנסת הגדול עומד על תילו. עם פתיחתו של בית הכנסת הכוראלי ב-1877, עברו היהודים הרפורמים להתפלל בו, ובית הכנסת הגדול הפך אורתודוקסי בעיקרו. לאחר מלחמת העולם השנייה נסגר בית הכנסת. בשנות ה-60 הוסב מבנה בית הכנסת למחסן ולבית חרושת לייצור רהיטים.[159]

בתי כנסת נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1923 נחנך בית הכנסת בית תפילה בנימין. מ-1959 עד 2012 היה זה בית הכנסת הפעיל היחיד בעיר.[160] בית כנסת נוסף, בית הכנסת קורן, שהוסב לאחר מלחמת העולם השנייה לבניין משרדים, שופץ החל מ-2004 ביוזמת בית חב"ד המקומי ונחנך מחדש ב-2012. זהו בית הכנסת הראשון בצ'רנוביץ שנחנך מאז מלחמת העולם השנייה.[161]

בתי הקברות היהודיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הקברות היהודי בצ'רנוביץ: בשמאל התמונה הבניין הטקסי, אשר יוסב למוזיאון להנצחת שואת יהודי בוקובינה

בית העלמין היהודי הראשון בעיר. נחנך ב-1770. בית העלמין כונה "בית העלמין הטורקי", כיוון שעם היווסדו הייתה נתונה העיר להשפעה טורקית.[162] בית עלמין זה נסגר ב-1866 ושטחו נחרש על ידי השלטונות הסוביטיים ב-1940.[133] עם סגירתו הוא הוחלף בבית הקברות היהודי בצ'רנוביץ, אחד מבתי הקברות היהודיים הגדולים במרכז אירופה ובמזרחה. על פי התוכנית המקורית, היה בית העלמין אמור להיות חלק מגינה ציבורית. ב-1905 נבנה בניין הטקסים בכניסה לבית הקברות. בבית הקברות בצ'רנוביץ קבורים כ-80,000 בני אדם,[158] ולחרדים הוקצתה בו חלקה מיוחדת.

בבית הקברות יש ארבעה קברי אחים: קבר לחיילים יהודים ששרתו בצבא האוסטרי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, קבר לחיילים טורקים, קבר לרומנים שנהרגו בשנים 1942–1941 וקבר אחים לנספים בשואה. ב-1995 הוכרז בית הקברות על ידי עיריית צ'רנוביץ כאתר לשימור.[163] בין השנים 2011-2008 התבצעו עבודות ניקיון סדירות בבית הקברות.[164] ב-2017 הודיעה עיריית צ'רנוביץ על החלטתה להסב את הבניין הטקסי שבכניסה לבית הקרבות למוזיאון לזכר שואת יהודי בוקובינה.[62] המוזיאון מתוכנן להיפתח ב-2025.[165]

מוסדות קהילה נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי הדפוס היהודיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1835, ביוזמתו של הרב הראשי, הורוביץ,[166] הוקמה בבית הדפוס של האחים הנוצרים פטר ויוהאן אקהארדט (Eckhardt) מחלקה שהוציאה לאור ספרים בעברית.[167] הספר הראשון שהודפס בה, עוד בשנת הקמתה, היה הספר "טשרנוביצר-ש"ס".[168] עוד פרסם בית הדפוס את התלמוד הבבלי (נדפס ב-1848) וחיבורים נוספים בקבלה. המחלקה פעלה עד סגירתה ב-1892, שנבעה עקב ירידה בפעילותה.[169] עד לסוף המאה ה-19 נחנכו בצ'רנוביץ שני בתי דפוס נוספים.[20]

בית העם היהודי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גלויה של בית העם היהודי בצ'רנוביץ 1915
בית העם היהודי בשנת 2012
לוח זיכרון בו הסבר על בניית הבית

במהלך השלטון האוסטרו-הונגרי בצ'רנוביץ הותר לכל אחת מהקבוצות האתניות בעיר לייסד בית-עם משלה, שישמש נקודת מפגש חברתית. עם הקבוצות האתניות שבנו בתי-עם בצ'רנוביץ נמנו הגרמנים, הפולנים, האוקראינים, הרומנים והיהודים. בית העם היהודי בצ'רנוביץ נחנך ב-1908. בבית העם היהודי רוכזו מוסדותיה של הקהילה היהודית, לרבות מוסד הצדקה, והוקם שם משרד למען יהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל. היה שם אף אולם רחב, שבו נערכו כינוסים וכן אורחו בו מנהיגים ציוניים שביקרו בצ'רנוביץ, כגון זאב ז'בוטינסקי.[156]

בשנת 1908 נערכה בבית זה ועידת צ'רנוביץ לקביעת מעמדה של שפת היידיש. בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שוכנו בבניין פליטים שברחו מפולין. ב-1940 נסגר בית העם בהוראת השלטונות הסוביטיים.[64] החל מ-1941 שימשה הרחבה הסמוכה לבניין כתחנת שילוח של היהודים למחנות בטרנסניסטריה.[170]

