בניגוד לשאר מצודות הטגארט, אשר ננטשו לקראת סיום תקופת המנדט, המשיכו הבריטים לאייש את משטרת עיראק סווידאן עד לרגע האחרון ממש. על פי תוכנית החלוקה נכללו הן המצודה והן הכפר בשטח המדינה הערבית, אולם האדמה עליה עמדה המצודה הייתה בבעלות יהודית. ב-12 במאי1948, יומיים לפני עזיבת הנציב העליון את ישראל, מסרו הבריטים את המצודה לידי כוחות ערבים. חלק מהכוחות היו אנשי האחים המוסלמים וחלקם כוחות חלוץ מצריים, שהחזיקו בה עד הגעת תגבורת של חיל המשלוח המצרי, שהתקדם באותה שעה לעבר ישראל. החזקת המצודה על ידי הצבא המצרי הביאה לשליטה מצרית מלאה על הכבישים והדרכים העיקריים באזור וכן למיקומם בשטח השולט על קיבוץ נגבה, המרוחק כ-1.5 ק"מ מהמצודה, דבר שאיפשר להם לטווח אותו באמצעות ארטילריה.
כינויה של המצודה בידי הלוחמים בנגבה היה "המפלצת על הגבעה", ועד מהרה הפך כיבושה ליעד עיקרי של הלוחמים באזור[1][2].
נעשו 8 ניסיונות לכיבוש משטרת עיראק סווידאן, בהם נטלו חלק לוחמים מיחידות שונות. לאחר 7 ניסיונות כושלים (5 של חטיבת גבעתי, ועוד שני ניסיונות של חטיבת הנגב) הצליחו חבלני גדוד 89 של חטיבה 8 לפרוץ לתוך מבנה המשטרה, מה שהוביל לכניעת הכוח המצרי שאייש את המצודה[1][2].
במסגרת תוכנית ד' של ארגון ההגנה, שהוכנה לקראת תום המנדט הבריטי, הוטל על חטיבת גבעתי בפיקודו של שמעון אבידן לתפוס את מצודות הטגארט ששכנו במרחב פעולתה מיד בצאת הבריטים מהן. ב-17 באפריל 1948 השתלט גדוד 53 של החטיבה בפיקוד יצחק פונדק על משטרת קטרה, בסמוך לגדרה, באמצעות איומים בלבד. פונדק ביקש להשתלט באותה הדרך גם על משטרת עיראק סואידן אך נתקל בהתנגדות מפקד קיבוץ נגבה, יצחק דובנו, שנתמך על ידי אבידן.
ב-12 במאי העביר מפקד נגבה, יצחק דובנו, דיווח באמצעות מברק למפקד גדוד 53 של חטיבת גבעתי כי:
הערב בשעה 18:30 נתפסה משטרת עיראק-סואידן ע"י מצרים בשיתוף פעולה עם מספר כפריים מזוינים. הצבא הבריטי עשה את הכנותיו לפינוי המשטרה בסתר, את גמר הכנותיו סימן לערבים על-ידי הדלקת פצצות תבערה. אחרי הסימן נפתחו דלתות המוסך וכמה עשרות כלי רכב צבאי עזבו את הבנין בכיוון לאל-מג'דל. אותו רגע גלשו מהגבעה השכנה כ-40 מצרים, נכנסו לבנין ותפסו בו עמדות.
למחרת היום קיבל מפקד גדוד 53 ידיעה מהש"י לפיה אנשי הצבא המצרי עזבו את המשטרה ולתוכה נכנסו כפריים מהסביבה, ובשעות היום מחזיק בה כוח סמלי של 6 זקיפים[3].
ב-13 במאי במהלך מבצע ברק, לאחר כיבוש הכפרים ברייר וחוליקאת על ידי גדוד השני מחטיבת הנגב, הציע המג"ד, משה נצר, לנצל את ההזדמנות, להמשיך צפונה ולתקוף עם הגדוד את מצודת עיראק אל סווידאן. עודד מסר, קצין האג"ם של חטיבת הנגב, לא נתן את האישור לפעולה. בכך ייתכן שהוחמצה ההזדמנות לכבוש את המצודה טרם התבצר בה כוח מחיל המשלוח המצרי (1948).
