שיבת ציון (אוניית מעפילים)
שיבת ציון הייתה אוניית מעפילים שארגנה "ההגנה". נקראה על שם צמד המילים בפסוק בספר תהילים: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".[1]
תולדותיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האונייה הייתה אוניית משא עשויה עץ, באורך 121 רגל, ברוחב 28 רגל, בעומק 13 רגל, ובתפוסה של 287 טון. היא הייתה בעלת מפרש אחד, מנוע דיזל איטלקי אנסלדו, ומהירותה הייתה 7 קשר. נבנתה בשנת 1946 ושמה היה "Luciana".
נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' באיטליה, ומשם שטה לצרפת. כוחות מודיעין בריטיים ידעו על הכנתה להפלגת מעפילים. צוות ההכנה להפלגה כלל עובדים מקומיים ואנשי המוסד לעלייה ב' ובראשם גדעון שוחט. רב החובל היה איטלקי וצוות הימאים כלל 7 אזרחים איטלקים: קצין ראשון, שני מלחים וארבעה מכונאים. המלווים אנשי "ההגנה" היו מפקד האונייה דוד מימון איש הפלי"ם, והאלחוטאי מייק הררי.
ההכנות להפלגה כללו בניית קונסטרוקציה על הסיפון ובה דרגשים ללינה. בהמשך, גרם המתקן לאי יציבות ולחוסר אפשרות להסוות את סוג הספינה ואת מטרת הפלגתה. הוכנו שתי סירות הצלה ל-20 איש כל אחת, וכן 20 טון מי שתייה ל-20 יום, מזון ל-23 יום ודלק ל-18 יום. היא צוידה במכשיר קשר מסוג אלחוט מורס.
ב-14 ביולי 1947, הגיעה האונייה אל מול חוף אלג'יר, לאחר שבמשך אותו יום הסתובבה. ב-15 ביולי בלילה נראה נצנוץ חלש מהחוף. הסירה שהייתה אמורה להמתין לא הגיעה. במקום זה אותתו לספינה מבית החרושת ללבנים, שהיה באזור ההעמסה, 19 ק"מ ממפרץ קטן מערבית לעיר אלג'יר. 411 המעפילים היו ילידי צפון אפריקה, מתוכם 120 ילדים ותינוקות. רוב המעפילים היו ללא שיוך תנועתי או מפלגתי, חלקם חברי תנועת "דרור". הם נאספו בתיאום בעיירה ברקי, ואל אתר ההפלגה הגיעו במכוניות פרטיות של יהודי הקהילה. ההעמסה התבצעה באמצעות סירות שנשכרו מדייגים ערבים. היה אי סדר בהעמסה, מפני שרק שתי סירות משוטים קטנות פעלו. ההעמסה של המעפילים החלה בשעה 23:00 ונמשכה עד שעה 02:00. האנשים לא היו מאורגנים וממושמעים, מפני שלא הודרכו לקראת הצפוי להם. אחר כך חולקו תפקידי ארגון בין המעפילים.
האונייה הפליגה ב-16 ביולי לפנות בוקר. יצאה בחשאי ללא בעיות, השלטונות הצרפתיים שיתפו פעולה, ובליל ההעמסה לא היו מאוישות נקודות המשמר לאורך החוף. הנתיב מתוכנן היה כף בון, כף מטפן, דרום כרתים, חיפה. מפגש מתוכנן עם אוניית המעפילים "י"ד חללי גשר הזיו" לא צלח בגלל תקשורת לקויה וחוסר מכשירי ניווט, והאונייה המשיכה בדרכה.
הבריטים ידעו על ההכנות בנמל מרסיי, לכן הציבו משחתת במצר מסינה כדי לעקוב אחר כיוון הפלגתה, וכן הפעילו סיור אווירי בין סיציליה לכף בון. יום לפני הגיעם לכף בון חג מעליהם מטוס בריטי. המעפילים ירדו מתחת לסיפון, אך המבנה על הסיפון משך תשומת לב. למחרת הגיעה משחתת, אך לא ענו לקריאותיה, והיא המשיכה ללוות את "שיבת ציון". שלוש משחתות נוספות הצטרפו ללוות את הספינה. אז החלו הכנות לעימות ומתן הוראות; המעפילים החלו לבנות מכשולים מלוחות עץ, והכינו בקבוקים, קופסאות שימורים וחפצים שונים, כדי להשליך על הבריטים. על הסיפון נמרחה מרגרינה. האנשים חולקו לקבוצות ונקבעה תוכנית הגנה. נעשו גם פעולות הסברה, מפני שחלק מהמעפילים חששו מעימות אלים והעדיפו לשוט לקפריסין. במרחק חמישה מייל מנמל חיפה נגחה אחת המשחתות את הספינה, והגיעה הוראה מפורשת מהארץ לא להתנגד בגלל התינוקות שבספינה.
ב-22 ביולי עלו הבריטים לספינה, ובאמצעות מקלות ונשק השתלטו עליה. המנוע חובל כדי לעכב את ההשתלטות, ולמנוע הפלגה לקפריסין. ב-03:00 נותק הקשר.
האונייה נגררה לנמל חיפה, והמעפילים הורדו מהאונייה ונשלחו למחנות המעצר בקפריסין.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]