הפנתאון של פריז
.jpg)
הפנתאון (בלטינית: Pantheum, מהמילה היוונית Πάνθειον, שפרושה "כל האלים") הוא מבנה בסגנון נאו-קלאסי שנבנה על גבעת זֶ'נֶביֶיב הקדושה ברובע החמישי של פריז, בלב הרובע הלטיני. הוא נבנה במקור ככנסייה שיועדה לסנט-זֶ'נֶביֶיב, הקדושה הפטרונית של פריז, אך לאחר שינויים רבים היא מאחדת היום תפקידים ליטורגיים ואתר קבורה מפורסם.
הפנתאון צופה על כל רחבי העיר, ומוקף אתרים ומבנים חשובים נוספים, ככנסיית סנט-אטיין-די-מון, ספריית סנט-ז'נבייב, אוניברסיטת פריז-1 (פנתאון-סורבון) ופריז-2 (פנתאון-אסס), עיריית הרובע החמישי ובית הספר היוקרתי "אנרי הרביעי". רחוב סופלו במזרח מספק פרספקטיבה לעבר גני לוקסמבורג.
המבנה הוא דוגמה מוקדמת לסגנון הנאו-קלסיציזם, עם חזית שנבנתה על פי המודל של הפנתאון ברומא, ומעליה מתנשאת כיפה, שעיצובה מושפע במידה רבה מן הטמפייטו (Tempietto) של ברמנטה. אדריכל המבנה, ז'אק-זֶ'רמַן סוּפְלוֹ (Soufflot, 1713-80), התכוון לשלב את התאורה והקלילות של הקתדרלה הגותית יחד עם העקרונות הקלאסיים. סופלו מת לפני שעבודתו הסתיימה, ותוכניותיו לא הוצאו לפועל במלואן. השקיפות אותה ביקש עבור יצירתו, לא הושגה. יחד עם זאת, זהו אחד ההישגים האדריכליים הגדולים לתקופתו, והמונומנט הנאו-קלאסי הגדול הראשון.
הפנתאון, שנבנה במקור במאה ה-18 ככנסייה, הפך לאנדרטה לכבודם של אנשי המעלה שנטלו חלק משמעותי בהיסטוריה של צרפת. בפנתאון קבורים, בין השאר, וולטר, ויקטור הוגו, ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר דיומא, קונדרוסה, אמיל זולא, פייר ומארי קירי, ורנה קאסן. ייעודיו המשתנים של המבנה, עיטוריו הרבים, ההקדשות שחקוקות על קירותיו והסמלים שבו, מאפשרים לבחון את בניית האומה הצרפתית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילה כנסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לואי החמישה עשר נדר בשנת 1744 שאם יחלים ממחלה בה לקה, יחליף את הריסות כנסיית ז'נבייב הקדושה בבניין מפואר הראוי לקדושה הפטרונית של העיר פריז. המרקיז דה מריני הופקד על העבודה. מריני מימן את האדריכל סופלו, בו בחר לתכנון כנסיית סנט-ז'נבייב בסגנון הנאו-קלאסי. העיצוב הכללי הוא בצורת צלב עם פורטיקו מסיבי בנוי מעמודים קורינתיים.
היסודות נחפרו בשנת 1758. לואי החמישה עשר הניח את האבן הראשונה ב-6 בספטמבר 1764. ואולם, לנוכח קשיים כספיים ומותו של האדריכל סופלו ב-1780, הבנייה התעכבה. היא הושלמה לבסוף רק בשנת 1790, לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית, בידי תלמידיו של סופלו, ז'אן-בטיסט רונדלה (Jean-Baptiste Rondelet) ומקסימיליין ברביון (Maximilien Brébion).
