טומאת כהנים

טומאת כהנים
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק כ"א
משנה	מסכת אוהלות
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן שע"א

האיסור לכהן להיטמא למת הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה אסור לכהן להיטמא למת שאינו "שׁארוֹ", כלומר משבעת קרוביו^[1]. במקרה של פטירת קרובים לא זו בלבד שאין איסור, אלא שיש לכהן חיוב להיטמא להם - ראו טומאת כהן לקרוביו. כהן גדול אסור להיטמא גם לקרוביו.

מקור הציווי מופיע בפרשת אמור;

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

— ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוק א'

אסור לכהן -זכר מבני אהרן הכהן, להיות באחד משלשת המצבים בהם ישנה טומאת מת. (מגע, משא, ואוהל). אף שדיני טומאת מת חלים על כל יהודי, אך רק לכהן יש איסור בדבר. (אין איסור לכהן בשאר טומאות כמו נבילה ושרץ אלא רק באדם מת.)

איסור זה כאמור אינו מדיני טומאה וטהרה החלים על כל ישראל, אלא דין מיוחד בכהנים בפעולת ההטמאות. ואכן רוב הפוסקים סוברים שאף אם הכהן טמא אסור לו שוב 'להיטמא'. אך ישנן דעות יחידות שאין איסור אלא רק לכהן טהור. שאלה זו מכרעת בימינו שכן כל הכהנים בחזקת טמאי מתים.

אף לדיעות המחמירות הנ"ל, בה בשעה שהכהן נטמא (בהיתר כמו לקרובים או באונס) אין לו איסור 'להיטמא' למת נוסף.

אשה (בת כהן או אשת כהן) אינה בכלל האיסור.

לא כל מקום שיש טומאת מת קיים איסור לכהנים בהכרח. ולמשל חלקי גופה שמטמאים רק במגע ומשא ולא באוהל י"א שאין הכהן מוזהר על כך.

כמו כן יש מהראשונים שסברו שיש להחמיר בכל כלי מתכת שדינו כמת עצמו^[2] שלא להיכנס באוהל. אך זהו דבר בלתי ישים בעליל. וכלשונו המליצית של רבינו חיים כהן בשאלתו בעניין לרבינו תם 'אי זה בית תבנו לי' (כלומר שאין בית שאוכל להיכנס אליו). ויש הסוברים שאף שאכן מטמא כל כלי מתכת אבל לא הוזהר הכהן על כך.

אף שמצווים הכוהנים לפרוש מן הטומאה, ציוותה התורה שיטמאו לשבעת קרוביהם, והם: אביו אמו אחיו אחותו הבתולה ולילדיו ואשתו. ואם לא רצה להיטמא מטמאים אותו בעל כורחו, שנאמר: 'לה יטמא' (ויקרא, כ"א ג') וכן למת מצווה. חוץ מכהן גדול שאסור ליטמא לקרוביו ורק למת מצווה מותר.

ההיתר (והציווי) להיטמא לקרובים להלכה דווקא עד לסיום הקבורה ולא אחר כך. אולם ישנן שיטות בראשונים שההיתר הוא 'גורף'. כמו כן אם הגופה איננה שלמה אסור להיטמא. ויש מהפוסקים שמחמירים אפילו אם נתחו את הגופה לאחר המוות והסירו איבר פנימי שאז קרובים כהנים אסורים להיטמא.

בזמנינו נזהרים הכהנים מכניסה לבתי חולים עקב הימצאות חדר מתים בתוכו. כמו כן היו תקופות שכהנים נמנעו ללמוד רפואה מחשש זה, וכן עקב ההכרח להתנסות בנתוחי גופות מתים.^[3]

ישנם כהנים שנמנעים מטיסה מחשש שיש מת במדור המטען בבטן המטוס. אך יש מקלים להחשיב את תחתית המטוס כאוהל סתום החוצץ בפני הטומאה. מחשש דומה ישנם כהנים הנוהגים לברר את נתיב הטיסה, אם אינו עובר מעל בית קברות יהודי (או אפילו של נכרים).

מחמת האיסור לכהנים להיטמא, נמנע מהם מדרבנן להיכנס לבית קברות ואף להתקרב תוך ארבע אמות לקבר. לכן, נהוג שמשפחות הכהנים קוברים את מתיהם בקצה בית הקברות, כדי שיוכלו לבקר את קרובם המת בלי שיזדקקו להיכנס לבית הקברות.

השו"ע פסק להחמיר כאותן השיטות שאף לגוסס אסור 'להיטמא'. אף שאינו נטמא בפועל כיוון שאינו מת, אסרה התורה לדעה זו 'להחלו' שלא יתקרב אל החילול.

יש מחלוקת בין התנאים אם מת גוי מטמא באוהל. רבי שמעון סבור כי אינו מטמא באוהל וא"כ אין איסור בזה לכהן. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אוסר^[4]. אך במגע ומשא לכולי עלמא אסור ליטמא אפילו לגוי.

אסור מהתורה לטמא אפילו כהן קטן שאינו חייב במצוות.^[5] ואשה מעוברת שבעלה כהן (והעובר גם כן כהן) יש אוסרים לה להיכנס לאוהל המת שיש ספק אם העובר נטמא. אבל מתירים במקום שלא ידוע מין העובר. מדין ספק ספיקא.

• פרשת האיסור על עליית כהנים למירון

• האם מותר לכהן ללמוד רפואה - "תורה שבעל פה" חלק ו, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ד (1964), מאת מרדכי הכהן

מדיה וקבצים בנושא טומאת כהנים בוויקישיתוף