בעוד רוב גדודי חטיבת גבעתי קבלו פקודה לעבור לאזור לטרון על מנת להשתתף במבצע מכבי ב', נותר גדוד 53 בדרום כדי להתארגן מחדש אחרי הקרב הלילי בבית דראס. לאור מצבה של החטיבה והגדוד ולאור המידע המוטעה של הש"י שלח המג"ד, יצחק פונדק, מחלקתמשוריינים אחת מגדוד 53, באור יום 14 במאי, לתפוס את בניין המשטרה. התקפה חלשה זו נבלמה ללא קושי באש הכוח המצרי הניכר שישב במצודה.
בלילה שבין 18 ו-19 במאי נערך ניסיון שני לכיבוש המצודה, על ידי לוחמי חטיבת גבעתי מגדודים 53 ו-54. ההתקפה, שנערכה מכיוון צפון, נכשלה בשל תכנון לקוי שכן מתוך פלוגה א' התוקפת רק מחלקה אחת יועדה לפריצה והשאר לחסימה ואבטחת צירי הגישה. פלוגה מגדוד 54 אבטחה את המעגל הרחוק יותר. אש הרתק של המרגמות ושל המקלעים הבינוניים לא הצליח לשתק את אש המגנים, ומשהתקרבו הלוחמים לשטח המצודה, הופעלו מוקשי תאורה רבי עוצמה, שהביאו לאיבוד אלמנט ההפתעה. לכן הוחלט להורות על נסיגתם.
בלילה שבין 21 ו-22 במאי נערך ניסיון שלישי לכיבוש המצודה, הפעם על ידי כוח מעורב שכלל גם את אנשי חטיבת גבעתי. נקבעו 3 כוחות פריצה, אולם הם לא רוכזו למאמץ אחיד. עם עלות השחר ניתנה הפקודה לסגת, היות שהתברר כי לכוח התוקף היו 40 פצועים ו-3 הרוגים.
בלילה שבין 10 ו-11 ביוני, שעות ספורות בטרם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף, נערך ניסיון רביעי לכיבוש בניין המשטרה, על ידי לוחמי חטיבת הנגב. הפעם ההתקפה הייתה מצפון, מכיוון קיבוץ נגבה. בעת הקרב נתקלו הלוחמים בהתנגדות עזה, הן של הכוחות שאיישו את המצודה, והן של כוחות שהגיעו לסייע, לרבות שריוניות ומטוסים. עם עלות השחר נסוג הכוח התוקף תוך כדי אבדות: הרוג ושני פצועים.
בלילה שבין 8 ו-9 ביולי, ערב סיום ההפוגה הראשונה, נערך צה"ל למבצע אנ-פאר (אנטי פארוק) בסדר כוחות דו-חטיבתי, שנועד לפרוץ אל הנגב הנצור. במסגרת הניסיון החמישי הוטלה על חטיבת הנגב המשימה לכבוש את המצודה פעם נוספת. ובעוד שחטיבת גבעתי תקפה מצפון וכבשה את הכפרים בית עפה ועיראק סווידאן, פלוגה מתוגברת של חטיבת הנגב תקפה את המצודה מדרום. ההתקפה החלה באיחור רב, הכוח פרץ 4 גדרות תיל, ואז גילה גדר נוספת חמישית המקיפה את המצודה, עליה המודיעין לא ידע. השחר שהחל לעלות טרם פריצת הגדר החמישית, הוביל לפקודה להסיג את הכוחות, על מנת לא להתעמת עם הכוחות המאיישים את המצודה באור יום. אבדות הכוח התוקף: שלושה הרוגים ושני פצועים.
בלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר, 3 ימים לאחר תחילת מבצע יואב, ערכה חטיבת גבעתי ניסיון נוסף לכיבוש מבנה המשטרה. הלוחמים הצליחו אמנם לפרוץ 2 גדרות תיל, אך במאמציהם לפרוץ את הגדר השלישית נתקלו באש חזקה וכתוצאה מכך נאלצו לסגת. על הסיבה לכישלון כתב מג"ד 51יהודה ואלך:
לא ידענו מראש שבבניין שוכנת פלוגה של הצבא המצרי ולה כמות גדולה של מק"בים ומקלעים, ולא "מחלקה בעלת מורל נמוך" בלבד".