במהלך תקופת השלטון הסובייטי בעיר, הסבו השלטונות את ייעודו של הבניין למקום מפגש חברתי של עובדי תעשיית הטקסטיל. ב-1990 החזירו הרשויות מספר חדרים בקומה התחתונה של הבניין לידיים יהודיות.[85] ב-2008 הוקם בחדרים אלו מוזיאון, המוזיאון להיסטוריה ולתרבות של יהודי בוקובינה.[171] ב-2021 הודיעו הרשויות האוקראיניות על החזרת הבניין בשלמותו לרשות הקהילה היהודית. הקהילה מתכננת להעביר לבניין את בית הספר היהודי ואת משרדיה.[170]

בית החולים היהודי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צוות האחיות בבית החולים היהודי בצ'רנוביץ
בניין בית החולים ברובע היהודי הישן בצ'רנוביץ, 2012

בצ'רנוביץ פעל גם בית חולים יהודי. ב-1791 נקנה בית החולים על ידי חברי הקהילה, לאחר שהיה עד אז בבעלות פרטית.[25][172] ב-1853 עבר בית החולים, ששכן עד אז בקצה העיר, למבנה גדול יותר במרכזה, במקום שם שכן ההקדש המקומי.[27][173] ב-1888 היו בבית החולים 44 מיטות. בתקופת השלטון הרומני, עקב מדיניות הרומניזציה, הועדפו רופאים רומנים על פני מקביליהם היהודים בבתי חולים ממלכתיים. גם החולים היהודים נתקלו בקשיים להתאשפז בבתי חולים אלה.[174] לפיכך פעלה הקהילה להרחבת בית החולים וניסתה להשיג כסף מתרומות מיהודים מקומיים ומיהודים שגרים מחוץ לצ'רנוביץ, וכן מהארגונים בני ברית וג'וינט[175]. הודות לתרומות התאפשר להקים בבית החולים אגף חדש שבו היו כארבעים מיטות וחדר ניתוח. ב-1934 נחנך אגף נוסף בן כחמישים מיטות ובו מחלקת רנטגן, וב-1937 נוסדה בבית החולים מחלקת ילדים.[176][177] במהלך מלחמת העולם השנייה שימש בית החולים לשיכון פליטים, בעיקר מפולין. בית החולים נסגר ב-1940, בהוראת השלטונות הסוביטיים.[63]

הפוליטיקה הפנימית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים בחיים הציבוריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנציפציה העניקה ליהודים אפשרות להשתלב בחיים הפוליטיים של האימפריה האוסטרו-הונגרית. תחת השלטון האוסטרי כיהנו בצ'רנוביץ שני ראשי עיר יהודים: בשנים 1907-1905 כיהן אדוארד רייס כראש העיר, ובשנים 1914-1913 כיהן סאלו וייסלברגר בתפקיד זה.[178] גם בתקופה הרומנית, החל מ-1929, כיהן ראש עיר יהודי בצ'רנוביץ, נוימן וונדר,[179] שהיה מנהל מפעל לייצור כימיקלים.[135] בשלהי המאה ה-19 כיהנו בפרלמנט האוסטרו-הונגרי מטעם הסיעות הגרמניות חמישה חברי פרלמנט יהודים שמוצאם מצ'רנוביץ. בנו שטראוכר, חבר פרלמנט יהודי נוסף מהעיר, הכריז כי אין בכוונתו לחבור לאחת הסיעות הגרמניות. שטראוכר ייסד את "המפלגה הלאומית היהודית" שבראשה עמד, ומטעמה כיהן כחבר בפרלמנט האוסטרו-הונגרי (1918-1897). בבחירות 1907 נבחרו מטעם סיעה זו, זולת שטראוכר, שלושה חברי פרלמנט יהודים נוספים בגליציה ובבוקובינה.[180] בבחירות 1911 הצטמקה "המפלגה הלאומית היהודית", ורק שטראוכר הצליח להיבחר מחדש לפרלמנט. גם בתקופה הרומנית נבחר יהודי צ'רנוביצאי, מאיר אבנר, לכהן בפרלמנט הארצי מטעם המפלגה היהודית הרומנית, שהיה ממייסדיה.

הנהלת הקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם הראשונה, עקב הגלייתם של אחדים ממנהיגי הקהילה לעומק רוסיה ובריחתם של אחרים לאוסטריה בשל חששם מהרוסים, התעורר צורך למנות הנהגה חדשה לקהילת צ'רנוביץ. הוועד הלאומי היהודי שהוקם באוקטובר 1918 נטל לידיו תפקיד זה, ומינה את ההנהגה החדשה ב-3 בדצמבר אותה שנה. ביולי 1919 אישרו השלטונות הרומניים את ההנהגה על מנת להתחבב על היהודים בעיר ולבסס את שלטונם באזור. אולם לאחר שהשלטון הרומני התבסס דיו, הוא החל לפעול נגד הקהילה היהודית. ב-25 בדצמבר באותה שנה פוזר הוועד על ידי השלטונות הרומניים.[127][138] החל מיוני 1920 מינו הרומנים את ההנהגה היהודית באופן ישיר,[37] ובשנים שלאחר מכן כיהן שטראוכר כראש הקהילה.[181]

