תפילין

ערך זה עוסק בתשמיש קדושה יהודי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו תפילין (פירושונים).

תפילין
(מקורות עיקריים)

תפילין של ראש (מימין) ושל יד (משמאל)
מקרא	ספר שמות, פרק י"ג, פסוק ט' ופסוק ט"ז, ספר דברים, פרק ו', פסוק ח', ופרק י"א, פסוק י"ח.
משנה	משנה, מסכת מנחות, פרק ד', משנה א'
תלמוד בבלי	מסכת מנחות, דף ל"ד, עמוד א' עד דף ל"ז, עמוד ב'
משנה תורה	ספר אהבה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרקים א'-ד'
שולחן ערוך	אורח חיים, סימנים כ"ה-מ"ה
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה י"ב, עשה י"ג ספר החינוך, מצווה תכ"א, מצווה תכ"ב
מקורות נוספים	מסכתות קטנות מסכת תפלין

תפילין הן תשמיש קדושה יהודי מעור, ומשמש לקיומה של מצוות הנחת תפילין. בתוך התפילין מוכנסות יריעות קלף בהם כתובים ארבע הפרשיות עוסקות בייחוד השם, שכר ועונש ויציאת מצרים, והתפילין הן מעין תזכורת לעניינים אלו.

על פי ההלכה מניחים את התפילין ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בימי שבת וחג, ונשים לא מניחות תפילין. מצוות הנחת תפילין חלה במשך כל היום, אך כיום נהוג^[1] להניחן רק במהלך תפילת שחרית, ובתשעה באב נהוג בהרבה קהילות להניחן בתפילת מנחה.

התפילין מכילות שתי מצוות יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש". ההלכה קובעת שהמניח תפילין צריך להקפיד באופן מיוחד שלא לפגוע בקדושתן כל עוד הן מונחות עליו. הקפדה זאת הביאה לנוהג לפיו מתחילים להניח תפילין רק סמוך לגיל בר המצווה, בניגוד למצוות אחרות, אליהן מחנכים ילדים מגיל צעיר (ואכן, ישנן קהילות רבות המחנכות מגיל צעיר גם לתפילין). בכך הפכו התפילין לאחד הסמלים העיקריים של טקס בר המצווה.

השם תפילין מקורו בלשון חז"ל. המילה הנזכרת במקרא בהקשר של מצוות תפילין היא "טֹטָפֹת" (טוֹטָפוֹת), כמתואר בפסוק "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטטפת בין עיניך"^[3]. פירושה של מילה זו לא היה נהיר גם בעת העתיקה, ועד היום אין לה פתרון חד משמעי. חז"ל שהתקשו בפירוש המילה, הציעו בין היתר שהיא מורכבת משתי מילים, "טט" ו"פת", שכל אחת מהן מייצגת את הספרה 2 בשפה זרה, ומכאן המקור לארבע הפרשיות^[4]; בפשיטתא מהמאה החמישית המילה מתורגמת כ"זיכרון" ו"רושם"; בוולגטה מהמאה הרביעית והחמישית המילה מתוארת כ"תלוי למזכרת" ו"נע אנה ואנה"; בתרגום אונקלוס ובתרגום המיוחס ליונתן היא מתורגמת כ"תפילין". תרגום המקרא ליוונית על ידי תאודוטיון - הגר, ותרגום השבעים מפרשים - מטפורית, במשמעות "תותב, תותבת" ומתרגמים טוטפות:"שאינם זזים, קבועים, שאינם מתנועעים" – לציין יציבותן של מצוות ה'. פרשנים רבים הציעו להקביל את המילה למילה "טטפת" שבמשנה, שפירושה תכשיט (מסכת שבת, פרק ו', משנה ה')^[5].

באוונגליון מובא השם כ'משמרות' כלומר קמע שמירה.

החוקר הוברט גרימה וכן חוקרים נוספים הניחו כי המילה "טטפת" מקורה במלה המצרית ḏdft 𓆙, המסמלת את נחש האוריאוס (אנ') שעיטר את מצחו של המלך המצרי כסמל להגנת האלים עליו^[6][7][8][9], שכן נחש הקוברה נחשב במצרים העתיקה לחיה מלכותית עם סגולות רבות להגנה ולשמירה^[9].

השם "תפילין" מתועד לראשונה בתקופת המשנה, ואף מקורו^[10] ומשמעותו אינם חד משמעיים. מקובל שהמילה תְּפִלִּין היא צורת ריבוי מן המילה תְּפִלָּה. אך בטקסט ארמי מן המושבה היהודית שהתקיימה ביב שבמצרים מופיע כבר הביטוי "תפלה זי כסף"^[11] ונראה שהכוונה היא לקמיע, ואף באוגרית נמצא טקסט שתוארך למאה ה-14 לפנה"ס לכל המאוחר, ושם נאמר ״ראשה תפלי תלי בן ענה״, שנתפרש: (על) ראשו תפילין תלוי בין עיניו. לכן משערים החוקרים שהמילה תפילין שימשה במקורה ככינוי לקמיע^[12].

התפילין כוללות שתי יחידות: תפילין (או תפִלה) של יד ותפילין (או תפִלה) של ראש, ומהן משתלשלות רצועות עור שבעזרתן ניתן להניחן על היד ועל הראש, בהתאמה. כל אחת מהן מורכבת משלושה חלקים עיקריים:

בית התפילין היא קופסה עשויה עור בהמה טהורה. נוהגים שה'בית' צבוע בשחור (בניגוד לרצועות שחייבות להיות שחורות מבחוץ), ולהיות מרובע לגמרי באופן מדויק. גודלם של בתי תפילין המצויים כיום נע בין 2–4 ס"מ, אולם קיימים גם בתי תפילין קטנים יותר. לפי ההלכה יש ליצור מעור ה'תפילין של ראש' על ה'קציצה' שתי אותיות שי"ן מובלטות, כאשר בצד ימין של המניח מובלטת אות שי"ן בעלת שלושה ראשים (שין רגילה), ואילו בצד שמאלו מובלטת שין בעלת ארבעה ראשים.