— אברהם אילון, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות, 1963, עמ' 532.
זוג מטוסים של חיל האוויר יצא להפציץ את המצודה בשעות הצהריים המאוחרות של 20 באוקטובר. המטוס הראשון, אשר הוטס על ידי ליאונרד פיצ'ט, הצליח להנחית את פצצותיו על מתחם המשטרה ואילו למטוס השני הייתה בעיה בשחרור הפצצות. עם הגעתם למתחם המשטרה נפתחה על שני המטוסים אש נ"מ חזקה, אשר בעקבותיה נפגע מטוסו של ליאונרד פיצ'ט והוא נאלץ לבצע נחיתת אונס בשטח שהיה בשליטת הכוחות המצריים.[4][5]. צה"ל איתר מאוחר יותר את גופתו של פיצ'ט, ואילו שני אנשי הצוות האחרים במטוס נעדרים עד היום והוכרזו כחללים.[6]
נוסף לאלה, אבדות 'גבעתי' היו שני הרוגים וששה פצועים.
ההתקפה ה-7 תוכננה בקפדנות לאחר לימוד מדוקדק של מודיעין ובכלל זה חקירת שבויים ופענוח מסמכי אויב. יומיים לאחר כישלון הניסיון השישי, בלילה שבין 21 ל-22 באוקטובר ניסה גדוד 51 של גבעתי לפרוץ אל בניין המשטרה, תוך שימוש בלהביורים מותקנים על גבי משוריינים, שכונו "פרעושים". הכוח הפורץ הצליח להבקיע שתיים מתוך חמש גדרות התיל והתקרב עד למרחק של 50 מטר מדרום למצודה, אך התקדמותו נבלמה בשל אש חזקה בה נתקלו מתוך בונקר מאויש (מיצדית) שהוצב חיצונית למצודה. מפקד המחלקה של הכוח הפורץ הטיל על החוליה של טר"שבן ציון ליטנרלהסתער על הבונקר. החוליה נשארה מרותקת לקרקע באש החזקה והבלתי פוסקת ורק בן ציון ליטנר קם הסתער קדימה עם רימונים ושיתק את מקור האש. במהלך הסתערותו הותקף ליטנר בסכינים ונפצע אנושות. על הגבורה שגילה בעת הסתערותו קיבל ליטנר את אות גיבור ישראל. חוסר התיאום בין הכוחות הביא לכך שבעוד שההתקפה של פלוגה ג' עצמה נעצרה מבלי לפרוץ את גדרות התיל, הצליח יוסף עדוי[7], שהתנדב לנהוג במשוריין עמוס בחומר נפץ, להגיע עד למרחק של 30 מטרים מן המצודה. אולם אז נפגע מפגזנ"ט שנורה על המשוריין בו נסע, מכיוון הכפרים עיראק סווידאן או בית עפה, מתותח 6 ליטראות וגרם לפיצוץ חומר הנפץ. פיצוץ המשוריין הביא לפריצת גדרות התיל ואפשר לכוח התוקף לחדור דרך הפרצה ולהגיע אל הקיר המערבי של המצודה, אולם בשל אור היום הוחלט לסגת ולא לנצל את המצב שנוצר כדי להסתער על מבנה המשטרה. בקרב זה היו לגדוד 51 של גבעתי 5 הרוגים ו-26 פצועים.
ב-22 באוקטובר, בתום 'מבצע יואב' הצליחו כוחות צה"ל להשתלט על שטחים נרחבים בנגב ופרצו את הדרך לבאר שבע. כיבוש משלטי חוליקאת ומרחב בית ג'יברין, על ידי חטיבת גבעתי וחטיבה 8, השאיר את החטיבה הרביעית בפיקודו של הקולונל הסודאני סייד טהא, נצורה במובלעת סביב הכפרים אל פאלוג'ה, עיראק אל-מנשייה ומרחב עיראק סווידאן, שקיבלה את השם כיס פלוג'ה[8][9]. כיתור החטיבה הרביעית היקשה, הלכה למעשה, על החשת התגבורת המצרית לנצורים מבחוץ.