ב-1926, לקראת הבחירות הכלליות ברומניה, נחתם הסכם בין נציג ממפלגת העם של הגנרל הרומני אלכסנדרו אוורסקו לבין מאיר אבנר. לפי ההסכם, אם תנצח המפלגה בבחירות יוחלף שלטונו של שטראוכר בצ'רנוביץ. ואכן, לאחר הבחירות מונה אבנר לעמוד בראשות הקהילה. ההנהגה החדשה החליטה כי היא תמונה בעתיד בבחירות דמוקרטיות שבהן יטלו חלק כל חברי הקהילה. חרף כך, עם נפילתה של ממשלת אוורסקו לטובת ממשלה בראשות המפלגה הלאומית-ליברלית שנה אחת מאוחר יותר, התאפשר לשטראוכר לשוב ולעמוד בראש הקהילה. ב-1928, לאחר חילופי שלטון נוספים ברומניה, הונחה התשתית לעריכת בחירות דמוקרטיות להנהגת הקהילה, ואלה נערכו ב-14 ביולי 1929. עקב כך ששום מפלגה לא הצליחה להשיג רוב בוועד היהודי, נערכו בחירות חוזרות ב-18 במאי 1930.[177] המפלגה היהודית הרומנית של אבנר זכתה אמנם במספר המושבים הגדול ביותר במועצה, אך הצליחה לגייס מחצית מקולות הוועד. מחצית זו לא הספיקה כדי לכונן קואליציה. את המחצית השנייה השיגה המפלגה של קרל גוטהרץ, יהודי תושב העיר שהמצע שלו עסק בעיקר בסוגיות סוציאליות. לכן, ראשות הקהילה הוכרעה באמצעות הטלת מטבע, שבה עלה גוטהרץ בגורל.[182]

בשלהי 1933 שבה המפלגה הלאומית-ליברלית לשלוט ברומניה, וזו הדיחה את גוטהרץ מהנהלת הקהילה. השלטון החדש העמיד בראשות הקהילה את מרכוס מנצ'ר, יהודי מקומי שהיה ממקרוביה. מנצ'ר בחר לבסס את שלטונו בעיר בעזרת בחירות נוספות לוועד, ואלה נערכו ב-31 במרץ 1935. מנצ'ר שינה את אופן עריכת הבחירות בוועד כדי שתוצאותיהן תיטנה לטובתו, למשל באמצעות העלאת אחוז החסימה. ואכן, שינויים אלו סייעו לרשימתו לזכות בבחירות ברוב מוחץ. ב-4 ביולי 1937 נערכו הבחירות האחרונות לוועד הקהילה היהודית. בבחירות אלו זכתה במירב הקולות רשימתו של קרל גוטהרץ. רשימתו של מאיר אבנר, שנתמכה על ידי הציונים, הפסידה בבחירות אלה חרף מסע תעמולה שניהל על דפי העיתון "אוסיודישה צייטונג", שהיה בבעלותו.[183] עקב המפלה, פנה אבנר לשלטונות רומניה בדרישה לבטל את תוצאות הבחירות בתואנה של אי-סדרים, אך בקשתו נדחתה.[184] בסופו של דבר, הוקמה קואליציה חדשה בוועד, שוב, בראשות גוטהרץ וללא השתתפות המפלגה הציונית של אבנר.

תרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצ'רנוביץ יצאו סופרים ומשוררים יהודים רבים, אשר כתבו את יצירותיהם גם בגרמנית. המשוררים - רוזה אוסלנדר, לדוגמה - ביטאו בשיריהם, בין השאר, את געגועיהם לעיר ואת זכרונותיהם ממנה. אחרים - פאול צלאן, לדוגמה, שנודע בשירו "פוגת מוות" - תיארו את סבלם ואת חוויותיהם בשואה.[185] היו גם סופרים ומשוררים שכתבו ביידיש. הסופר היידי אליעזר שטיינבארג כתב אלפון ומשלים רבים שראו אור במסגרת "הפדרציה לקולטורה האידית".[186] שטיינבארג ואיציק מאנגר חיברו גם שירים, אשר נתפרסמו בכתב העת המקומי "צ'רנוביצער בלעטער".[187]

ב-7 באוגוסט 1944 הודיעו הרשויות באוקראינה על העברת התיאטרון היהודי-סובייטי מן העיר קייב לצ'רנוביץ. הסיבה הרשמית להעברת התיאטרון הייתה השרפה שכילתה את בניין התיאטרון בקייב. אך העברת התיאטרון נבעה, ככל הנראה, מרצונן של הרשויות להפוך את קייב לעיר הומוגנית מבלי להיתפס כאנטישמיות. בתיאטרון הוצגו הצגות בנושאים יהודיים, כגון טוביה החולב, בלווית מסרים סובייטיים. התיאטרון נסגר בשלהי שנות הארבעים, בשל האווירה האנטישמית ששררה בברית המועצות באותה עת.[96]

