מבצע ההר

מבצע ההר (מבצע אל ההר) היה מבצע צבאי של צבא ההגנה לישראל במלחמת העצמאות. המבצע, שביצועו הוטל על חטיבת הראל, נערך בין 19 באוקטובר ל־22 באוקטובר 1948, נגד הכוחות הקלים המצריים וכוחות ערביים מקומיים, בפרוזדור ירושלים, דרומית לנחל שורק ועד לבית ג'יברין. היה זה המבצע האחרון במלחמה בגזרה זו. שמו המקורי של המבצע היה הושענא רבא, וזאת כיוון שמועד פתיחתו חל בערב סוכות תש"ט. השם בו ידוע המבצע ניתן לו רק זמן ניכר לאחר סיומו, וככל הנראה מרמז על מעין "סגירת מעגל", באשר לפרשת מחלקת ההר.^[1]

בנוסף לכוח המצרי העיקרי, שפעל בנגב, החל ממועד הכרזת העצמאות, חדר לארץ ישראל כוח מצרי משני, על בסיס מתנדבים מן האחים המוסלמים, יחד עם ערבים מקומיים, מאורגנים בכמה מסגרות, אשר פעל בהר חברון מדרום לירושלים. בתקופה שקדמה למבצע הטרידו הכוחות הערביים האמורים את התחבורה היהודית והשיירות בדרך לירושלים. במהלך חודש ספטמבר 1948 נהרגו 19 ונפצעו 68 ישראלים שנעו על הכביש.^[2]

ב־15 באוקטובר החל מבצע יואב לדחיקת הנוכחות המצרית מדרום ארץ ישראל. במקביל תוכננו שני מבצעים נגד הכוחות המצריים גם בחזית המרכז. האחד, ממערב לציר חברון–בית לחם: מבצע ההר, ובנוסף לו, גם מבצע יקב, אשר בוצע על ידי חטיבת עציוני (חטיבה 6).

מטרות המבצע היו ריתוק הכוחות המצריים, כסיוע למבצע 'יואב', ובנוסף, הרחבת השליטה הישראלית בפרוזדור ירושלים בכיוון דרום, על חשבון הנוכחות המצרית.

בפקודת המבצע הוצבו כמה יעדים: תמיכה במבצע 'יואב' באגפו המזרחי, פתיחת כביש בית ג'יברין, כדי שישמש דרך נוספת לנגב, כיבוש בית ג'אלא ושחרור ירושלים מן האיום שמדרום, כיבושו מחדש של גוש עציון והשתלטות על הר חברון.^[3]

מן הצד הישראלי השתתפה במבצע חטיבת הראל, אשר הפעילה לראשונה ארבעה גדודים. שני גדודים הופעלו בשלב הראשון של המבצע: הרביעי, בפיקודו של דוד אלעזר, והחמישי, בפיקוד משה (מוריס) בן דרור. בהמשך הצטרפו הגדוד השישי, בפיקוד צבי זמיר, ובפעם הראשונה, גם הגדוד העשירי, המשוריין, בפיקוד שלמה שילוח (שלאוך), אשר באותה העת היה עדיין בשלבי הקמה. מפקד החטיבה היה יוסף טבנקין. לרשות 'הראל' עמד שפע יחסי של נשק מסייע: תותחים, מרגמות ומקלעים.

הכוח המצרי מנה כ־600 חיילים סדירים למחצה, ועוד מספר בלתי ידוע של ערבים מקומיים. עמד לרשותם נשק מסייע, כמו תותחים ומרגמות, וכן עמדו לרשותם מספר משוריינים. עם זאת, הם סבלו ממוראל ירוד, ולנוכח התפתחות הקרבות בנגב, קצינים נטשו את חייליהם, בטרם תיחסם דרכם למצרים. עקב מבצע קדם, העביר הלגיון הירדני כמעט את כל חייליו שבגזרה, המעטים מלכתחילה, לגזרת ירושלים. אותו מבצע ריתק, בנוסף, חלק מן הכוח המצרי ומן הערבים המקומיים. כדי 'להראות נוכחות', הלגיון השאיר בהר חברון כוח בגודל מחלקה, בערך, בן 30 חיילים. בהמשך, פלוגה מוגברת של הלגיון ניסתה למלא את החלל, ולארגן את הכוחות, לשווא (ראו להלן).