את בתי התפילין ניתן להכין מעור בהמה גסה (כגון שור או פרה), שמעובדים בלחץ רב ונחשבים ליציבים, או בתים העשויים מעור בהמה דקה (כגון כבש או עז), הקלים יותר לעיבוד אולם אינם נשמרים היטב בצורתם לאורך שנים והם גם אטומים פחות. בעבר רווח השימוש בעור בהמה דקה, אך במאת השנים האחרונות, בעקבות פיתוחיו של הסופר נתנאל תפילינסקי, חדר השימוש בעור בהמה גסה. גם כיום התפילין הזולות יותר עשויות בדרך כלל מעור בהמה דקה. ישנם בתים מעור בהמה דקה העשויים מפיסת עור אחת וישנם אחרים שעשויים מפיסות שונות המודבקות זו לזו. בתים מעור בהמה גסה עשויים תמיד מעור אחד.

בניגוד לבשר שנאכל רק לאחר שחיטה כשרה, תפילין כשרות גם אם הם עשויים מנבלה, כלומר חיה טהורה שמתה מוות טבעי או ממחלה/פציעה (שולחן ערוך אורח חיים לב, יב).

בתפילין של ראש ישנם ארבעה בתים, שנעשו מעור אחד, יש להקפיד על כך שארבעת הבתים יהיו חלוקים עד לתיתורא, בתים אלו נקראים "פרודות", אולם גם בתים שהם "רוב פרודות" כשרים^[13]. יש המהדרים לרכוש תפילין שארבעת הבתים לא דובקו ביניהם ("פרוד ונראה").

על פי ההלכה בעת התפירה יש להעביר חוט בין בית לבית^[14], כיום ברוב הבתים חוט זה מועבר בין הבתים בשלב הייצור, כך שחוט זה אינו נראה רק מבפנים כאשר פותחים את התפילין.

ישנם בתים בהם חוט התפירה ניכר גם מבחוץ והעברתו נעשית בעת סגירת התפילין על ידי חריץ שהוכן לכך בעת הייצור ("תפילין מכוונות").

בשנים האחרונות הומצאו עקב שכלולים טכנולוגיים בקוי היצור "תפילין חרוצות" אשר בהן ישנה הפרדה מלאה בין בית לבית עם חלל אוויר של עד כמה עשיריות המילימטר. מאחר שתפילין אלה לא היו בנמצא בזמנים עברו ישנה מחלוקת בלתי מבוטלת לגבי כשרות תפילין כאלה ועל כל פנים אינן נפוצות.

ריבוע בתי התפילין הנעשים מבהמה גסה, נעשה בעזרת מכונת כרסום חשמלית ש"משייפת" ומכרסמת את העור סביב הבית, בתים אלו נקראים "ריבוע מכונה", ישנם המהדרים שלא להשתמש בעזרת כלי חשמלי לעשיית הריבוע, לכך ישנה כרסומת המונעת על ידי סיבוב הרגלים (מעין אופניים) בתים אלו נחשבים מהודרים יותר ונקראים "ריבוע רגל". ישנם המהדרים יותר ואת הריבוע עושים על ידי פעולה ידנית ללא כלי עזר תפילין אלו נקראים "ריבוע יד".

בית התפילין מורכב משלושה חלקים:

• "קציצה" – החלק המרובע העליון של הבית שבתוכו מונחות הפרשיות. ב'תפילין של יד' מכניסים קלף אחד, ולכן בתוך ה"קציצה" יש חלל אחד. ב'תפילין של ראש' מכניסים ארבעה קלפים שונים, ולכן הבית עשוי מארבעה בתים קטנים מוצמדים זה לזה. קיימת מחלוקת האם מותר להדביק את הבתים זה לזה או שעליהם להיות מוצמדים בלחץ בלבד, אולם התפילין המצויות עשויות לפי שיטה המתירה הדבקה.
• "תיתורא" – החלק שמתחת לבית ובולט סביבו. כאשר התיתורא פתוחה, מבחינים בשני חלקים:

1. תיתורא עליונה: החלק העליון של התיתורא הבולט מסביב לבית.
2. תיתורא תחתונה: החלק התחתון של התיתורא. גודלו כגודל התיתורא העליונה והוא מכסה את פתח הבית וסוגר אותו. במקורות נקראת רק התיתורא התחתונה בשם "תיתורא".

עובי התיתורא: כדי שהתיתורא תהיה עבה וחזקה מדביקים על התיתורא העליונה חתיכת עור רבועה חתוכה במרכזה בצורת ריבוע. את החתיכה הריבועית מוסיפים כאשר עור התיתורא אינו עבה דיו, אך בבתים, שעור התיתורא שלהם עבה וחזק, אין מוסיפים את חתיכת העור הריבועית. בתים אלה נקראים "מקשה", כי הם נעשים מחתיכת עור אחת בלי שום תוספת.

• "מעברתא" – החלק הבולט מריבוע התיתורא לאחור, ולאורכו עוברת תעלה חלולה שדרכה עוברת רצועת התפילין, לכן נקרא חלק זה "מעברתא". בשני צידי המעברתא יש חתכים בצורת רבע עיגול, כדי שתהיה לתיתורא צורת ריבוע. במעברתא של-יד בצד ימין למעלה יש חתך גדול יותר כדי שיהיה מקום להכניס בו את הקשר של-יד.

השין מייצגת את האות הראשונה משם ש-ד-י. בדפנות הבתים של ראש יש שני סוגי "שין":

1. "שין" של שלושה ראשים בולטת בדופן הימנית של הבית של ראש (מצד המניח).
2. "שין" של ארבעה ראשים בולטת בדופן השמאלית של הבית של ראש (מצד המניח).