אגודות נוער וספורט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אחד מארבעת הלאומים שחיו בצ'רנוביץ, לרומנים, לאוקראינים, לגרמנים וליהודים, הייתה קבוצת כדורגל משלו. הקבוצה היהודית נקראה בשם "מכבי צ'רנוביץ". קבוצה זו זכתה פעמיים באליפות בוקובינה בכדורגל, בשנים 1924 ו-1931. נוסף עליה, פעלו בעיר עוד שתי קבוצות, קטנות יותר: קבוצת אימון בשם "בורוכוב צ'רנוביץ", והשנייה "הכח צ'רנוביץ", שהתאחדה מאוחר יותר עם מכבי. אגודת הספורט "מכבי" אימנה מתחרים בענפי ספורט נוספים, כגון אתלטיקה, כדוריד, שחייה וטניס. פרנץ קליין, ספורטאי חבר אגודת "מכבי", אף השתתף ב-1935 בתחרויות הריצה במכביה השנייה.[188]

בצ'רנוביץ הייתה פעילות ציונית ענפה. בקונגרס הציוני הראשון השתתפו מטעם צ'רנוביץ שלושה נציגים, עליהם נמנה מאיר אבנר.[189] ב-1918 נוסד בצ'רנוביץ סניף של תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר". בין חברי התנועה נמנה יצחק בן-אהרן, שר התחבורה הישראלי לעתיד. ב-1926 עלה גרעין בן 11 חברים לארץ ישראל. ב-1927 אף נוסד בצ'רנוביץ סניף של התנועה הרוויזיוניסטית בית"ר. נוסף על תנועות אלה, פעלו בעיר גם תנועות הנוער "ברית החשמונאים", "גורדוניה", "הנוער הציוני" ו"דרור".[190] בצ'רנוביץ פעלו מספר אגודות סטודנטים ציונות - לדוגמה, "חשמוניה" שנוסדה על ידי מאיר אבנר ב-1891.[191] גם הרווזיוניסטים הקימו אגודת סטודנטים ציונית משלהם, בשם "חברוניה". באגודת סטודנטים זו, וכן באוגדות "הצפירה" ו"אמונה" היו חברות השכבות המשכילות דוברות הגרמנית.[110] גם לשכבות הנמוכות דוברות היידיש הייתה אגודת סטונדטים נפרדת, בשם ו"יידישע קולטור".[192]

עיתונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שער העיתון "צ'רנוביצר מורגנבלאט", מ-28 באוקטובר 1919

בצ'רנוביץ נדפסו כמה עיתונים יהודיים בשפה הגרמנית. הם "בוקובינר נאכטריכטן", בעריכתו של אדולף ואלשטיין, "בוקובינר רונדשאו", בהוצאת לאור של הרמן טשופ, ו"צ'רנוביצר טאגבלאט", שנוסד ב-1903 על ידי פיליפ מנצ'ל, לאו קינג ויוסף הורוביץ.[193] ב-1904 פרש מנצ'ל ממערכת העיתון וייסד את העיתון "צ'רנוביצר אלגמיינה צייטונג", שאותו ערך עד 1916.[194] לדברי ההיסטוריון יליד העיר צבי יעבץ (2008), קהל הקוראים של העיתון נמנה עם בני השכבות הגבוהות, והוא היה כתוב בשפה מליצית. עיתון זה נסגר בהוראת ממשלת גוגה-קוזה.[43][195] לאחר נפילת הממשלה הוא יצא לאור במתכונת מחודשת.[196] בשנים 1904–1912 יצא לאור שלוש פעמים בשבוע "וולקסוור", עיתונה של המפלגה הלאומית היהודית, בעריכתו של יוליוס ואבר.[128][197]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, רבים מהעיתונים בבעלות יהודית שנדפסו בגרמנית בצ'רנוביץ נסגרו, והמוציאים לאור שלהם גלו לסיביר. רק לאחר תום המלחמה התאפשר לעיתונות היהודיות בצ'רנוביץ להתפרסם שוב.[193] ואכן, ב-1919 נוסד העיתון "אוסטיידישה צייטונג", מטעם מפלגת הציונים הכלליים, בעריכת מאיר אבנר.[110] תחילה יצא העיתון אחת לשבוע, לאחר מכן יצא פעמיים בשבוע ולבסוף שלוש פעמים.[198] העיתון שימש שופר למפלגתו של אבנר, כשהתמודדה בבחירות לוועד היהודי בעיר.[183] במאי 1918 נוסד העיתון "צ'רנוביצר מורגנבלאט", בעריכת יוליוס ואבר ואליאס ויינשטיין. יעבץ (2008) מציין כי קוראי העיתון היו בני השכבות הנמוכות והיו בו כתבות רכילות.[199] עיתונים אלה, בדומה ל"אלגמיינה צייטונג", נסגר עקב גזרות ממשלת גוגה-קוזה.[39][183]

