מרימר

מרימר
תקופת הפעילות דור שישי לאמוראי בבלי
השתייכות ישיבת סורא
בני דורו מר זוטרא רבינא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרימר היה אמורא בבלי בדור השישי, על פי ספר הקבלה היה ראש ישיבת סורא[1].

רבים מאמרותיו המוזכרות בתלמוד מוזכרות במילה "דרש", והן הדרשות שאמר בישיבה[2].

מרימר היה חבירו הקרוב של מר זוטרא. יחד עסקו בבניית בתי כנסיות[3]. היו להם הנהגות משותפות, ולרוב הם מוזכרים יחד בהנהגות משותפות: מהם: התפללו תפילת שחרית לפני דרשה שנשאו שניהם בעירם בשבת[4], אמרו את ברכת קידוש לבנה כאשר אחרים אוחזים אותם מפאת חולשתם - כדי שיוכלו לאומרה בעמידה[5]. כאשר היה מגיע אליהם גוי בחג הם הודיעו לו כי אסור להם לבשל בשבילו ביום טוב (שכן היתר מלאכת אוכל נפש הותר רק בבישול לצורך יהודי) ולכן עליו להסתפק במה שיביאו לו, מעט ככל שיהיה. בכך מנעו מעצמם לחץ, שעלול להביא לידי הוספת אוכל בסיר לכבוד הגוי, דבר האסור בחג[6]

הוא היה ידיד של רבינא, ואמר לו מאמרים, ששמע מאביו של רבינא, שקיבל מאמוראים מהדורות הקודמים[7]. הם מוזכרים במשא ומתן הלכתי שדנו יחד, פעמים רבות, בתלמוד הבבלי.

מסופר כי פעם עמד רב אחא על פתח ביתו, ובדק את השאלות הנכנסות והיוצאות לביתו, ומששמע פסק שהיה חלוק עליו, החזיר את השואל לשאול שוב את מרימר[8]

חכמי האמוראים היו לומדים מהנהגותיו הלכות רבות. כך למשל, סיפרו שני בניו של רב חסדא לרב אשי, את הסיפור הבא: מרימר הגיע לעירם, אך לא היה להם יין להביא להם שיעשה בו הבדלה, למרות שהביאו לו שכר הוא סירב להבדיל בו, והוא ישן במוצאי שבת ללא הבדלה, ועד שהביאו לו יין להבדלה למחרת הוא לא הבדיל. שנה מאוחרת יותר, שוב התרחש אותו מעשה, אך משהביאו לו שניהם שכר ואמרו לו אין יין, אמר מרימר, כי אם כן - שבמקום זה אין אף פעם יין רק שכר, נמצא כי השכר נחשב המשקה העיקרי של המדינה, וניתן להבדיל עליו. כאשר שמע רב אשי מעשה זה, הוא נענה: שלוש הלכות ביכולתי ללמוד ממעשה זה: אחת - שלמרות שמבדילים בתפילת ערבית שבמוצאי שבת בברכת אתה חוננתנו, יש לחזור ולהבדיל שוב אחרי התפילה על כוס יין, ההלכה השנייה - שאסור לאכול קודם הבדלה, ההלכה השלישית - שמי שלא הבדיל יכול להבדיל כל השבוע[9].

גם בנו יהודה מר בר מרימר, היה אמורא, ופסקיו מוזכרים בתלמוד.

  • שטר של גוים שחתומים עליו עדים יהודים, ועשוי לפי כל הלכות שטר, ניתן לגבות בו כשטר יהודי רגיל[10].
  • צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם עם ישראל, בכך שבית המקדש נחרב אחד עשר שנים בלבד לאחרי גלות יהויכין, כך שישראל שגלו לבבל מצאו שם את החכמים שגלו בגלות יהויכין, למדות תורה מפיהם, וכך עברה מסורת התורה הלאה[11]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]