בצורת ה"שין" של ראש יש מספר מנהגים, חלקם לפי סוגי הכתב:

1. כתב בית יוסף – מנהג האשכנזים (אך הכתב האשכנזי הישן מלפני מאות שנים יותר דומה לכתב הספרדי של היום).
2. כתב האר"י – מנהג חלק מהספרדים^{[דרוש מקור: האמנם יש ספרדים שמשתמשים בכתב האר"י החסידי? אם כן, צריכים מקור.]} והחסידים.
3. כתב ספרדי – מנהג חלק מהספרדים והתימנים.
4. כתב האדמו"ר הזקן – ניסיון של תלמידי המגיד ממזריטש לייצר כתב לפי קבלת האר"י העומד בתנאי ההלכה.
5. "שי"ן שוקעת" - לדעת הרב יוסף קאפח, כפי שהבינו תלמידו הרב רצון ערוסי, על פי שרידי מנהג שנשאר ביהדות תימן ועל פי הראשונים, לאות שי"ן שבתפילין אין בסיס/מושב, אלא יתדות השי"ן יוצאות ישר מחיבור התיתורא לקציצה^[15][16].

עשיית השי"ן היא הלכה למשה מסיני. אך בספרים הובא כי בשי"ן זו נרמזו כמה עניינים:

1. יש שכתבו על פי הפסוק בתהילים "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ", ששבעת ראשי השין (משני צידי הבית) מסמלים את שבע ברכות קריאת שמע^{[דרוש מקור]}.
2. האליה רבה מביא בשם ספר ברוך שאמר, ששלושת ראשי השי"ן בצד ימין הם כנגד שלושת האבות, וארבעת ראשי השי"ן השמאלי הם כנגד ארבע האמהות.
3. בזוהר נאמר על פי הסוד:”אמר רבי שמעון, רזא דאינון שבע זיינין דרשימין בתפלין... דרמיזין לשבע אוני דריאה דבר נש...

ועליהון אמרי חברייא, כל מאן דבעי לאנחא תפילין דרישא, מבעי ליה לאסתכלא באינון תרי שינין דאינון רמיזין לאינון שבעה זיני"ן דאית בהו רמז, רזין סתימין עמיקין" (תרגום=אמר רבי שמעון, סוד אלו שבע אותיות הז' שכתובות בתפילין, שרומזות אונות של הריאה שבאדם... ועליהם אמרו החברים, כל מי שרוצה להניח תפילין של ראש, עליו להסתכל בשתי אותיות השי"ן, שצורתן כשבע אותיות זי"ן, ויש בהם רמז לרזים סתומים ועמוקים).”

אחת ההשערות במחקר למקור השין היא שבתפילין הקדומות, ארבעת בתי התפילין היו שטוחים הרבה יותר, ומה שסימן את צורת השין היה החריצים שבין בית לבית. במשך הדורות כאשר הידרו בבתים גבוהים בצורת קובייה - העבירו את צורת השין לצידי התפילין שכן זו נחשבה כהלכה למשה מסיני^[17].

ארבע פרשיות כתובות על קלף בדיו סת"ם מוכנסות לתוך כל "קציצה". ארבע פרשיות אלו נבחרו מכיוון שבכל אחת מהן מוזכר כי צריך לקשור או לשים משהו, שחז"ל פירשו שמדובר בתפילין. ביחידת 'תפילין של יד' רשומות כל 4 הפרשיות על קלף אחד, ואילו ביחידת 'תפילין של ראש' רשומה כל פרשיה על קלף נפרד.

הקלף מגולגל מהסוף להתחלה ונעטף בשערות של בהמה טהורה, כאשר כיום נהוג להשתמש בשערות זנב עגל. לאחר מכן הוא נעטף שוב בקלף ואחר כך שוב בשערות לרוחב ואז הוא מוכנס לתוך התפילין. לאחר מכן לוקחים גיד של בהמה טהורה, דופקים עליו עד שהוא מתפורר להרבה חוטים, שבעזרתם תופרים את התפילין. חל איסור על פי ההלכה להשתמש בדבק.

הפרשיות הן:

1. "קדש לי כל בכור" – ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים א'–י'. בה נכתב: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ... שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה' ... וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה."
2. "והיה כי יביאך" – ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים י"א–ט"ז. בה נכתב: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר רֶחֶם לַה' ... וַיְהִי כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם."
3. "שמע ישראל" – ספר דברים, פרק ו', פסוקים ד'–ט'. בה נכתב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ."
4. "והיה אם שמֹע" – ספר דברים, פרק י"א, פסוקים י"ג–כ"א. בה נכתב: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם ... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ ... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם ... וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. ..."

רצועות העור מתחלקות לסוגים שונים, שההבדל ביניהן הוא בסוג העור ממנו הן עשויות וסוג העיבוד שלו. על פי ההלכה, רצועות העור חייבות להיות שחורות מבחוץ^[18] לצד השיער (רצועות עור עליון), אולם קיימות גם רצועות שהושחרו מהצד הפנימי (רצועות עור תחתון "שפאלט") שכשרותן נתונה במחלוקת^[19]. בנוסף, לפי חלק מהשיטות ישנה החמרה להשחיר את הרצועה משני צדדיה^[20].

מחקר חדש שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת אריאל, מרשות העתיקות ממכון ויצמן ומאוניברסיטת אקסטר גילה שלפני 2000 שנים בתפילין (הבתים) שמקורם באזור קומרן לא נצבעו בשחור^[21].החוקרים ערכו בדיקות מדעיות שבחנו את צבע התפילין.

מידות הרצועה:

• רוחבה צריך להיות בשיעור של אורך שעורה לפחות^[22] (כ־9 מ"מ).
• אורכה בתפילין של ראש הוא כדי "שיהיו תלוים לפניו ויגיעו עד הטבור או למעלה ממנו מעט"^[23].
• אורכה בתפילין של יד אורך רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור.

מידות האורך האלה אינן מעכבות למעשה ולכן אם אינו מוצא אחרות יכול להניחן כמות שהן עד שימצא אחרות כשיעור הנצרך^[24].

ערך מורחב – קשר של תפילין

על פי ההלכה יש לקשור את התפילין, בין של יד ובין של ראש. הקשירה בתפילין של ראש אינה מוזכרת בתורה אך היא הלכה למשה מסיני.