בצ'רנוביץ היו גם לא מעט עיתונים ביידיש. החל מ-1904 הוציא ליבל טאובר את השבועון "יידישעס וואכענבלאט",[31] והחל מ-1907 יצא לאור השבועון "יידיש פאלקסבלאט". שבועון זה עסק בנושאים ציוניים, וסיקר בהרחבה את אירועי ועידת צ'רנוביץ. השבועון פעל עד 1913, אז עבר טאובר לגור בלבוב. בשנים 1929–1919 יצא העיתון "די פרייהייט" של מפלגת פועלי ציון.[193] בנוסף, בצ'רנוביץ הייתה תפוצה רחבה גם לעיתון הבונדיסטי "הפארווערטס", שיצא לאור ברחבי העולם.[112]

הנצחה וזיכרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלט רחוב "קהילת טשרנוביץ", בשכונת הדר יוסף שבתל אביב

בשכונת הדר יוסף שבתל אביב, ישנו רחוב הקרוי על שמה של קהילת יהודי טשרנוביץ.[ז]

בבקעת הקהילות שבאתר יד ושם, חקוק שמה של קהילת צ'רנוביץ.[200]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהדות בצ'רנוביץ

מקורות ספרותיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]


אתרים מקוונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים והסברים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 המקור הגרמני מציין כי היו בעיר 45,759 יהודים, ואילו המקור הרומני מציין כי היו 41,118 בעיר.
  2. ^ מספר התושבים היהודים בצ'רנוביץ
  3. ^ שיעור התושבים היהודים בצ'רנוביץ מתוך כלל האוכלוסייה בעיר
  4. ^ 43,701 נפקדו כיהודים בדתם, ואילו 43,555 נפקדו כיהודים בלאומיותם
  5. ^ אנצ'ל מציין כי בשנה זו חיו 42,932 יהודים בעיר, ואילו לביא - 45,592
  6. ^ אנצ'ל ופשל מציינים כי בשנה זו עמד שיעור היהודים בעיר על 38%, גולדהמר - 39.3% ולביא - 40.5%
  7. ^ כתיב נוסף לשם העיר, אשר מבוסס על שמה בכתיב יידי