המבצע החל בלילה בין 18 ו־19 באוקטובר בכיבוש המשלט המשותף (כיום בחלקה הישן של העיר בית שמש), על ידי שלוש פלוגות מהגדוד החמישי של הפלמ"ח, ופלוגה מהגדוד הרביעי. אלה הסתייעו במרגמות ובתותחים 65 מ"מ. במשלט זה ישבו, מאז סיום קרבות עשרת הימים, חיילי חטיבת הראל, כשהם מרוחקים כ־60 מטר בלבד מהמצרים. אלה האחרונים איישו, בכוח של פלוגה מוגברת, מתחם ובו שלושה מוצבים, אשר 'המשלט המשותף' היה החזק שבהם. המשלט האמור נכבש לאחר ריכוך ארטילרי, כיבוש המוצבים המשניים, ולבסוף, איגוף ממערב, ותקיפת המוצב מעורפו. מעט לפני ההסתערות הסופית, נהרג קצין המבצעים הגדודי – סרן אהרן (ג'ימי) שמי, מאש שנורתה מכיוון הכפר עין־שמס, הסמוך לתל בית שמש. כיבוש 'המשלט המשותף' הסתיים ב־23:15.

שתי כיתות מהגדוד החמישי, פלוגה מהרביעי, וכוח משוריינים המשיכו לכיוון עין־שמס. בהתקרבם לעין־שמס, תחת חיפוי ארטילרי, נפתחה על הלוחמים אש עזה, כולל משני תותחי 37 מ"מ, משני מקלעים ומכ־20 רובים. מהאש נפצעו כמה מהלוחמים. בנוסף, עלה אחד המשוריינים על מוקש, אחד החיילים נהרג ועוד חמישה נפצעו. משוריין נוסף עלה על מוקש, ללא נפגעים. כיוון שכך, נותרו המשוריינים בעמדת חיפוי, האש הארטילרית הופסקה, ושתי הכיתות תקפו את עין־שמס תוך איגוף, וכבשו את המקום תוך כמה דקות.

הכוח שכבש את עין־שמס הגיע לבית ג'ימאל בשעה 02:00 בערך, לפנות בוקר ה־19 לחודש. הפלוגה מן הגדוד הרביעי תקפה ממזרח, בעוד שתי הכיתות מן הגדוד החמישי תוקפות ממערב. במקביל, תקפו המשוריינים את המנזר מכיוון השער, מצפון. ההתקפה החלה ב־2:30 בערך, והמנזר נכבש ללא אבדות לפלמ"ח. עם זאת, כאשר עזבה את המנזר הפלוגה מהגדוד הרביעי, עלה אחד הרכבים על מוקש, וחייל אחד - שמואל נַפַרסטֶק - נהרג. בערב יום המחרת, 20 באוקטובר, התקדמה פלוגה מן הגדוד החמישי, מבית ג'ימאל לכיוון בית נטיף, אשר התצפיות עליו הראו סימנים לנטישה. בשעה 20:30, לאחר קרב, כבשה הפלוגה את הכפר, שתושביו עזבוהו. הפלוגה המשיכה להתקדם ותפסה את צומת הדרכים הרטוב–בית ג'יברין–חוסאן (צומת עציונה של ימינו, בקירוב). ב־21 לחודש, כבשה פלוגה מן הגדוד החמישי, את בית עיטאב, שהיה נטוש כמעט לגמרי (ננטש ב־19 לחודש, ראו להלן).