• דל"ת של תפילין הקשר בתפילין של ראש נעשה בצורת האות דל"ת, ויש בו שלושה מנהגים מקובלים: המנהג הנפוץ כיום הוא קשר בצורת האות דל"ת רגילה, והוא נפוץ בקרב כל העדות, מנהג בני תימן וגרמניה העתיק וכן נוהגים מרבית החסידים הוא קשר מרובע, ומנהג חסידות צאנז הוא של קשר גדול בצורת האות "ם" שאמור לייצג את האות ד' פעמיים^[25].
• יוד של תפילין הקשר בתפילין של יד נעשה כעין האות יו"ד. ישנה מחלוקת בין רש"י והרמב"ם באופן הקשירה, לכן נוהגים היום לקשור כדעת שניהם.

ערך מורחב – סדר הפרשיות בתפילין

קיימות ארבע שיטות מרכזיות לסידור הפרשיות בתוך התפילין; בטרמינולוגיה ההלכתית השיטות השונות זכו לכינויים: שיטת רש"י; שיטת רבנו תם; שיטת הראב"ד; ושיטת השימושא רבא (חיבור בהלכות תפילין המיוחס לתלמיד של אחד הגאונים).

על פי שיטת רש"י (והרמב"ם והרבה ראשונים) יש לסדר את הפרשיות בסדר זה: "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמוע", כשבתפילין של ראש מתחילים מצד ימין של מי שמסתכל על ראשו של בעל התפילין (שמאל המניח).

ערך מורחב – תפילין דשימושא רבא

לשיטת השימושא רבא, בתפילין של ראש, הסדר הוא כשל רש"י אלא שמתחילים מצד ימין של מי שמניח את התפילין, אולם יש המבארים את דבריו באופן שאין מחלוקת בינו ובין שיטת רש"י^[26].

בשיטת רבנו תם יש לסדר את הפרשיות בסדר זה: "קדש", "והיה כי יביאך" "והיה אם שמוע" ו"שמע", כשבתפילין של ראש מתחילים מצד ימין של מי שמסתכל על ראשו של בעל התפילין.

שיטת הראב"ד, סדר הפרשיות בתפילין של ראש כדעת רבינו תם, אך לדעתו מתחילים מצד ימין של מניח את התפילין.

הסדר של רש"י הוא הסדר הנפוץ ביותר, ואחריו – של רבנו תם.

בשולחן ערוך נפסק שיש להניח תפילין של רש"י כיוון שכך הוא מנהג העולם, אולם ירא שמים צריך להניח גם תפילין של רבנו תם מחמת הספק. כיום, רוב החסידים - וכן בהרבה קהילות ספרדיות - מניחים תפילין דר"ת בנוסף לתפילין דרש"י לאחר החתונה, אם כי בחסידויות חב"ד^[27], ברסלב וקומרנא מקובל להניח תפילין של ר"ת מיד עם הבר מצווה.

לאחר שכותבים את פרשיות התפילין יש לספור את האותיות כדי לדעת האם נפלה טעות. בארבע פרשיות התפילין יחדיו יש 3188 אותיות.

התפילין נחשבות לכתבי קודש בגלל הפרשיות שנמצאות בתוכן. "כל כתבי הקודש -- מצילין אותן מפני הדליקה, ... מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אף על פי שיש בתוכן מעות..." (משנה, שבת, ט"ז א'), ולכן נוהגים בהם בקדושה ובכבוד. על פי ההלכה בעת עטיית התפילין אין להיכנס לחדרי רחצה או שירותים ואין להניחם בגוף שאינו נקי, לרבות כאשר יש חשש הפחה בהם^[28].

על פי התפיסה המסורתית ביהדות, מקור מצוות התפילין ופרטי ההלכות הקובעות את צורתם, הוא במסורת שעברה לאורך הדורות בלא שינוי מאז מתן תורה^[29]. מחקרים שונים עוסקים באופי התפילין שנהגו בתקופות שונות, על פי ממצאים ארכאולוגיים ולפי העולה מאזכור התפילין בטקסטים עתיקים.

מקור מצוות התפילין מופיע במקרא בפסוקים: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עינך" (המופיע בצורות שונות ארבע פעמים בתורה)^[30], אך עם זאת - אין במקרא פרטים לגבי אופן קיום המצווה, או אזכור על אנשים שקיימו את המצווה^[31]. האזכור המוקדם ביותר שבוודאי מדבר על מצוות התפילין הוא מימי הבית השני בחיבור שנקרא איגרת אריסטיאס^[32], שם הוזכרה המצווה ביחד עם מצוות הציצית, ועם מצוות המזוזה:^[33] "ואף ציווה בדברים ברורים לקשור את האות סביב היד"^[34]. החוקרים מתארכים את כתיבת האיגרת למחצית המאה ה-2 לפנה"ס, אף על פי שהיא מתארת מציאות של למעלה ממאה שנה קודם לכן (שהתרחשה במצרים התלמיית).

פילון שחי במצרים מזכיר כמטאפורה לקיום מעשי של מצוות התורה "את הלכות הצדק התורה אומרת אדם חייב לשים על לבבו ולקשור לאות על ידו והן מטלטלות מול עיניו"^[35].

בארץ ישראל יש תיאור של התפילין בספרו של יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים": "חייבים הם גם לכתוב על דלתותיהם את הטובות הגדולות ביותר, שהיטיב אלהים עמהם, ועל כל אחד להראותן על זרועו. כל מה שעלול לסמן את כוחו של אלהים וחיבתו אליהם חייבים הם לכתוב ולשאת על הראש ועל הזרוע, כדי שיהא חסדו של אלהים אליהם גלוי לבריות מכל צד"^[36]. בברית החדשה, ב"הבשורה על-פי מתי" מתוארים התפילין בתוך דברי תוכחה של ישו נגד הפרושים: "וְעֹשִׂים אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם לְהֵרָאוֹת בָּהֶם לִבְנֵי אָדָם, כִּי מַרְחִיבִים אֶת־תְּפִלֵּיהֶם וּמַאֲרִיכִים אֶת־צִיצִיּוֹתֵיהֶם"^[37]. כמו כן, נמצאו תפילין במערות קומראן שככל הנראה שייכים לכת האיסיים שישבה במקום. במקומות אחרים במדבר יהודה נמצאו תפילין מתקופת מרד בר כוכבא, אך ישנם חוקרים שמייחסים את התפילין שנמצאו שם לקנאים מימי המרד הגדול.