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 קהילת טשרנוביץ, באתר "דעת"
  2. ^ יעבץ (2008), עמ' 16
  3. ^ החיים היהודיים בצ'רנוביץ, חלק א', באתר "יד ושם"
  4. ^ Gold, Vol 1., zz. 1-6
  5. ^ גולדהמר, עמ' 92-91
  6. ^ גולדהמר, עמ' 93
    פשל, עמ' 24
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 לביא, עמ' 488
  8. ^ 1 2 שערי, עמ' 128
  9. ^ 1 2 גולדהמר, עמ' 95-94
  10. ^ 1 2 גולדהמר, עמ' 104
  11. ^ גולדהמר, עמ' 96
  12. ^ 1 2 גולדהמר, עמ' 101-99
  13. ^ 1 2 שערי, עמ' 129
  14. ^ קהילת טשרנוביץ, באתר "זכור - אמונה בימי השואה"
  15. ^ גולדהמר, עמ' 120-119
    לביא, עמ' 421
  16. ^ 1 2 (The Jewish Cemetery of Chernivtsi (Czernowitz, סרטון באתר יוטיוב, 8 במרץ 2021
  17. ^ פשל, עמ' 26
    לביא, עמ' 489
  18. ^ 1 2 גולדהמר, עמ' 122
  19. ^ 1 2 גולדהמר, עמ' 125
  20. ^ 1 2 3 4 5 שערי, עמ' 131
  21. ^ גולדהמר, עמ' 129-127
  22. ^ 1 2 גולדהמר, עמ' 130
  23. ^ צ'רנוביץ, באתר "שטעטעל וירטואלי"
  24. ^ גולדהמר, עמ' 137
  25. ^ 1 2 3 4 לביא, עמ' 491
  26. ^ 1 2 גולדהמר, עמ' 150-149
  27. ^ 1 2 3 4 5 גולדהמר, עמ' 154
  28. ^ 1 2 3 4 5 לביא, עמ' 493
  29. ^ 1 2 3 שערי, עמ' 127
  30. ^ שערי, עמ' 126
  31. ^ 1 2 אבנרי, עמ' 19
  32. ^ מלחמת השפות: הקרב הסוער בין היידיש לעברית על הבכורה היהודית, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
    גצל קרסל, ליובלה של ועידת טשרנוביץ, דבר, 27 באוגוסט 1958
    גולדהמר, עמ' 176
    פראגר, עמ' 844
  33. ^ יעבץ (2008), עמ' 153
  34. ^ שערי, עמ' 143
  35. ^ פשל, עמ' 31
    שערי, עמ' 144
    קזנצב, עמ' 6
  36. ^ יעבץ (2008), עמ' 19-18
    שערי, עמ' 148
    אבנרי, עמ' 20
  37. ^ 1 2 לביא, עמ' 496
  38. ^ 1 2 יעבץ (2008), עמ' 164
  39. ^ 1 2 3 פראגר, עמ' 846
  40. ^ אנו – מוזיאון העם היהודי, הסטודנט היהודי ששילם בחייו על האנטישמיות הרומנית, באתר הארץ, 9 בינואר 2020
    פשל, עמ' 87
    לביא, עמ' 503
    אבנרי, עמ' 26-25
  41. ^ 1 2 3 4 בוקובינה, באתר "יד ושם"
  42. ^ רכוש קהילת צ'רנוביץ לכנסייה רומנית, דבר, 8 ביוני 1938
    קזנצב, עמ' 14
  43. ^ 1 2 אנצ'ל, עמ' 61
  44. ^ 1 2 3 4 צ'רנוביץ, צ'רנאוץ (Czernowitz Cernăuţi), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
  45. ^ אבנרי, עמ' 32
  46. ^ יעבץ (2008), עמ' 200
  47. ^ גולדהמר, עמ' 197-196
    אנצ'ל, עמ' 77-74
    פשל, עמ' 107-106
  48. ^ אנצ'ל, עמ' 93-92
    קזנצב, עמ' 15
  49. ^ גולדהמר, עמ' 200
    קזנצב, עמ' 17
  50. ^ 1 2 אנצ'ל, עמ' 99-98
  51. ^ צ'רנוביץ ברומניה: מקלט לפליטי פולין, הארץ, 18 בספטמבר 1939
    יעבץ (2008), עמ' 121
    גולדהמר, עמ' 201
    פשל, עמ' 52, 109-108
    יעבץ (1974), עמ' 173
    קזנצב, עמ' 19
  52. ^ 1 2 3 שערי, עמ' 171-170
  53. ^ 1 2 (Why did Romania join the axis? (Short Animated Documentary, סרטון באתר יוטיוב, 25 במאי 2019
  54. ^ גולדהמר, עמ' 202
    פשל, עמ' 110-109
    קזנצב, עמ' 20
  55. ^ צ'רנוביץ וקישינוב, הארץ, 4 ביולי 1940
  56. ^ קזנצב, עמ' 21
  57. ^ פשל, עמ' 111
    יעבץ (1977), עמ' 110
    קזנצב, עמ' 27
  58. ^ 1 2 אנצ'ל, עמ' 654
  59. ^ פשל, עמ' 33, 117
    לביא, עמ' 504
    פראגר, עמ' 848
    אבנרי, עמ' 34-33
    יעבץ (1977), עמ' 111
    קזנצב, עמ' 32
  60. ^ 1 2 3 4 5 ז'אן אנצ'ל, "צ'רנוביץ", בתוך האנציקלופדיה של השואה, תל אביב: יד ושם וספריית פועלים, כרך רביעי, עמ' 1050–1051, 1990
  61. ^ דב לוין, "יהודי בסרביה וצפון בוקובינה תחת השלטון הסובייטי במלחמת העולם השנייה (1945-1940)", משואה י"ח, 1990, באתר "דעת"
  62. ^ 1 2 3 Jüdische Orte in Czernowitz: Jüdischer Friedhof, Synagogen, Jüdisches Volkshaus und Museum, באתר "Universität Augsburg" (בגרמנית)
  63. ^ 1 2 שערי, עמ' 124
  64. ^ 1 2 3 4 5 6 שערי, עמ' 140
  65. ^ קזנצב, עמ' 26-25
    יעבץ (1977), עמ' 109
  66. ^ פשל, עמ' 113
  67. ^ פשל, עמ' 120-119
  68. ^ השואה בצ'רנוביץ, חלק ב' - הגירושים לטרנסניסטריה, באתר "יד ושם"
    שי, עמ' 430
