נגעי בתים

נגעי בתים
(מקורות עיקריים)

הכהן משלח את הציפור החיה. איור מאת פול הארדי
מקרא	ספר ויקרא, פרק י"ד, פסוקים ל"ג–נ"ו
משנה	מסכת נגעים, פרק י"ב - מסכת נגעים, פרק י"ג
משנה תורה	הלכות טומאת צרעת, פרק י"ד - הלכות טומאת צרעת, פרק ט"ז
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך מצווה קעז

צרעת הבתים או נגעי בתים (בלשון חז"ל) הוא מושג בהלכה היהודית המדבר על נגע אשר בהופיעו על כותל הבית גורם לו להיות טמא לאחר תהליך ממושך, אדם וכלים שנמצאים בתוכו נטמאים גם הם. לעיתים יש להרוס את כל הבית בגלל הנגע.

דין צרעת הבתים נוהג רק בבית שלו ארבעה קירות ושגודלו המינימלי הוא 4 אמות על 4 אמות.

כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת.
וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת; וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן-הַקִּיר. וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן-הַבַּיִת אֶל-פֶּתַח הַבָּיִת; וְהִסְגִּיר אֶת-הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים. וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת-הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע; וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא. וְאֶת-הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת, סָבִיב; וְשָׁפְכוּ אֶת-הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא. וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל-תַּחַת הָאֲבָנִים; וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת-הַבָּיִת.

— ספר ויקרא, פרק י"ד, פסוקים ל"ד–נ"ג

הנגע בגודל של שני גריסים בצבע ירקרק או אדמדמם^[1], לעיתים חלקו ירקרק וחלקו אדמדם. מראה הנגע הוא "שפל מן הקיר".

ברגע שיש בקיר כתם החשוד כנגע הצרעת קוראים לכהן. לאחר שהכהן קובע שזהו צרעת הבתים, שמים על הבית הסגר של שבוע.

חלותו של הסגר זה, הוא זה שקובע את טומאת הבית למעשה, בשלבים הבאים, ואם נעשה שלא כראוי, גם הטומאה אינה חלה.

למעשה מכאן נלמדת אחת ממיני החזקה שהיא חזקה דמעיקרא - מהתורה, שהרי בפרשיה זו נאמר כי כאשר הכוהן רואה שהבית מנוגע ויש צורך להסגירו, אין הוא צריך לחשוש שמא עד שיצא מהבית וציווה להסגירו, הנגע השתנה ושוב אינו מחויב הסגר, אלא יכול הוא לסמוך על המציאות שהתבררה לו מקודם, ולהסגיר את הבית, וכך לטמא את הבית לאחר שבוע, אם יתברר שהנגע גדל, או לאחר שבועיים אם יתברר שהנגע עמד בעינו^[2].

הראשונים סוברים שחלק מההסגר הוא סגירת הדלת על ידי הכהן; ובמקרה שהכהן מרוחק מהבית, צריך לסגור עם חבל.

לאחר שבוע הכהן בודק שנית את מצב הנגע. אם הנגע נחלש, מקלפים את מקום הצרעת ובזה תם הטיפול. אם הנגע נשאר במצבו הראשון שמים על הבית הסגר לשבוע נוסף, לאחר השבוע הכהן בודק בפעם השלישית את מצב הנגע, אם הנגע נחלש מקלפים את הצרעת ומטהרים את הבית בציפורים כפי שיפורט להלן, אם הנגע לא נחלש וכן אם כבר בבדיקה השנייה מתגלה שהנגע התחזק, חולצים לגמרי את האבנים שעליהם היה הנגע, מטיחים את המקום ושמים הסגר לשבוע נוסף. לאחר השבוע בודק הכהן את המקום בפעם האחרונה, אם הנגע לא חזר מטהרים את הבית, אך במידה והנגע חזר יש להרוס את הבית.