במשנה^[38] אין התייחסות מפורשת למבנה התפילין רק שאין לעשותם עגולים או מצופים זהב. ישנה התייחסות למנהגי הנחת תפילין מהתקופה על ידי כתות שונות, שנהגו להניחם שלא על פי ההלכה: "העושה תפילתו עגולה – סכנה ואין בה מצווה. נתנה על מצחו או על פס ידו – הרי זו דרך המינות. ציפה זהב ונתנה על בית אונקלי שלו – הרי זו דרך החיצונים". המשנה מזכירה שיש ארבעה חלקים הנקראים קציצה במקורות תנאים אחרים יש התייחסות לחיוב שיהיו ארבע טוטפות^[39].

על פי מקורות אלו, נראה שמצוות התפילין הייתה מבוססת דיה בימי הבית השני המדוברים – הן במצרים (שגם בה הייתה קהילה יהודית גדולה) והן בארץ ישראל, ביחד עם מצוות המזוזה (שגם היא לא מוזכרת במקרא עצמו, פרט לאזכור שבתורה).

מספרן של יריעות התפילין שנמצאו במערות קומראן^[40], הוא כשלושים יריעות שונות. רובם לא נמצא בתוך בתי התפילין. התפילין שנמצאו אינן באתר עצמו אלא במערות הסמוכות אליו. בקומראן נמצאו פרשיות נוספות על ארבע הפרשיות המסורתיות. התפילין שנמצאו עם פרשיות מורחבות הם בעלי אורתוגרפיה המקובלת בקומראן בלבד ולמעשה אלו תפילין כיתתיות^[41].

מהממצאים עולה כי יש מספר קבוע של פרשיות נוספות בתפילין מקומראן, וכי לפרשיות אלו גבולות מוגדרים פרשיות אלו צמודות לפרשיות ה'קלסיות', לפניהן, כך שלמעשה מדובר בגרסה מורחבת של פרשיות התפילין. המחלוקת היא בהגדרת הגבולות של 'הדברים האלה' האם רק הפרשיות הקלאסיות או מורחב יותר. רובן של תפילין אלה כוללות צירופים שונים של פרשיות, בהם שירת "האזינו" ועשרת הדברות, וגם פסוקים נוספים לפרשיות. כמו כן נמצאו ארבע תפילין שכללו רק קטעים שלא נכללו בדברי חז"ל^[42]

יוצאים מן הכלל הם התפילין ממערה 8 בקומראן (8Q 3), המכילות את ארבע הפרשיות בלבד, תפילין אלו הן עם אורתוגרפיה מסורתית. סדר שתי הפרשיות הראשונות ("קדש", "והיה כי יביאך") אינו דומה לשיטות המסורתיות ידין זיהה בטעות כמתאים לשיטת ר"ת ולמעשה דומה לשיטת הראב"ד. שתי הפרשיות האחרונות ("והיה אם שמוע", "שמע") כתובות במקביל, טור מול טור.

מספר השערות נאמרו לגבי ריבוי התפילין במערות קומראן: שהייתה זו גניזה של תפילין או מפעל המייצר תפילין. המסתבר ביותר הוא שתפילין של כת קומראן היו שונות ומי שהצטרף לכת הביא את התפילין הקודמות וגנזן. אפשרות נוספת היא שכת קומראן אפשרה לחבריה לקיים את מצוות התפילין בדרכים שונות והייתה זו למעשה חברה פלורליסטית. (י' אדלר, Adler Y,2016 The Distribution of Tefillin Finds among the Judean Desert Caves in: Fidanzio, M. (editor) The Caves of Qumran: Proceedings of the International Conference, Lugano 2014, Leiden, pp. 161–173)

ייתכן שהתפילין משקפות את ההלכה המוקדמת להלכה התנאית ואת השלב הראשון בהתגבשות ההלכה התנאית. אך מכיוון שבממצאים משתקפים רוב הנוהגים שנשנו מאוחר יותר בדברי חז"ל והפוסקים, יש הסבורים שתפילין אלו היו שלב בהתפתחות התפילין, בהסכמה בין הכיתות השונות^[43].

התפילין שהתגלו בנחל צאלים נמצאו בתוך בור בקרבת פתח המערה (ממצא סותר את הצעתו של חנן אשל שהתפילין למערה זו הובאו על ידי פרס^[44][45].

סביר שהגיעו בימי מרד בר כוכבא, אך ייתכן שהובאו כבר בימי המרד הגדול. מסקנה זו בנויה על אנליזה פלאוגרפית של הכתב על יריעות התפילין שנתגלו במערה 34, שפרסמה ירדני (2017) ומסקנתה היא שהכתב הוא מהמחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה^[46].

בית התפילין שנמצאו, יותר קרובות למלבן מאשר לריבוע וצבען חום. ודומה לסוג המצוי אצל רוב בתי התפילין ממדבר יהודה, שבהם רק שורה אחת של תפרים מפרידה בין כל אחד מארבעת התאים בכך הוא דומה להלכה התנאית (במדרש הלכה בספרי (דברים לה) נאמר: "כיס אחד של ארבע טוטפות" מדרש הלכה זה מצטרף למדרשי הלכה פולמוסיים שיצאו נגד נוהגים מקובלים בכתות בית שני^[47]) שבית התפילין יהיה עשוי ״כיס אחד״ ולא מופרד לארבעה תאים נפרדים (בתי התפילין שנמצאו במדבר יהודה הם משני סוגים שונים. סוג אחד בו הפרדת התאים נעשית על ידי חתכים ותפרים סביב לכל תא ובין סוג שני בו הפרדה מבצעת על יד תפרים בלבד^[48].)

תפילין נוספות שנמצאו מחוץ לקומראן, במערות מסתור בנחל צאלים במדבר יהודה (במערת המגילות) מתקופת מרד בר כוכבא, כללו שתי רצועות קלף המכילות קטעים של שתיים מפרשיות תפילין בנוסח זהה לנוסח המסורה למעט שינוי אחד, בו נכתב "תאכלו" במקום נוסח המסורה "תאכל".