  69. ^ אנצ'ל, עמ' 655
  70. ^ שי, עמ' 35
    גולדהמר, עמ' 203
    אנצ'ל, עמ' 656-655
    שערי, עמ' 285-284
    פראגר, עמ' 850
    יעבץ (1977), עמ' 112
  71. ^ ההרג ביהודי צ'רנוביץ, למרחב, 24 במאי 1961
    כך נרצח רבה הראשי של צ'רנוביץ, הצופה, 24 במאי 1961
    בחזרה לצ'רנוביץ, באתר סגולה - מגזין ישראלי להיסטוריה
    פשל, עמ' 121
    פראגר, עמ' 849
    אבנרי, עמ' 36
    קזנצב, עמ' 46
  72. ^ אנצ'ל, עמ' 661
    פשל, עמ' 123
    אבנרי, עמ' 37
    קזנצב, עמ' 48
  73. ^ לביא, עמ' 505
    שי, עמ' 410
  74. ^ כיצד חיים יהודי צ'רנוביץ, הארץ, 1 ביולי 1942
    אנצ'ל, עמ' 685
  75. ^ אנצ'ל, עמ' 699
  76. ^ גולדהמר, עמ' 204
    אנצ'ל, עמ' 666
    פשל, עמ' 124
    לביא, עמ' 506
    שי, עמ' 411
    אבנרי, עמ' 39
    קזנצב, עמ' 52
  77. ^ אבנרי, עמ' 41
    קזנצב, עמ' 49
  78. ^ אנצ'ל, עמ' 676-675
    אבנרי, עמ' 38
    קזנצב, עמ' 73
  79. ^ פשל, עמ' 125
  80. ^ אנצ'ל, עמ' 674
  81. ^ אנצ'ל, עמ' 665
  82. ^ קזנצב, עמ' 59-58
  83. ^ אנצ'ל, עמ' 677
  84. ^ Traian Popovici and the Jews of Czernowitz, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
    טריאן פופוביצ'י, באתר יד ושם
    יעבץ (2008), עמ' 255
    גולדהמר, עמ' 205
    פשל, עמ' 126
    שי, עמ' 419-417
    אבנרי, עמ' 40
  85. ^ 1 2 3 שערי, עמ' 174
  86. ^ פשל, עמ' 129-127
    לביא, עמ' 445
    שי, עמ' 440
  87. ^ Transnistria, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
    קזנצב, עמ' 66
  88. ^ פשל, עמ' 136-129
  89. ^ אבנרי, עמ' 44-43
  90. ^ פשל, עמ' 137-136
  91. ^ 1 2 3 יעבץ (2008), עמ' 20
  92. ^ 1 2 3 א. ווינשטיין, יציאת צ'רנוביץ, הארץ, 21 ביולי 1946
  93. ^ 1 2 אבנרי, עמ' 46-45
  94. ^ קזנצב, עמ' 71-70
  95. ^ יעבץ (1974), עמ' 170
  96. ^ 1 2 3 4 דפנה דולינקו - התיאטרון של יהודי צ'רנוביץ במעבר מהתקופה הרומנית לתקופה הסובייטית, סרטון באתר יוטיוב, 11 באפריל 2016
  97. ^ Chernovtsy, Ukraine, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
    שי, עמ' 416
  98. ^ 1 2 Gold, Vol 2., zz. 27-38
  99. ^ 1 2 גולדהמר, עמ' 206
  100. ^ 1 2 גולדהמר, עמ' 158
  101. ^ 1 2 3 4 גולדהמר, עמ' 173
  102. ^ Special Orts-Repertorium: Bukowina, Wein, 1885, z. 1
  103. ^ "קהילת יהודי צ'רנוביץ", באתר JewishGen (באנגלית)
  104. ^ 1 2 3 גולדהמר, עמ' 199
  105. ^ פשל, עמ' 37, 68
    Marten-Finnis & Winkler, p. 31
  106. ^ 1 2 אנצ'ל, עמ' 653
    פשל, עמ' 81
  107. ^ שערי, עמ' 151
    קזנצב, עמ' 12
  108. ^ צ'רנוביץ, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
  109. ^ 1 2 3 4 5 גולדהמר, עמ' 147
  110. ^ 1 2 3 4 יעבץ (1974), עמ' 171
  111. ^ פשל, עמ' 92
    שערי, עמ' 173
  112. ^ 1 2 פשל, עמ' 75–76
  113. ^ גולדהמר, עמ' 164
  114. ^ אהרן אפלפלד, סיפור חיים, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 100
  115. ^ יעבץ (2008), עמ' 211-208
  116. ^ פשל, עמ' 79
  117. ^ פשל, עמ' 32
  118. ^ 1 2 Jüdisches Leben in Czernowitz in der longue durée, באתר "Universität Augsburg" (בגרמנית)
  119. ^ גולדהמר, עמ' 135
  120. ^ גולדהמר, עמ' 165
  121. ^ שערי, עמ' 23
    אבנרי, עמ' 12
  122. ^ 1 2 שערי, עמ' 133-132
  123. ^ שערי, עמ' 72
  124. ^ שערי, עמ' 133
  125. ^ גולדהמר, עמ' 163-162
  126. ^ 1 2 פשל, עמ' 88
  127. ^ 1 2 גולדהמר, עמ' 185
  128. ^ 1 2 לביא, עמ' 500
  129. ^ 1 2 שערי, עמ' 158
  130. ^ 1 2 לביא, עמ' 499
  131. ^ 1 2 גולדהמר, עמ' 184
  132. ^ Safah Ivriah, באתר "Digitale Topographie der multikulturellen Bukowina" (בגרמנית)
    Gold, Vol 2., zz. 163-164
    פשל, עמ' 84
    Marten-Finnis & Winkler, p. 47
  133. ^ 1 2 שערי, עמ' 157
  134. ^ פשל, עמ' 87
  135. ^ 1 2 3 שערי, עמ' 61-59
  136. ^ יעבץ (2008), עמ' 176
    פשל, עמ' 98
  137. ^ יעבץ (1974), עמ' 175-174
  138. ^ 1 2 שערי, עמ' 149
  139. ^ שערי, עמ' 71
  140. ^ גולדהמר, עמ' 193
    שערי, עמ' 77
  141. ^ אבנרי, עמ' 13
