פנצ'ו

פנצ'ו ("Pentcho") הייתה אוניית מעפילים שהפליגה ב-1940 לעבר ארץ ישראל במסגרת עליית אף על פי^[1]. כאשר היא שטה בים האגאי, אירעה תקלה במנוע, והאונייה נסחפה אל האי כמילי שבדרום הים האגאי. לאחר עשרה ימים חולצו כ-500 נוסעיה על ידי כוחות איטלקים. הנוסעים הועברו למחנה ולקסרקטין סגור ברודוס ואחר כך למחנה מעצר בדרום איטליה, עד שבשנת 1944 הוסדרה עלייתם לארץ ישראל.

תולדותיה

האונייה, גוררת במשקל 279 טון, נבנתה במספנה בריטית בסביבות 1895. ונרכשה על ידי הצה"ר, לאחר שיצאה משימוש והייתה ישנה ורעועה. שמה הקודם היה "סטפנו".

פנצ'ו יצאה ב־18 במאי 1940 מנמל ברטיסלאבה שבסלובקיה לעבר ארץ ישראל. הספינה נשאה 500 בני אדם במנעד גילים רחב, מהם כ-300 אנשי בית"ר, כ-100 פליטים יהודים אמידים שמימנו למעשה את הנסיעה, ועוד כ-100 שנאספו בדרך. הנוסעים הצטיידו בדרכונים של פאראגוואי. בארבעת החודשים הראשונים שטה הספינה על הדנובה, מניפה רוב הזמן דגל בולגרי. בנתיב השיט שלה בנהר הדנובה, הטלטלה האונייה מחוף אל חוף בין רומניה, בולגריה ויוגוסלביה, ושלושתן הרחיקו אותה מתחומן ואף סירבו לרכישת מזון אצלן לטובת הנוסעים. כך נותרה האונייה ללא מזון ודלק, שסופקו להם בחלקם על ידי קהילות יהודיות מבולגריה ויוגוסלביה, וארגון הג'וינט.

ב־21 בספטמבר 1940 הפליגה האונייה אל הים השחור במטרה להגיע לארץ ישראל דרך הים התיכון. בדרכה, חנתה באי סאמוס, אך כיוון שלא הייתה אפשרות להשיג שם דלק הוחלט להפליג לפיראוס. במהלך ההפלגה נוצר מחסור במי שתייה, ונאלצו לשאוב מדוד הקיטור של האונייה חצי מכמות מי השתייה, ולהחליפם במי ים, וכתוצאה מכך הדוד התפוצץ.

ב־9 באוקטובר הם נסחפו עם הרוח עד שהתרסקו אל הסלעים שליד האי כמילי שבים האגאי. נוסעי האונייה ניצלו, ושרדו במשך כעשרה ימים על האי הבודד, בו מצאו נקיק מי גשם. הם הדליקו מדורות וכתבו על סדינים את הסימון SOS במטרה לאותת על מצוקתם. ביום השלישי לשהותם באי הם שלחו בסירת הצלה חמישה נערים (אחד מהם היה אימי שדאור ליכטנפלד) לנסות להזעיק עזרה. הנערים לא הצליחו במשימתם, סירתם נטרפה בים, ולבסוף ניצלו, ואושפזו בבית חולים באלכסנדריה^[2].

לאחר ימים אחדים טס מעל שמי האי מטוס איטלקי שגילה את הספינה, ובעקבות כך נשלחו שתי אוניות איטלקיות מהאי רודוס כדי לחלצם. בתחילה הועברו למחנה אוהלים בקסרקטין צבאי ברודוס. כעבור שנתיים הועברו למחנה המעצר פרמונטי די טרזיה בדרום איטליה.

הגם שיהדותם הייתה ידועה לשלטונות האיטלקים, הם ניצלו מגורלם של אלה מיהודי איטליה ורודוס, שנשלחו למחנות ההשמדה במזרח אירופה.

באוקטובר 1943 נכבש המחנה על ידי כוחות בעלות הברית, וחיילי הבריגדה היהודית פגשו את העצורים. משה שרת שביקר במקום באפריל 1944^[3] הסדיר עם שלטונות המנדט את עלייתם לארץ ישראל. לאחר ארבע שנים מתחילת מסעם, קיבלו הנוסעים אישורי עלייה (סרטיפיקטים) ועלו לארץ ישראל המנדטורית.

שנים עשר מהנוסעים נפטרו בעת השהייה ברודוס: עשרה נפטרו ממחלות שונות, ושניים טבעו בניסיון לברוח לארץ ישראל. הם נטמנו בבית הקברות היהודי ברודוס.

ייצוגיה בתרבות

אחד מעולי הספינה, צעיר יהודי מגרמניה, בן צבי קלישר, כתב עם עלותו לארץ ישראל ספר ובו תיאור מסע האונייה המבוסס על יומנו האישי. הספר ראה אור בשנת 1945 בשם "בדרך לארץ ישראל". הספר פותח בתיאור הייסורים והסבל שעבר המחבר במחנה ריכוז נאצי, שחרורו מן המחנה בעקבות שתדלנות משפחתו, הצטרפותו למסע "פנצ'ו" ותיאור התלאות שעברה בדרכה. הספר כולל צילומים רבים שצילם המחבר במצלמתו על סיפון האונייה ובאי כמילי.

ספר נוסף, "הביתה! ארבע שנים בדרך לציון", נכתב בידי יהושע הלוי, מארגן השיירה ומפקד האונייה "פנצ'ו", שליווה את הנוסעים מתחילת המסע ועד לסיום המסע בארץ ישראל ב-1944.

ב-15 ביולי 2008 הוסר הלוט מעל אנדרטה וקיר זיכרון למעפילי "פנצ'ו" בנתניה. הטקס נערך במעמד שגריר איטליה בישראל. האנדרטה עשויה מגוש שיש בצורת ספינה הנוטה על צידה כשהיא מתנגשת בסלע. על קיר הזיכרון חרותים שמותיהם של המעפילים.

ביולי 2020 יצא ספרה של תמי שם טוב "אני לא עוזב", רומן היסטורי בדיוני שמספר על איצ'ו, ילד בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק ועל מסעו לארץ ישראל. האונייה בה הוא עולה ארצה (וגם נתקע על אי בודד, כמו הסיפור המקורי) היא הפנצ'ו.

לקריאה נוספת

בן צבי קלישר, "בדרך לארץ ישראל", תל אביב: הוצאת עם עובד, 1945
יהושע הלוי, הביתה ...! (4 שנים בדרך לציון), (תרגום: רפאל סוירדלוב), הוצאת ועד עולי פנצ'ו בישראל, אייר תש"י (1950)