מכנסייה קתולית למקדש רפובליקני
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השנים 1791 ל-1793 עבר המבנה שינוי מהותי בידי אנטואן כריזוסטום קטרמר דה קנסי (Antoine Chrysostome Quatremère de Quincy), שהעניק לו את מראהו הנוכחי, לאחר שהוסב לפנתאון, כלומר, אנדרטה המוקדשת לזכרם של גדולי בניה של האומה. על פי הצעתו של קלוד עמנואל דה פסטורה (Claude-Emmanuel de Pastoret), החליטה האספה המכוננת הלאומית, בצו מיום ה-4 באפריל 1791, להשתמש במבנה שבנייתו עמדה להסתיים, אך לא לקדשו ככנסייה, כדי שיוכל לשמש כנקרופוליס לאנשי מעלה יוצאי דופן שתרמו תרומה משמעותית לגדולתה של צרפת, כך שמקדשה של הדת יהפוך למקדשה של המדינה, וקברם של אנשיה הדגולים יהפוך למזבח החופש. בגמלון הוצבה הקדשה שהציעה דה פסטורה: "לאנשי המעלה, המולדת אסירת-התודה" ( Aux grands hommes, la patrie reconnaissante).
שינויים היסטוריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן הקיסרות הראשונה, תחת צו מיום ה-20 בפברואר 1806, המבנה שימש פעם כאתר קבורה לאנשי המעלה ופעם כאתר פולחן. בקריפטה נטמנו ארונות הקבורה בעוד שבאזור העליון התקיימו טקסים דתיים, בעיקר בעלי זיקה להנצחה קיסרית.
- משנת 1821 ועד 1830 לא שימש המבנה כפנתאון; לואי ה-18 ושארל העשירי הפכו אותו לכנסייה בלבד, שהוקדשה לז'נבייב הקדושה.
- המונרכיה של יולי, בתורה, נסוגה מהגדרת האתר ככנסייה בה מתקיימים טקסים קתוליים ב-15 באוגוסט 1830, והשיבה למקום את ייעודו כפנתאון, שכונה מעתה "מקדש התהילה" (le Temple de la Gloire). דוד ד'אנז'ר הכין את הגמלון המפורסם, עם הכיתוב ששוקם: "לאנשי המעלה, המולדת אסירת-התודה". ואולם, במהלך אותה תקופה איש לא נטמן בפנתאון.
- בין השנים 1848-1851, בתקופת הרפובליקה השנייה, כונה המבנה "מקדש האנושות" (Temple de l'Humanité), אך אישים חדשים לא זכו להיכנס בשערי הנקרופוליס המכובדת.
- בזמן הקיסרות השנייה (1851-1870), המבנה חזר לשמש ככנסייה, והכיתוב הוסר שוב.
- רק מאז שנת 1885, מועד קבורתו של ויקטור הוגו בפנתאון, חדלה בזיליקת סנט-ז'נבייב מלהתקיים. מאז ועד היום משמש המבנה כאתר מנוחה אחרונה לאנשי המעלה שזכו לכבוד מידי הרפובליקה.
אדריכלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפנתאון הוא מבנה באורך 110 מטרים וברוחב 84 מטרים. הפסדה המרכזית מעוטרת בעמודים קורינתיים, ומעליהם גמלון משולש, שנוצר בידי דוויד ד'אנגר. המבנה, בצורת צלב יווני, מוכתר בכיפה בגובה 83 מטרים, המחופה בלנטרנה. פנים הכנסייה עוטר בידי ציירים אקדמיים כפייר פובי דה שאבאן (Puvis de Chavannes), אנטואן גרו (Gros) ואלכסנדר קבנה (Cabanel).
הפרויקט האדריכלי של סופלו
[עריכת קוד מקור | עריכה].png)
התוכנית האדריכלית של סופלו כללה כנסייה בעלת כיפה, בצורת צלב יווני, כלומר בעלת ארבעה אגפים קצרים, שווים באורכם וברוחבם. למימוש תוכניתו, שאל סופלו סגנונות אדריכליים שונים, ועל כך כתב מקסימיליין ברביון:
המטרה המרכזית של אדון סופלו, בבניית כנסייתו, הייתה שילוב, באחת הצורות היפות ביותר, בין הקלילות של המבנים הגותיים, עם ההדר של האדריכלות היוונית
סופלו שילב בכנסייתו סיגנונות שונים:
- אדריכלות גותית: המבנה, אשר מורכב מספינה מרכזית בעלת קשתות ותמיכות דואות מעל המעברים הצדדיים. יש לציין שסופלו הכיר היטב את האדריכלות הגותית משום שכתב ספר על אדריכלות זו בשנת 1747.
- אדריכלות ביזנטית: בשימוש שעשה בכיפות החיפוי.
- אדריכלות קלאסית: עם כיפת התוף, עם גלריית העמודים החיצונית, היא מחווה לטמפייטו של ברמנטה.
