יוסף ברבי ניסן

יוסף ברבי ניסן היה פייטן שחי בארץ ישראל, ככל הנראה בעיר נווה שברמת הגולן. השתייך לתקופה הקלאסית בפייטנות.^[1] סגנונו הושפע רבות מזה של רבי אלעזר בירבי קליר, ופיוטיו ידועים בקשי לשונם ובסגנונם החידתי.

מיצירותיו הנשענות על החלוקה התלת שנתית לקריאת התורה ניכר שנוסח התפילה שלו היה ארץ-ישראלי, ועל כן מסיקים שהוא חי בארץ ישראל.

בלפחות אחת מיצירותיו ניכרת החתימה "יוסף ברבי ניסן משוה קריתים". שמואל קליין טען, על פי התרגום הירושלמי, "דִבְנוּהָ קַרְתָּא", לאזכור של שוה קריתים בתורה^[2], שיוסף ברבי ניסן היה מהעיר נווה, שבגולן הסורי. היו שדחו זיהוי בכך שהניקוד בתרגום ירושלמי הוא אחר ואינו מתייחס לנווה^[3] ואחרים כמו יוסף יהלום שחזקו את הזיהוי. יהלום אף טען שמציאת שריד מפיוט של יוסף ברבי ניסן על פפירוס מצביע על כך שהפייטן היה מהאזור סביב הכנרת, מקום יש חומר גלם בשפע לפפירוסים^[4].

חיים שירמן שיער שיוסף ברבי ניסן חי בתקופה הביזנטית, מכיוון שלא נמצא בפיוטיו התייחסות לערבים. יהלום ציין את התייחסותו לנצרות במילים "גדע קרן שעיר" כראייה נוספת לקדמותו לפני הכיבוש הערבי^[5]. בנימין לפלר כתב שהוא חי אל תוך התקופה הערבית, שכן יוסף ברבי ניסן מזכיר באחד מפיוטיו את האויבים בכינוי "לועטי דבשת", שמכוון כנראה לערבים^[6].

מנחם זולאי כתב עליו "לשונו קשה ונוקשה"^[7] וזאת אפילו ביחס לקושי בפיוטיהם של פייטנים אחרים. שולמית אליצור משערת שהדבר נובע משאיפה מודעת לכתוב פיוט חידתי שפענוחו יהיה אתגר לשומעים. בשל כך, פייטן מאוחר יותר נאלץ להגביר את רמת החידתיות משום שהרמה של קודמיו כבר נחשבה "קלה" ולא דרשה מאמץ מהשומעים.^[8]

יצירתו מושפעת מיניי ומאלעזר בירבי קליר. כהקליר הוא אינו נמנע משימוש בביטויים מגשימים ביחס לאל, הוא מייצר מילים מחודשות בדרך ההיקש, הוא משתמש במילים לועזיות מהמדרש והתלמוד ובשורשים ארמיים במקום במילים עבריות, ולצורך המבנה הפיוטי אינו נמנע מלשנות בין זכר לנקבה^[9]. יוסף ברבי ניסן גם נוהג לשנות משקלים של שמות מקומות והוא מרבה להזכיר מספרים ממדרשי חז"ל^[10]. הוא נוהג להשתמש במילים יחידאיות בתנ"ך תוך שימוש במשמעותם על פי תרגום יונתן בן עוזיאל.

ברם, הדברים נכונים בעיקר ביחס לקרובותיו המצויות בידינו: קדושתאות לשביעי של פסח ולסדר "הנני ממטיר", ושבעתא לתפילת טל. בניגוד אליהן, היוצרות שכתב לסדרי התורה מתאפיינות בלשון פשוטה וקלה יותר, והמדרשים מסופרים בהם בפירוש ולא ברמזים.^[11]

• שמואל קליין, "נוה: פייטן עברי מנוה", ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ד [ג] (תשרי תרצ"ז), עמ' 76–78. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• מנחם זולאי, "לתולדות הפיוט בארץ ישראל", בתוך: הנ"ל, ארץ ישראל ופיוטיה: מחקרים בפיוטי הגניזה, ירושלים: הוצאת מאגנס 1996, עמ' 175–186.
• עזרא פליישר, היוצרות בהתהוותם והתפתחותם, ירושלים: הוצאת מאגנס תשמ"ד, עמ' 111–112, 711–729.
• עדן הכהן, "יוסף בירבי ניסן משווה קרייתיים היא נווה: פייטן עברי קדום מן הבשן", על אתר ד–ה (ניסן תשנ"ט), עמ' 229–239.