שתי פלוגות מהגדוד הרביעי, עמן נע המג"ד אלעזר, תקפו את דיר אל הווא (כיום נס הרים) ממערב, כיוון לא צפוי בשל המעלה התלול. לאחר ריכוך של מרגמות, כבש הכוח את הכפר לנוכח אש דלילה וללא אבדות. באותו זמן נכנסה אל הכפר מחלקה הסיירים של הגדוד מצד מזרח. בהמשך אותו לילה התקדם הגדוד הרביעי, וכבש את דיר־אבאן, אשר כיבוש דיר אל הווא, יחד עם ההתקדמותו בו־זמנית של הגדוד החמישי (ראו למעלה), איימו לנתקו. בבוקר יום המחרת, ה־19 לחודש, דיווחו התצפיות כי המצרים פינו בצורה מסודרת את עלאר ואת בית עיטאב. סיירי הגדוד תפסו את הכפרים אל קבו, סופלה, ואדי פוכין וראס אבו עמר, אשר תושביהם נמלטו יחד עם אלה של דיר אל הווא. פלוגה נוספת מן הגדוד תגברה את כוחות הגדוד החמישי (ראו למעלה). למחרת, ה־20 לחודש, יצאה אותה פלוגה, שהוחזרה בינתיים לגדוד, כדי לכבוש את מוצבי צומת 'המזלג' (צומת צור הדסה של ימינו), בו מסתעף הכביש אל בית ג'יברין מן הכביש דיר אל הווא–אל־ח'דר. הפלוגה נתקלה בדרכה באש, וכיוון שנראה היה כי לא תצליח להשלים בו־בלילה את משימתה, ואף תימצא בשטח נחות באור יום, אזי לאחר התייעצות, נסוגה.

תצפיות של צה"ל זיהו נטישת תושבים באזור בית ג'אלה–אל־חאדר, כמו גם נסיגת חיילים מצריים. מבוקר ה־21 באוקטובר נערכה החטיבה להמשך ההתקדמות, במטרה לתפוס את השטחים שהתפנו כאמור, לנתק את חברון, לכבוש את בית ג'אלה ואת צומת אל חאדר (על כביש 60 של ימינו). אלא שלכך לא נתקבל אישור מן המטכ"ל. המח"ט טבנקין ניסה להשיג במטכ"ל אישור כזה, ולפיכך, מפקד המבצע באותו שלב היה קצין המבצעים אליהו סלע ('רעננה').

לצורך המשך המבצע, הרכיבה חטיבת הראל כוח מקובץ, אשר כלל פלוגה מהגדוד הרביעי, פלוגה מהחמישי ופלוגה מהשישי. לאלה נוספה כמחצית פלוגת משוריינים מהגדוד העשירי, וכסיוע, עמדו לרשות הכוח שני תותחי 65 מ"מ. הכוח המקובץ התרכז בדיר אל הווא בלילה שבין ה־21 ל־22 באוקטובר. המחצית השנייה של פלוגת המשוריינים נועדה להגיע אל 'המזלג' מדרום מערב, מכיוון בית נטיף, ולסייע לכוח המקובץ. ב־22 באוקטובר בבוקר, יצא הכוח המקובץ מדיר אל הווא לכיוון משלטי 'המזלג'. בדרכו למקום עלה משוריין על מוקש, חסם את הציר, וגרם לעיכוב. כאשר קרב הכוח אל הצומת, נפתחה עליו אש מתותח 20 מ"מ, ממרגמות ומנשק קל. בינתיים, הכוח המשוריין, שיצא מבית נטיף, הגיע אף הוא אל 'המזלג', וסייע להתקפה, אשר עלתה יפה, וללא אבדות לכוח התוקף. לאחר כיבוש ה'מזלג', התקדמו כוחות הראל על הכביש לכיוון חוסאן, תוך שהם כובשים, בשעות אחר הצהריים, את המרחב שמסביב לצומת. באותן שעות עצמן, הוכרזה הפוגה נוספת. בשעות הלילה הפגיזה הפלוגה המשוריינת את חוסאן, אשר עוד במהלך היום נצפתה נטישת תושביו. בהמשך, נכנסו המשוריינים אל הכפר וכבשו אותו.