- אך מעל לכל, אדריכלות יוון העתיקה: עם גלריה בעלת שישה עמודים, גמלון משולש (שהיה ייחודי באותה תקופה), ועמודים קורינתיים הנושאים אנטבלטורה.
בשל השילוב הזה בין הסגנונות השונים, כנסיית סנט-ז'נבייב הוחשבה בידי פייר לוודן (Pierre Lavedan) ולואי הוטוקר (Louis Hautecœur)כמבנה האקלקטי הראשון.[2] יחד עם זאת, היא מסווגת על פי רוב כנאו-קלאסית, בראש ובראשונה בשל התקופה בה נבנתה, ובשל אוצר המילים האדריכלי הקלאסי בו נעשה שימוש בתכנונה (עמודים, אנטבלטורה, גמלון וכדומה), מתוך שאיפה לחזור לפשטות העתיקה כנגד סגנון הבארוק שרווח באותם ימים.
מקדש רפובליקני, מקום זיכרון קולקטיבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מי מחליט על קבורה בפנתאון?
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל מהמהפכה הצרפתית, ה"פנתאוניזציה", קבורת אישים בפנתאון, התכוננה על רקע מסורות ממצרים העתיקה, עבור דרך יוון ורומא. ההחלטה להעניק לאישיות מסוימת את הכבוד העילאי, השמור לאנשי המעלה של המולדת, וכן ניהול טקס הקבורה, השתנו על פי התקופה בהיסטוריה של צרפת.
בשנת 1791, בעת כינון מושג הפנתאון הצרפתי, האספה המכוננת הלאומית הייתה זו שהחליטה. בשנת 1794 נטלה הוועידה הלאומית את התפקיד והחליטה על קבורתו של ז'אן-ז'אק רוסו, אך גם על הוצאתו של מירבו מהקבר, ומאוחר יותר על הוצאתו של מארה.
בזמן הרפובליקה הצרפתית השלישית, השרים הם שהציעו ובחרו מועמדים. כמה העברות של אישים לפנתאון, כגון זו של אמיל זולא ב-1908, עוררו ויכוחים אלימים.
בימינו, הבחירה נתונה בידי נשיא הרפובליקה. נדרשת רק החלטה, ואין חוק של ממש או מסמך רשמי שקובע את הקריטריונים לבחירה או את צורת הטקס. ניתן למנות מספר נשיאים ברפובליקה החמישית (שארל דה גול, פרנסואה מיטראן, ז'אק שיראק) ששאפו לעטר את כהונתם בקבורת אישים בפנתאון, כך שתשתקף באופן סמלי ממעשיהם תפיסת את ההיסטוריה של צרפת.
בשנת 2007 ישנם 76 אישים עליהם החליטה הממשלה כי יקברו בפנתאון. מהם כמה שהוצאו ממנו לאחר שנקברו בו.
הקדשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המולדת הצרפתית מכבדת את בניה גם בחקיקת שמותיהם על קירות המקדש הרפובליקאי. מעל אלף שמות חקוקים בו. ניתן למצוא שם:
- את שמות של 546 סופרים שמתו למען צרפת במהלך מלחמת העולם הראשונה (בהם גיום אפולינר).
- את שמות 199 סופרים שמתו למען צרפת במלחמת העולם השנייה (בהם אנטואן דה סנט-אכזופרי, מקס ז'קוב)
על קירות הספינה המרכזית חקוקים שמות של אישים ידועים בהיסטוריה של צרפת הודות למאבקיהם ורעיונותיהם. במדרגות המונומנטליים ניתן למצוא לוח לזכר החיילים שמתו בקרבות של שנת 1870. בקריפטה לוח ברונזה מציין את שמותיהם של אלו שנפלו במהלך מהפכת יולי 1830. לוח זה הוצב בידי לואי פיליפ בטקס שנערך ב-29 ביולי 1831. שמות הנופלים במהלך המהפכה של 1848 נוספו מאוחר יותר.
בינואר 2007 הסיר נשיא צרפת, ז'אק שיראק, את הלוט מעל לוח הוקרה שהוצב בפנתאון לכבודם של מעל 2,600 איש שהוכרו כחסידי אומות עולם על ידי מוסד יד ושם בישראל, הודות לתרומתם להצלת יהודים מפני גירוש למחנות הריכוז. לוח ההוקרה מציין כי שלושה רבעים מיהודי צרפת ניצלו מהמלחמה, לא פעם בזכות אנשים פשוטים שהגישו להם עזרה, תוך סיכון חייהם.