  142. ^ פשל, עמ' 69
  143. ^ קזנצב, עמ' 5
  144. ^ שערי, עמ' 153
  145. ^ 15 מכל 100 שרדו, סרטון באתר יוטיוב
  146. ^ פשל, עמ' 78-77
  147. ^ שערי, עמ' 130
  148. ^ פראגר, עמ' 840
    אבנרי, עמ' 10
  149. ^ גולדהמר, עמ' 152
  150. ^ 1 2 שערי, עמ' 137
  151. ^ עסטרייך, המגיד, 9 במרץ 1864
  152. ^ קהילת יהודי צ'רנוביץ, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
    שערי, עמ' 138
    אבנרי, עמ' 11
  153. ^ שערי, עמ' 155
  154. ^ Gold, Vol 2., zz. 38-47
    גולדהמר, עמ' 161-159
    שערי, עמ' 167
  155. ^ 1 2 The synagogue in Chernivtsi, באתר "המרכז לאמנות יהודית" (באנגלית)
  156. ^ 1 2 אבנרי, עמ' 16
  157. ^ Jewish Temple, באתר "Urban Media Archive"
    שי, עמ' 414
  158. ^ 1 2 שערי, עמ' 136
  159. ^ Former Great Synagogue, באתר "Urban Media Archive" (באנגלית)
    Great Synagogue in Chernivtsi, Ukraine, באתר "המרכז לאמנות יהודית" (באנגלית)
  160. ^ Beit Tefilla Benjamin Synagoge, באתר "Digitale Topographie der multikulturellen Bukowina" (בגרמנית)
  161. ^ Synagogue Opens in Chernovtsy, באתר "shmais.com" (באנגלית)
  162. ^ The old Jewish cemetery, Chernovtsy, Ukraine (USSR), 1988, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי" (באנגלית)
  163. ^ בית הקברות היהודי בצ'רנוביץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
    גולדהמר, עמ' 166
  164. ^ צ'רנוביץ, באתר "יהודי בוקובינה"
  165. ^ Інформаційний стенд на єврейському кладовищі, באתר ויקישיתוף (באוקראינית)
  166. ^ יצחק יוסף כהן, הדפוס העברי בטשרנוביץ, ארשת, כרך שלישי, עמ' 278, מוסד הרב קוק, 1961, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  167. ^ גרשון שמיר ויהודה מרטון, "צ'רנובצי", יהושע פראוור (עורך), בתוך האנציקלופדיה העברית כ"ח, תל אביב: חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, 1976, עמ' 878
  168. ^ גולדהמר, עמ' 145
  169. ^ שי, עמ' 415
  170. ^ 1 2 איתמר אייכנר, אחרי הנאצים והקומוניסטים: "הבית היהודי" בן ה-114 חוזר לקהילה היהודית, באתר ynet, 12 ביולי 2021
  171. ^ Jüdisches Haus, באתר "Digitale Topographie der multikulturellen Bukowina" (בגרמנית)
    Former Jewish National House, באתר "Urban Media Archive" (באנגלית)
  172. ^ Chernovtsy, באתר "המרכז לאמנות יהודית" (באנגלית)
  173. ^ שערי, עמ' 156
    אבנרי, עמ' 17
  174. ^ פשל, עמ' 81
  175. ^ ארכיון אסף תעודות של ארגוני סעד יהודיים בצ'רנוביץ, בספרייה הלאומית
  176. ^ Gold, Vol 2., z. 169
  177. ^ 1 2 לביא, עמ' 498
  178. ^ גולדהמר, עמ' 177
    פשל, עמ' 28
    אבנרי, עמ' 14
  179. ^ יהודי - ראש העיר צ'רנוביץ, הארץ, 8 במרץ 1929
  180. ^ לביא, עמ' 494
  181. ^ שערי, עמ' 154
  182. ^ שערי, עמ' 168-160
  183. ^ 1 2 3 יעבץ (2008), עמ' 235-233
  184. ^ יעבץ (2008), עמ' 179-173
  185. ^ יעבץ (2008), עמ' 247
  186. ^ גולדהמר, עמ' 188
  187. ^ אבנרי, עמ' 28
  188. ^ Makkabi, באתר "Digitale Topographie der multikulturellen Bukowina" (בגרמנית)
    פשל, עמ' 90
    אבנרי, עמ' 31
  189. ^ ירום אלמיכאס, חברוניה – אגודית סטודנטים ציונית בצ'רנוביץ, בוקובינה
    אבנרי, עמ' 18
  190. ^ יהודי צ’רנוביץ לפני הגירוש לטרנסניסטריה, באתר "א.מ.י.ר - ארגון מאוחד של יוצאי רומניה בישראל"
    פשל, עמ' 97-94
    לביא, עמ' 502-501
    קזנצב, עמ' 16
  191. ^ Studentisches Leben in "Jerusalem am Pruth", באתר "David - Jüdische Kulturzeitschrift" (בגרמנית)
  192. ^ שערי, עמ' 142
  193. ^ 1 2 3 Gold, Vol 1., z. 127-129
  194. ^ שערי, עמ' 134
    Marten-Finnis & Winkler, p. 36
  195. ^ שערי, עמ' 169
  196. ^ יעבץ (2008), עמ' 227-223
  197. ^ לביא, עמ' 495
  198. ^ אבנרי, עמ' 27
    Marten-Finnis & Winkler, p. 37
  199. ^ יעבץ (2008), עמ' 231-228
    גולדהמר, עמ' 187
  200. ^ בקעת הקהילות ביד ושם, סרטון באתר יוטיוב, 31 בדצמבר 2013
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קהילת_יהודי_צ%27רנוביץ&oldid=39870964"