בעוד הפלמ"ח נערך להמשך ההתקדמות, התקבלה הוראה מדוד בן-גוריון, באמצעות צבי איילון, לעצור את ההתקדמות דרומה ומזרחה, עקב כניסת ההפוגה לתוקף. הוא דרש, בנוסף, לפנות אף את הכפר חוסאן, אשר נכבש לאחר מועד ההפוגה. קו העצירה נקבע לבסוף מעט מזרחה לצומת 'המזלג'. כוחות 'הראל' השתלטו ללא התנגדות על הכפרים הערביים שממערב לאותו קו: עלאר, דיר א־שיח', ג'רש ובית אותיו. כפרים אלה נמצאו כולם ריקים או כמעט ריקים. בהמשך להשתלטות זו, כוחות מן הגדוד השישי נפגשו עם כוחות חטיבת גבעתי באזור תל עזקה. הלגיון הערבי שלח כוח מקובץ בן כמה מאות לוחמים (שכונה 'כוח G'), בפיקוד הקצין הבריטי ג'פרי לוקט (Lockett), כדי לנסות לארגן את הכוחות הערביים, אך היה זה מעט מדי ומאוחר מדי.^[2]

בינתיים, פוצצו חלק מהבתים בכפרים שנכבשו, כדי למנוע את תפיסתם חזרה בידי האויב. בבית נטיף ובדיר אבאן, שני כפרים אשר יוחס להם חלק בהשמדת הל"ה, נעשה הדבר ביתר אינטנסיביות.^[4]

ההוראה של בן-גוריון עוררה תסיסה בקרב פיקוד 'הראל'. בן-גוריון חשש מתגובת העולם והאו"ם, בייחוד כיוון שאזור הקרבות נמצא ק"מ אחדים מבית לחם. כן רצה בן-גוריון למנוע את כניסת הלגיון הירדני לקרבות, ואולי, בעקבותיו, גם הצבא העיראקי.^[5] יגאל אלון סבר כי הוחמצה ההזדמנות לשחרור "גוש עציון השדוד" בשל "שיקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים שנראו להנהגת המדינה כנבונים באותה שעה", אך לדעת ההיסטוריון אלחנן אורן שיקוליו של בן-גוריון היו נכונים ונועדו לבסס בפעילות מדינית את ההישגים הצבאיים שהושגו בנגב ובהרי יהודה.^[6] בעקבות המבצע הורחב פרוזדור ירושלים עד עמק האלה והגבול הורחק מהדרכים לירושלים. רוב הכוחות המצריים עברו מבית לחם לחברון ואת מקומם תפס הלגיון הירדני.^[4] הקו אליו הגיעו הכוחות הישראלים במבצע ההר נקבע כקו שביתת הנשק בין ישראל לעבר הירדן בהסכמי רודוס, שנחתמו באביב 1949. בשבועות שלאחר המבצע, חטיבת 'הראל' הועברה מאזור ירושלים אל הנגב, שם נטלה חלק חשוב במבצע חורב.

במבצע זה נהרגו ארבעה חיילי צה"ל.

• שאול דגן ואליהו יקיר, פלמ"ח – "הראל", לוחמי "הפורצים" – הגדוד הרביעי, ירושלים, 2004, עמ' 173–185.
• צביקה דרור, הראל, חטיבת פלמ"ח – הראל במערכה על ירושלים תש"ח, עורך: נתן שחם, הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 267–272.
• נדב פרנקל, "מבצע 'ההר' במלחמת העצמאות", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: 70 למדינה, כרך י"ח, בן שמן: מודן, הוצאת משרד הביטחון והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2018, עמ' 95–128.
• תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות.
• ספר הפלמ"ח, כרך ב'.
• חברים מספרים על ג'ימי, הוצאת אריאל, 2000 (הוצאה מחודשת).

• הר חברון במלחמת העצמאות, באתר צה"ל, 24 באוקטובר 2022
• צבא ישראל מתקדם בהרי יהודה, דבר, 22 באוקטובר 1948
• מילות השיר "היו זמנים", באתר שירונט