ניתוח מהלכי הניסיונות הקודמים לכיבוש המצודה הביאו את יצחק שדה למסקנה כי כל שבעת הניסיונות הקודמים נחלו כישלון מפני שהכוחות התוקפים לא ניסו תחילה לשתק את אש האויב ולהשמיד את מקורותיה, ככל הנראה בעקבות היעדר האמצעים הדרושים לשם כך בקרב חטיבות גבעתי והנגב. יצחק שדה, שאול יפה, סגן מפקד החטיבה ועודד מסר, אחד מהקצינים הבכירים בחטיבה ביקשו לתקוף את מבנה המשטרה באמצעות טנקים וזחל"מים, אולם רוב דרכי הגישה היו חשופות לאש תותחי הנ"ט בקוטר של 57 מ"מ. לאחר ניתוח פני השטח הצליחו שדה וקציני המטה שלו למצוא דרך גישה למצודה מכיוון צפון-מערב. יתרונה הגדול של דרך זו היה בכך שלא הייתה גלויה כלל לכפרים עיראק סווידאן ובית עפה, בהם הוצבו תותחי הנ"ט (זאת משום שמצודת הטגארט חצצה בין שני הכפרים והדרך). בנוסף לכך החליט שדה כי ההתקפה המשוריינת על המצודה תתחיל, מכיוון צפון-מערב לקראת השקיעה, שכן בזמן זה השמש השוקעת תסנוור את עיני המגנים המצרים במצודה ותקשה עליהם לבלום את ההתקפה[1].
לפי תכנונו המקורי של שדה, ההתקפה תתחיל בהפגזה ארטילרית של גדוד 88 הן על המצודה והן על הכפרים עיראק סווידאן ובית עפה, ובהפעלת כוח ההטעיה והרתק על שני הכפרים כדי למנוע כל אפשרות לתגבור הכוחות המצריים במצודה. לאחר מכן, בשעות אחר הצהריים, תתחיל לנוע פלוגה א' מגדוד 89, שחייליה נמנו עם יוצאי הלח"י, בפיקודו של יעקב גרנק, מלווה בטנקים מגדוד 82 בפיקודו של דב צסיס, אל עבר היעד[1]. יחידות הקומנדו והשריון ינועו בשני גלים מכיוון צפון-מערב, בחסות השמש השוקעת, ויפרצו לתוך מבנה המשטרה. במקרה של כישלון ההתקפה תופעל גם העתודה החטיבתית[10].
בשעה 14:00 הורה יצחק שדה על תחילת הפגזה ארטילרית של משטרת עיראק סווידאן וכן של הכפרים עיראק סווידאן ובית עפה. לשם כך פקד על גדוד המרגמות החטיבתי, גדוד 88, להפעיל את מרגמותיו ותותחיו. ההפגזה, שהייתה מדויקת ויעילה למדי, הצליחה לפגוע במספר עמדות של הצבא המצרי על גג המצודה. שדה אף ציין כי ההפגזה המאסיבית גרמה למספר חיילי אויב לנטוש את המצודה ולברוח לכיוון הכפר עיראק סווידאן[1][10].
בשעה 15:47, בעקבות ההפגזה הארטילרית, הופל הדגל המצרי אשר הונף מעל מבנה המשטרה. הפלת הדגל הובילה להעלאת המוראל בין שורות הלוחמים ולשמחה גדולה בקרב מפקדי חטיבה 8 וחברי קיבוץ נגבה, אשר צפו בהתקפה. את רגשות השמחה בעקבות נפילת הדגל המצרי ניתן למצוא ברישומיו של שדה:
מנגבה מודיעים לנו: בשעה 15:47 נפל הדגל. הדגל הוא סמל. אנשינו "היבשים" רוחשים, כנראה, כבוד לסמלים. משנפל הדגל נראה להם הניצחון כמונח בכיס.