ביום שבו הכהן קובע שהבית נרפא מצרעתו^[3], לאחר חליצת האבנים והטיחה, עליו להביא שתי ציפורי דרור (חופשיות, כלומר לא מבויתות) וכלי חרס חדש^[4] ובו מי מעיין ("מים חיים"). הכהן שוחט ציפור אחת, כך שדמה יישפך אל תוך המים שבכלי החרס, וקובר אותה^[5]. לאחר מכן לוקח הכהן את הציפור החיה, ומצרף אליה ענף של עץ ארז וענף מצמח האזוב, בתוספת צמר צבוע בתולעת שני. את כל אלה טובל הכהן במים המעורבים בדם, ומתיז ("מזה") על משקוף הבית שבע פעמים. לאחר מכן הכהן שולח לחופשי את הציפור החיה.

טיהור הבית שוה להליך טהרת המצורע פרט להזאה שנעשית על משקוף הבית ולא על גוף המצורע^[6].

צרעת הבתים מגיעה כדי לרמוז לאדם בצורה מוחשית שעליו לחזור בתשובה, בטרם יהיה לו צרעת בבגדו או בגופו^[7].

מובא במדרש כי לפני כיבוש ארץ ישראל בידי יהושע בן נון, הטמינו האמוריים את רכושם בקירות הבתים, לכן הביא הקב"ה צרעת על אותם בתים, כדי שיהרסו את הבית ויתגלו האוצרות ששוויים גדול הרבה יותר מהבית. נימוק נוסף המופיע במדרש, הוא שהצרעת מגיעה כעונש למי שלא מוכן לחלוק את רכושו לאחרים, ומשקר למי שמבקש ממנו עזרה^[8].

לדברי התנא רבי אלעזר ברבי שמעון בפועל לא הייתה מעולם צרעת הבתים^[9]. אמנם בתלמוד מובא כי רבו החולקים עליו^[10].

לפי ספר החינוך^[11] מצוות ראיית נגעי בתים נוהגת בארץ ישראל "בכל זמן שיש כהנים ראויים לדבר". בפועל לא נהגו הכוהנים לראות נגעי בתים בזמן הזה, והרדב"ז^[12] כתב שזה משום שאין בינינו כהן מיוחס.

• נגע צרעת
• נגעי אדם

• מנחת חינוך - מצווה קע"ז.

• שיעור על צרעת מהרב אורי שרקי

טומאה וטהרה ביהדות
דרגות טומאה	אבי אבות הטומאה • אב הטומאה • ולד הטומאה (ראשון • שני • שלישי ורביעי)
דרגות קבלת טומאה	חולין • מעשר שני • תרומה • קודש • חטאת
קבלת טומאה	אוהל • מגע • משא • היסט • מדרס • ביאה • בועל נידה • ביאה לבית • מדף • בליעה • עיסוק
מטמאים מן התורה	מת • נבלת חיה ובהמה • נבלת עוף טהור • נבלת השרץ • בעל קרי • פולטת שכבת זרע • מטמאי משכב ומושב - נידה, יולדת, זבה, זב • צרעת (אדם, בתים, בגדים) • שכבת זרע • חטאות המטמאות • מי חטאת
מטמאים מן דרבנן	ידיים • ארץ העמים • בית הפרס • כתבי הקודש • גויים • עבודה זרה • טבילה במים שאובים
נטמאים	אדם • כלים (כלי מתכות, כלי עץ, כלי חרס, בגדים, כלי עור, שק, וכלי עצם) • אוכלים • משקין
אחרים	טומאת מקדש וקדשיו • האיסור לכהן להיטמא למת • הכשר לקבל טומאה • טומאה רצוצה • טומאה הותרה בציבור
טהרה	טבילה • פרה אדומה • מקווה • חציצה • טבול יום • מחוסר כיפורים • טהרת מצורע • טבילת עזרא
סדר טהרות	כלים • אהלות • נגעים • פרה • טהרות • מקוואות • נידה • מכשירין • זבים • טבול יום • ידיים • עוקצים