רשימת אנשים שנקברו בפנתאון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניסיונות העברה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר ניסיונות לא הוצאו אל הפועל או נכשלו בשל התנגדות האלמנה או המשפחה, סתירות משפטיות עם צוואת הנפטר, התנגדויות שונות, העדר עניין מצד המלייה הפוליטי, וכדומה:
- הפילוסוף רנה דקארט (1596-1650). האספה הלאומית הציעה ב-1792 להעניק לו את הכבוד ולהעביר את גופתו לפנתאון. שתי מאות מאוחר יותר אפרו מונח עדיין בקפלה בכנסיית סן ז'רמן דה פרה בפריז. צו של האספה מה-17 באוקטובר 1793 מעולם לא בוצע.
- העברת גופות הנערים ז'וז'ף ברה וז'וז'ף אגריקול ויילה, שמתו בזמן המהפכה הצרפתית והפכו לסמל לפטריוטיזם רפובליקני, הוצעה על ידי רובספייר בשמונה בניבוז, שנה שנייה. האספה הלאומית הוציאה צו ברוח זו, אך ההעברה מעולם לא התרחשה.
- בינואר 1945 אנשי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית דרשו להעביר לפנתאון את ארונו של הסופר רומן רולן, הודות למעורבותו בהתנגדות לפשיזם, אך המשפחה התנגדה למהלך.
- מפלגת "התנועה הרפובליקאית העממית" (MRP) הציעה להעביר לפנתאון את גופתו של אנרי ברגסון, כנציג היהודים וקורבנות משטר וישי (הקדשה עם שמו נחקקה על קירות הפנתאון בשנת 1967).
- העברתו של אלפרד דרייפוס הוצעה לרגל יום המאה לטיהורו (שהתרחש ב-12 ביולי 1906). לטובת המהלך טענו אישים שונים, בהם שר התרבות לשעבר ג'אק לאנג (Lang), שר המשפטים פסקל קלמאן (Clément) והשר לשעבר אוליבייה סטירן (Stirn), בן אחיין רחוק של אלפרד דרייפוס, כי יהיה זה טיהור שני של הקצין היהודי.[3] ואולם, ב-5 ביולי 2006 הודיע ז'אק שיראק שהפרויקט לא ייצא אל הפועל.[4] באותו אירוע הצהיר שר המשפטים לשעבר, רובר באדינטר (Badinter):
דרייפוס הוא קורבן, אמנם בעל אומץ יוצא דופן, אך קורבן, וגיבור אמיתי הוא מי שלו האומץ לבחור את גורלו [...]. הגיבור של פרשת דרייפוס הוא אמיל זולא, והוא קבור בפנתאון
הפנתאון במדע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1851 הדגים הפיזיקאי, לאון פוקו, כיצד מסתובבת הארץ בניסוי שערך בפנתאון, בעזרת מטוטלת שנתלתה במרכז הכיפה, על חוט באורך 67 מטרים. המטוטלת המקורית, שהוצגה במשך שנים במוזיאון לאמנויות והמקצועות, הושבה לפנתאון בשנת 1999.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הפנתאון של פריז- האתר הרשמי של הפנתאון של פריז - במרכז לאנדרטאות לאומיות של צרפת
- הפנתאון של פריז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Maximilien Brébion, Mémoire à monsieur le comte de la Billarderie Angiviller 1780, publié par Michael Petzel, Soufflots Sainte-Geneviève und der französische Kirchenbau des 18. Jahrunderts, Berlin, 1961, p. 147
- ^ Michael Petzel, Soufflot et l'ordonnance de Sainte-Geneviève, in Soufflot et l'architecture des Lumières (actes du colloque Soufflot et l'architecture des Lumières), 1980, ed. École nationale supérieure des Beaux-Arts, Paris, p. 12 à 25,
- ^ העיתון ליברסיון, מהדורה מהשישה ביולי 2006
- ^ Le Monde, édition du 7 juillet 2006, page 3
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 | פורטל פריז | ||
 | האדריכלות | ||