בסביבות השעה 15:50, בתום הריכוך הארטילרי, החלו להתקדם הכוחות המשוריינים אל עבר מבנה המשטרה. טנקי גדוד 82, מלווים בחיילי וחבלני פלוגה א' מגדוד 89, חמושים בפצצות בונגלור, הצליחו לפרוץ את גדרות התיל ולהגיע אל קירות המצודה. חבלני פלוגה א' מגדוד 89 הפעילו את חומר הנפץ שהיה ברשותם ובכך הצליחו לפרוץ פרצה בקיר המערבי של מבנה המשטרה. מיד עם הפתח הפרצה בקיר פרצו פנימה כיתת לוחמים מהגדוד והוציאו החוצה את לוחמי הצבא המצרי[11].[1][10].
כיבוש משטרת עיראק סווידאן גרם לנסיגת הצבא המצרי מהכפרים עיראק סווידאן ובית עפה ולצמצום כיס פלוג'ה למרחב הכפרים פאלוג'ה ועיראק אל-מנשייה בלבד[10]. כיבוש מרחב שני הכפרים על ידי חטיבה 8 הוריד את האיום המתמשך מעל היישובים היהודיים הסמוכים, ובפרט מקיבוץ נגבה, אשר סבל במשך תקופה ממושכת מהפגזות ארטילריות. את החשיבות הרבה שראו תושבי נגבה בכיבוש המצודה ניתן לייחס למעמד הענקת הדגל המצרי על ידי יצחק שדה, ב-13 בנובמבר, לתושבי הקיבוץ, אשר הונף מעל מבנה המשטרה ונלקח בתום המבצע. במהלך הענקת הדגל אמר יצחק שדה:
הניצחון הוא לא רק לנו. ידוע שפה לחמה חטיבת גבעתי, ועיקר הניצחון הוא לאלה שהם חתני השמחה היום - לנגבאים.
— אברהם אילון, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות, 1963, עמ' 582.
בתום כיבוש המצודה נפל לידי צה"ל נשק מצרי שכלל: 4 מקלעים, 2 מרגמות ומספר מטולי פיאט. אבדות המצרים: כ-25 הרוגים ו-78 שבויים.
במהלך ההתקפה לא ספגה החטיבה הרוגים ופצועים, אולם במהלך פעולת ההטעיה והרתק נהרגו 6 מלוחמי גדוד 89 ו-14 נוספים נפצעו בעקבות פגיעת פגזי נ"ט, אשר ירו תותחי ה-6 ליטראות מתוך הכפר עיראק סווידאן, בזחל"מי הכוח[10]. טוראיסימן-טוב גנה, לוחם כוח ההטעיה והרתק מגדוד 82, המשיך להילחם, לחלץ ולטפל בפצועים רבים למרות פציעה קשה שספג בשתי רגליו מפגז נ"ט שפגע בזח"לם בו נהג במהלך קרב. על כך קיבל מאוחר יותר את עיטור הגבורה[12].
הפירצה שנפרצה בקיר המערבי של משטרת עיראק סווידאן על ידי חבלני פלוגה א' מגדוד 89
שבויים מצריים במשטרת עיראק סווידאן לאחר כיבושה ב'מבצע שמונה'
לאחר כיבושה של משטרת עיראק סווידאן הוסב שמה ל"מצודת יואב" על שם יצחק דובנו מפקד נגבה, שכינויו בארגון ההגנה היה "יואב", אשר נפל בהפצצת מטוסים מצרית אשר הקדימה את המתקפה המצרית על הקיבוץ.
שנים רבות היה בניין המשטרה בבעלות צה"ל. בשנת 1983, עת הוקמה מחדש חטיבת גבעתי, הוחלט להקים במקום את מוזיאון מורשת גבעתי. המוזיאון כולל מיצג על היסטוריית החטיבה במלחמת העצמאות והקרבות בדרום, אתר הנצחה, מגדלתצפית, תצוגת כלי נשק ממלחמת העצמאות וכן רק"מ ישן.
מצודת יואב (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