יהודה כהן, שכתב את הדוקטורט שלו על התפילין בעת העתיקה, טען כי התפילין היו בשימוש נרחב בתקופת התנאים. טענה זו נסמכת על קיומו של סחר בתפילין, כמו גם על אזכורם האגבי של התפילין לאורך המשנה והתוספתא^[49]. לטענת כהן, התפתחו התפילין בתקופת הכיבוש היווני של ארץ ישראל, בהשפעת מנהגי קמעות יווניים דומים, שכללו לעיתים קרובות פסוקים מיצירות הומרוס^[49][50]. נראה שמצוות התפילין הייתה נהוגה במצרים במאה ה-2 לפנה"ס^[51]. אולם, איננו יודעים על צורת תפילין אלו, או על אופן הנחתם. יונתן אדלר, בביקורת על חיבורו של כהן, כותב: "לא השתכנעתי מההיפותזה העיקרית של הספר, שהריטואל של התפילין היה 'מסורת שהומצאה' בתקופה ההלניסטית, בהשפעת קמעות יווניים, כדי למלא תפקיד אפוטרופאי. באשר לשאלה הכרונולוגית נראה שאין בידינו מספיק נתונים כדי למקם את ראשיתו של הריטואל בתקופה ההלניסטית... הראיות שמביא המחבר כדי לתמוך בהיפותזה שלו הן נסיבתיות למדי... המחבר חיפש ראיות לאופיין המאגי של התפילין בכל מקום אפשרי ולעיתים קרובות המאמץ נראה מאולץ"^[52].

חז"ל התייחסו בחומרה לאי-הנחת תפילין, ובתלמוד נאמר: "איזהו עם הארץ? ... כל שאינו מניח תפילין"^[53], וכן: "מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והייתה קומעת לו תפילין על ידו; נשאת לעם הארץ והייתה קושרת לו קשרי מוכס (קשר המשמש להוכחת תשלום המס) על ידו"^[54], ובחומרה רבה יותר נאמר: "פושעי ישראל בגופן, מאי ניהו (מי הם)? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפילין"(גולגולת שאינה מניחה תפילין)^[55].

בשלהי תקופת בית שני נהגו להלך עם התפילין כל היום, וכמעט לכל מקום. כך למשל נהגו רבן יוחנן בן זכאי, אלישע בעל כנפיים ורבי עקיבא, ונראה כי שימוש זה רווח בין החכמים. כמו כן היו שנהגו להלך עם תפילין גם בשעות הלילה, וכך נהג רבי אליעזר בן הורקנוס. התלמוד מספר כי לוחמיו של בר כוכבא בביתר, יצאו למלחמה כאשר היו עטורים בתפילין^[56].

היו חוקרים ששיערו שהצורה המוכרת לנו של מצוות התפילין מקורה במאה ה-12, מאחר שדיני התפילין הגיעו לכלל בשלות סופית רק אז.^{[דרוש מקור]} השערה זו מבוססת על העובדה שבמשנה אין תיאור מדויק של התפילין, דרך הכנתן או הנחתן, ואף בתלמוד הדינים אינם מפורטים מאוד. אולם הממצא הארכאולוגי הראה הימצאות של תפילין בצורה דומה לתפילין שלנו מימי המרד הגדול, ונראה כי היה שימוש בתפילין כבר במאה ה-1 לספירה. חיבור הלכתי מתקופת הגאונים (מיוחס למאה ה-9) בשם "שימושא רבא" מציג את שיטת עשיית התפילין המוכרת לנו.

ממחקר שערך פרופ' זהר עמר על תפילין של העדות השונות ובייחוד אצל יהודי תימן^[57] עולה שישנם מספר הבדלים בין התפילין הקדומות לבין אלה המיוצרות כיום.

• העור שממנו עשויים בתי התפילין עשוי בהמה דקה (כבש או עז) ובתימן היה שכיח השימוש בעור השליל (עובר בקר).
• הגודל הממוצע של בתי התפילין והתיתורות הוא יחסית קטן כאשר הגודל הממוצע של הקציצות הוא כ-20 מ"מ ושל התיתורות הוא כ-30 מ"מ.
• גודל התפילין של יד ושל ראש אינו אחיד - בדרך כלל שיעור של ראש גדול יותר בשל הצורך להכניס ארבע פרשיות עם מחיצות ביניהן.
• גובה הקציצות - לרוב הוא אינו זהה לאורך ולרוחב שלהן.
• צורת וגודל בתי היד - לעיתים בית היד גבוה וצר באופן יחסי, לעיתים בעל מתאר מעוגל. המתאר המעוגל נבע לעיתים מהתכווצות עור הבית הדק וקבלת צורת הקלף המגולגל בתוכו ונראה שלעיתים הבתים יוצרו כך לכתחילה.
• ריבועי בתי הראש אינם מדויקים כמו בימינו.
• רצועות התפילין צרות - רוחבן נע בין 10–18 מ"מ לערך. נראה שנחתכו ביד, שכן לא תמיד רוחבן היה אחיד באופן מדויק לכל אורכן.
• צורת הגבול החוצץ בין הפרשיות - בבתי התפילין של ראש ישנם שלושה חריצים עמוקים וברורים בעור החיפוי החיצוני המציינים את הגבול החוצץ בין הפרשיות, אבל בתוך הבתים לרוב לא הייתה הפרדה ברורה..3 לעיתים, רק חלקית.
• לצורת השי"ן של בתי הראש זרועות התחברו לבסיס רחב הנושק לתיתורא והוא אינו מסתיים בחוד הנוצר רווח. יצירתה נעשית על ידי קימוט והבלטת האות ולא בדפוס.
• סדר כתיבת הפרשיות היא בשיטת רש"י, אך ללא תגים (בניגוד לרמב"ם) ומספר השורות של הפרשיות, בין של ראש ובין של יד- אינו קבוע. בבתי התפילין הקטנות הפרשיות כתובות בכתב זעיר, עדות למיומנות של כתיבה שכיום אינה שכיחה כבעבר.
• כריכת הפרשיות - פרשיות התפילין היו כרוכות בקלף וקשורות בשיער בהמה. לא נהגו להוציא את השיער מחוץ לבית הראש.

רק במאות השנים האחרונות חלו שינויים משמעותיים בייצור התפילין באירופה, שיותר מאוחר השפיעו על ייצור התפילין בשאר קהילות ישראל. בתימן מתחילים לראות שיפורים בייצור התפילין בראשית המאה העשרים. בסוף המאה ה-19 החלו להשתמש בעור בהמה גסה אך הדבר לא היה שכיח. שינוי משמעותי היה ביובל השנים האחרון עם השימוש באמצעי מתיחה (Press) חזקים שאפשרו שימוש בקלף עבה של בהמה גסה, ששיפר את חוזקן ועמידותם לאורך זמן של התפילין.

אין בחומרות של היום כדי להטיל דופי בתפילין של אבותינו, שכן הללו התבססו במקרים רבים על שיטות פסיקה הלכתיות שונות מהמקובל בימינו, ועל יכולות ואמצעי ייצור שונים לחלוטין.

ערך מורחב – הנחת תפילין

מצוות הנחת תפילין היא מצווה הנוהגת מדי יום, למעט ימים מיוחדים. על פי ההלכה מניחים את התפילין ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בשבתות וימים טובים. בחול המועד, נחלקו הראשונים האם להניח תפילין, וישנם בפועל מנהגים שונים בעניין, אך מנהג רוב הקהילות בארץ ישראל הוא שלא להניחן. בעבר רווח הנוהג להניח תפילין במשך כל היום, ויש הנוהגים כך גם כיום, אך הרוב נוהגים להניח תפילין רק במהלך תפילת שחרית, ולעיתים בתפילת מנחה בימי צום. ישנם בקרב הציבור החסידי המניחים תפילין דר"ת בתפילת מנחה. בתפילת מוסף נוהגים שלא להניח תפילין, לכן בראש חודש חולצים את התפילין לפני תפילת מוסף והנוהגים להניחם בחול המועד חולצים אותם בטרם אמירת ההלל.

הציווי בתורה אומר: ”וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ” (שמות, י"ג, ט'). וכן בפרשת ואתחנן: ”וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך” (דברים, ו', ח'). נחלקו הדעות האם כוונת הפסוק הפשוטה היא ציווי הנחת אביזר ייחודי כלשהו, או שמא לביטוי מטפורי שמטרתו להורות על זכירת המצוות. לדוגמה, רשב"ם פירש את הפסוק בצורה מטפורית:

"לאות על ידך" - לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין "שימני כחותם על לבך" (שיר השירים, ח', ו').
"בין עיניך" - כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנו.

— רשב"ם על שמות י"ג

כלומר: לפי רשב"ם פשט הפסוק הוא שיש להפנים את המצוות כאילו הן כתובות על היד או ענודות כתכשיט בין העיניים^[58]. עם זאת, על פי המסורת כפי שהתקבלה בתורה שבעל פה, הציווי הוא על הנחת אביזר בשם "תפילין", שצורתו על כל פרטיה, היא "הלכה למשה מסיני". כלומר: איננה כלולה במקרא, אבל צוותה בהר סיני כפירוש המקרא ועברה במסורת תורה שבעל פה. וכפי שכתב הרמב"ם:

"תפילין על קלף, ומזוזה על דוכסוסטוס, וספר תורה על הגויל, הלכה למשה מסיני. שי"ן של תפילין, וקשר של תפילין, ורצועות שחורות, ותפילין מרובעות, ומעברתא דתפילין, הלכה למשה מסיני. נכרכות בשערן, ונתפרות בגידין, הלכה למשה מסיני"

— הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות.

בספר החינוך (מצווה תכא-תכב), מבאר את טעם המצווה ועניין ארבע פרשיות אלו בפרט:

לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו האל תמנענו לפי כחה מן החטא, וכו', ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידינו ובראשינו.

והעניין בד' פרשיות אלו יותר מבשאר פרשיותיה של תורה, לפי שיש באלו קבלת עול מלכות שמים ואחדות השם יתברך ועניין יציאת מצרים, שהוא מכריח אמונת חידוש העולם והשגחת האל בתחתונים, ואלו הן יסודות דת יהודית, ולכן נצטוינו להניח יסודות אלו כל היום בין עינינו ועל לוח לבנו, כי שני אלה האיברים אמרו חכמי הטבע שהם משכן השכל ובהניחנו עליהם דברים אלה לזיכרון נתחזק בהם ונוסיף זכר בדרכי השם יתברך ונזכה לחיי עד.

הרמב"ן בפירושו על התורה כתב דברים דומים בביאור מצווה זו.

בקרב ארצות הספרדים נהגו לחנך קטן למצוות תפילין, עוד לפני גיל שלוש עשרה, על פי הגמרות ורוב הראשונים^[59], אצל האשכנזים המנהג הוא חודש אחד לפני גיל שלוש עשרה או יותר.

הקראים אינם מניחים תפילין, משום שהם מפרשים את הפסוק בתור מטפורה. הפרשן הקראי יפת בן עלי הלוי, בעקבות פירושיהם של קודמיו – התיאודיון ותרגום השבעים – מפרש את משמעות הפסוק על דרך המטפורה: "מנהג בני אדם, כאשר יחפצו שיזכרו דבר ישימו אותות על אצבעותיהם, להזכירהו הדבר אשר הם חפצים לעשות אותו, על כן חייב ה' ב"ש שישימו מעשה במצרים לפניהם תמיד לזכור את אשר חייב עלינו לתת הבכורות, ודברה התורה בלשון בני אדם". אנלוגיה מטפורית זו (שעליה חלק האבן עזרא בפירושו לשמות י"ג פסוק ט'), קיימת גם בפרשנות השומרונית.

ערך מורחב – תיק תפילין

לשם טלטול התפילין ולשמירתן נהוג לאחסנן בתיק מיוחד למטרה זו. בדרך כלל עשוי תיק זה מבד קטיפה, או פרווה. אך נהוג גם לאחסן ב"תפידנית" שעשויה כצינור פלסטיק שסגור בקצה אחד שבתוכו מונחים התפילין בתוך בתי התפילין. לעיתים קרובות רקום על תיק התפילין זיהוי בעל התיק. בקהילות מסוימות נהגו שלקראת החתונה הגבר מקבל ממשפחת הכלה תיק רקום בשמו או בראשי התיבות של שמו לתפילין, שאותו רקמה האישה.

על פי ההלכה, צריך להניח קודם תפילין של יד, ורק לאחר מכן תפילין של ראש (משום ש"מעלין בקודש ואין מורידין", וקדושת תפילין של ראש גדולה משל יד). כלל נוסף בהלכה הוא ש"אין מעבירין על המצוות", שאם הזדמנו לאדם שתי מצוות הוא צריך לקיים קודם את המצווה הראשונה שהזדמנה לפניו. על פי כלל זה אם אדם מוציא מתיק התפילין את תפילין של ראש לפני תפילין של יד, הוא לכאורה היה צריך לקיים את המצווה שהזדמנה לו ראשונה ולהניח קודם את של ראש (כדי לא להעביר על המצוות), וזאת בניגוד לכלל ש"מעלין בקודש ואין מורידין". כדי להימנע ממצב כזה, נהוג לסדר את התפילין בתוך התיק שלהן בצורה שתפילין של יד יהיו זמינים לפני תפילין של ראש^[60].

מסיבה זו כאשר משתמשים ב"תפידנית", מכניסים אליה קודם את תפילין של ראש ורק לאחריהם את תפילין של יד, כך שיש גישה רק אל תפילין של יד. לדעת השולחן ערוך^[61] אין חשש בכך, אך לדעת המגן אברהם, והמשנה ברורה, יש להימנע מהנחת תפילין של יד על גבי תפילין של ראש שקדושתם גדולה יותר. לכן יש פוסקים שמורים לשאת את התפידנית במצב מאוזן, ובכך אין פגיעה בתפילין של ראש^[62][63].

הגנה נפוצה שקיימת על מנת לשמור על שלמות בתי התפילין ואי הישחקותם, היא כיסוי קשיח מיוחד העשוי לרוב מפלסטיק, שבתי התפילין (של יד ושל ראש) מוכנסים לתוכו בזה אחר זה^[64].

התפילין, ובעיקר תפילין של ראש^[65] סמלו גאווה יהודית, עוד בתקופת הרומאים, כפי שמשתמע מסיפורו של אלישע בעל כנפיים, אשר נרדף על הנחתן והתפילין הפכו בידיו לכנפי יונה – סמל עם ישראל. בספרות היהודית מימי הביניים יש כמה סיפורים על זכות התפילין אשר הצילה חיים. בשואה מפורסמת תמונת השפלת אולקוץ' בה נראה רבי משה הגרמן, אחד מרבני העיירה, כשהתפילין לראשו מבוקעים בעת השפלתם של הקהילה היהודית בעיר בידי חיילים גרמנים.

באנדרטת מגילת האש לאחר מלחמת ששת הימים, הפסל נתן רפופורט בחר להציג את הרב גורן עטור תפילין של יד (על ידו הימנית דווקא)^[66].

תמונת חייל על טנק המניח תפילין צולמה במלחמת יום הכיפורים והפכה לאחת מהתמונות המוכרות ממלחמה זו. תמונות חיילים מתפללים עטורי תפילין הפכו נפוצות גם במלחמות שלאחר מכן^[67].

• [[סידור הנחת תפילין]]
• דיו סת"ם
• הנחת תפילין
• מבצע תפילין
• טלית

• יגאל ידין, תפילין־של־ראש מקומראן (XQ Phy 1–4), בהוצאת החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1969
• אביעד עברון, "נזר אלוהיו על ראשו: בעקבי מחלוקת אבן עזר ורשב"ם בפירוש פסוקי התפילין", בתוך: ח' כהן וא' עברון (עורכים), גישת התמורות: שיטה חדשה בפרשנות התורה, ירושלים תשע"ט, עמ' 205–219
• יעקב אורבך, בסוד תפילין, לאורה של תורה קסח-קעד, 1995 תשנ"ו

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: תפילין
ערך מילוני בוויקימילון: תפלין
טקסט בוויקיטקסט: הלכות תפילין מתוך משנה תורה להרמב"ם
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תפילין

• פורטל התפילין – איך מניחים, מאמרים וסיפורים, אתר בית חב"ד
• "תְּפִלִּין", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמוד 289–293, באתר היברובוקס
• תפילין, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הלכות תפילין, הרב אליעזר מלמד באתר פניני הלכה
• דוד נחמן, ‏התוכן והסדר של פרשיות התפילין מקומראן וההלכה של חז"ל: הדומה, השונה ומעט מסקנות היסטוריות, קתדרה 112, יוני 2004, עמ' 44-19
• התפילין – משמעותם וסדר הנחתם, באתר הידברות
• מנשה אלישיב, שני זוגות תפילין, הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי, מס' 560, פרשת עקב, תשס"ד
• הלכות תפילין – קיצור שולחן ערוך, אתר אשובה
• איך מניחים תפילין, סרטון באתר יוטיוב (לפי מנהג חב"ד), ערוץ יהדותון
• מאמרים בנושא תפילין, באתר ספריית אסיף
• מסכת תפילין - מסכת קטנה (ברייתא) מתקופת התנאים, הבנויה מפרק אחד העוסקת בדין התפילין.
• הרב בן ציון אוריאל, הקלף מסיני - בירור זהות הקלף העדיף לסת"ם בימינו, מאמר בכתב העת המעין, באתר מכון שלמה אומן

תפילין
סוגי התפילין	תפילין של רש"י • תפילין של רבנו תם • תפילין דשימושא רבא
הנחת תפילין	תפילין של ראש • תפילין של יד • ברכת לשמור חוקיו
הפרשיות	קדש לי כל בכור • והיה כי יביאך • שמע ישראל • והיה אם שמוע
חלקי התפילין	קשר של תפילין • ארבע פרשיות (תפילין) • בית התפילין • רצועות התפילין
שונות	חינוך קטן לתפילין • כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות • מבצע תפילין • חבש פאר • בדיקת תפילין